אישי: נשוי + 2, גר בתל אביב
מקצועי: בעלי קבוצת ביסקול ויו"ר איגוד תעשיות המזון בהתאחדות התעשיינים
ילדות ומשפחה: נולדתי בתל אביב ב־1965. מאז אני חי בה ולא מתכוון לעזוב. ביסודי למדתי בבית ספר אהבת ציון ואחר כך בעירוני ד'. אבי עבד במפעל התרופות שהקים סבא שלי ואמי הייתה עקרת בית. המפעל היה נושא השיחה המרכזי בארוחות בבית וגדלתי על ערכים של מוסר עבודה ואחריות.
● פורטפוליו | "היו חסרות לנו ארבע מיטות. אמרתי: אלך לאיקאה": המנכ"ל שהפך בית חולים בינוני לגדול
● פורטפוליו | התחיל כמדריך שיט של האחים זלקינד, והזניק את שווי ענקית הנדל"ן שלהם פי 16
סוכרזית: סבי צדוק לוי הקים ב־1932 מפעל תרופות בשם ווין דראגס בשיכון דן בתל אביב, שהיה זכיין של חברה אמריקאית. אחד החידושים שלהם היה משכך כאבים מבוסס פרצטמול. עם קום המדינה האמריקאים סיימו את ההתקשרות איתו והוא הפך למפעל מזון. סבא פיתח את סוכרזית ובהמשך יצר את ביסקול: ביסקוויטים שבתוכם קרם אצות, שנועדו ליצור תחושת שובע. הסיסמה הייתה "ביסקול אכול, פחות תשקול". שם המפעל שונה בהתאם לביסקול - אבל המוצר לא שרד.
המפעל היה חלק מהילדות שלי. בחופשות הייתי מגיע אליו ורואה את המכונות, שנראו לי אז ענקיות, את העובדים אורזים ואיך משהו מתחיל כחומר גלם ומסיים על המדף בסופר. נמשכתי לעולם הזה והיה לי ברור שאמשיך את הדרך של סבא ואבא.
ילד על רצפת הייצור: מגיל 15, בחופשים, התחלתי לעבוד שם - במחסן, בקווי הייצור, בהבנת המכונות ובמכירות - כדי להכיר כל בורג וכל עובד. פרקתי לא מעט מכונות כאיש אחזקה ואפילו למדתי הנהלת חשבונות מהישיבות עם מייסדי חשבשבת (מערכת ניהול פיננסי - ד"א), רחל ואברהם מידן.
צבא ולימודים: התגייסתי לחיל האוויר ושירתי כמש"ק תצ"א (תצלומי אוויר), זה היה בית ספר לדיוק, שמלווה אותי עד היום. כשהשתחררתי התחלתי ללמוד לתואר ראשון במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.
מנכ"ל: במקביל ללימודים התחלתי לעבוד רשמית במפעל, ועם הזמן הפכתי למנכ"ל החברה. לא היה יום רשמי שבו זה קרה, אלא פשוט התנהל תהליך למידה של כ־20 שנה בו האב מלמד את הבן. כשתפסתי את המושכות זו הייתה אחריות כבדה מאוד: מצד אחד כבוד עצום למורשת ומצד שני ההבנה שאי אפשר להישאר במקום, צריך להתאים את העסק לעולם המודרני ולפתח שווקים חדשים.
עסקים עם רוסיה: שנות התשעים פתחו הזדמנות עצומה עם נפילת מסך הברזל, אז נסעתי לברית המועצות כדי להרחיב את השוק של סוכרזית. זו הייתה רוסיה אחרת. האנשים שפגשנו רצו מאוד את המערב, והמערב נטה לזלזל בהם. התחלנו שם בפעילות קטנה וממנה הרחבנו את היצוא למדינות נוספות במזרח אירופה.
קוסמטיקה: משנות השבעים הרחבנו את העסק גם לייצור תמרוקים. התמקדנו בעיקר במוצרים המבוססים על מינרלים מים המלח, תחום שבו לישראל יש זהות ברורה בעולם. ב־2006 השקנו את מותג הקוסמטיקה ארד, והיום הוא משווק ישירות במדינות כמו ארה"ב, אנגליה ושווייץ.
המספרים: כיום יש לנו אתר אחד בראש העין, שבו מיוצרים הממתיקים והתמרוקים. בחברה עובדים כ־40 איש, רובם עובדי מפעל, והמטה רזה מאוד. החברה מגלגלת עשרות מיליוני שקלים בשנה. בשלב מסוים אבא שלי שקל הנפקה, אבל לא מצאנו סיבה טובה לעשות זאת. נוח לנו שהחברה משפחתית וקטנה, ולא רצינו להיכנס לענייני משקיעים. זה כבר עולם אחר.
איגוד המזון: נכנסתי להתאחדות התעשיינים ב־1987 ומילאתי שורה של תפקידים עד שב־2025 לקחתי על עצמי את תפקיד יו"ר איגוד המזון. מתסכל לעבוד קשה, לעמוד ברגולציה שהולכת ומחמירה ובסוף לשמוע שאתה פוגע בצרכן, ולכן גם קידמתי את חוק המזון. אני משתדל להגיע לכל דיון עם חומר כתוב, לבדוק את עצמי ולדבר בזהירות, כי כל אמירה שלי עלולה להשפיע על השוק.
יוקר המחיה: בעיניי המחאה ב־2011 הפכה לספין האולטימטיבי שמצליח עד היום. היא התחילה סביב יוקר המחיה, אבל הוסטה למזון. נוח לדבר על מחיר של מעדן או משקה, כי אלה מוצרים שפוגשים בכל יום, ויוקר המחיה הפך ליוקר הסופר. חשוב שתהיה רשות תחרות חזקה ואגרסיבית, אבל אי אפשר להמשיך להתייחס ליצרן כאל מי שאחראי לכל מה שקורה. האחריות צריכה להיבחן לאורך כל השרשרת.
מבט לעתיד: אני מקווה שנמשיך לעשות את הדברים בביסקול בשקט ובגודל הקטן שלנו. אני לא רוצה להשתעבד למינופי ענק או ללחצי שוק שפוגעים בעצמאות.
פנאי: אני מקפיד על משמעת של הליכות בוקר מוקדמות ומנסה למצוא זמן לקריאה של מדע בדיוני.
