בית המשפט העליון קבע השבוע כי אישה זכאית למחצית מהזכויות בדירת המגורים הרשומה על שם בעלה לאחר פרידתם. בני הזוג התגרשו לאחר 25 שנות נישואים ו-35 שנות זוגיות. במהלך הנישואים, בשנת 2006, נרכשה דירת המגורים בקריית אונו ונרשמה על שם הבעל. במהלך הנישואים האישה ירשה מאמה דירה אחרת שנרשמה על שמה בשנת 2018.
● מה קרה בפעם הקודמת שהליכוד ניסה להדיח את האחראי על שביתה בנתב"ג?
● בסט בהודעה חריגה: הבעלים לקחו בטעות כמיליון שקל מהחברה - והחזירו
● בן הזוג לא חשף רכוש בבעלותו בהסכם הממון. מה קבע בית המשפט?
הבעל טען כי הדירה שייכת לו ונקנתה מכספי מתנה של אביו המנוח. האישה טענה כי הדירה שייכת גם לה בהתחשב במשך הזמן הארוך של חייהם המשותפים, ובכך שדירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק. האישה גם טענה שהיתה "הרוח החיה" בבחירת הדירה ובשיפוצה, כשכלל החשבוניות הוצאו על שמה.
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי האישה תקבל מחצית מדירת המגורים. נקבע כי הוכח שהדירה מומנה בחלקה מכספים משותפים של בני הזוג, שהועברו לאביו של הבעל; הבעל הציג בפני האישה מצג של שיתוף ולא אמר לה שהדירה אינה שלה, ובני הזוג התגוררו בדירה זו יחדיו שנים ארוכות וביצעו בה שיפוצים במשותף. כמו כן, נקבע כי הבעל לא הצליח להוכיח שהדירה ניתנה לו אישית במתנה, ואין כל הקבלה בין שני הנכסים - דירת המגורים ודירת הירושה - בשל אופיים השונה, המועד בו התקבלו והיעדר אינדיקציה כי בני הזוג התכוונו להחזיק יחד בדירת הירושה.
הבעל ערער לבית המשפט המחוזי שדחה את הערעור. הבעל לא ויתר והגיש בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון. השבוע דחה השופט אלכס שטיין את הבקשה.
ביה"מ הדגיש - אין ליצור סימטריה מלאכותית בין נכסים שונים
שטיין ציין כי עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג, ככלל, למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג. זאת למעט נכסים חיצוניים. אלו כוללים נכסים שאחד מבני הזוג הביא איתו לתוך הקשר או נכסים שבן הזוג קיבל במתנה או בירושה במהלך החיים המשותפים ורשומים על שמו בלבד. מי שטוען כי ל"שיתוף ספציפי" בנכס חיצוני צריך להוכיח כי מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים, קיומו של "דבר מה נוסף". זהו פרט עובדתי המלמד על כוונת השיתוף של שני בני הזוג באותו נכס. "דבר מה נוסף" עשוי להימצא, למשל, בהשקעות כספיות משותפות בנכס, בהבטחות או במצגים מצד בן הזוג הרשום. אם מדובר בדירת המגורים של בני הזוג, נטל ההוכחה הנדרש להוכחת השיתוף בו הוא מקל יותר, אך גם לגביו יש להוכיח מעבר לחיי נישואים.
השופט שטיין קבע כי דירת המגורים אמנם נרשמה על שם הבעל בלבד, אולם היא נרכשה במהלך חיי הנישואים של בני הזוג, והטענה כי הדירה ניתנה לו במתנה נדחתה על ידי הערכאות הקודמות והשופט לא התערב בכך. באשר לדירת הירושה של האישה, היא נרשמה שלוש שנים לפני מועד הקרע על האישה ואין בכך לשנות את השיתוף בדירת המגורים.
את האישה ייצג עו"ד איתן שלו סולקין.
לדברי עו"ד יהודית מייזלס, מומחית לדיני משפחה וירושה ומרצה לדיני משפחה בביה"ס במכללה למנהל, "פסק הדין נותן מעמד על לדירות מגורים ומקל על האפשרות להוכיח שדירה ששימשה למגורי משפחה, גם אם רשומה רק על שם אחד מבני הזוג וגם אם היתה שייכת לאותו צד עוד מלפני הנישואין, ובכך יכולה להפוך למשותפת בנסיבות מסוימות.
"כך למשל, כאשר בני זוג חיים בדירה שנים ארוכות, משקיעים בה יחד, מתייחסים אליה כאל ביתם המשותף ונוצר מצג ברור של שיתוף, ניתן להכיר בזכויותיו של בן הזוג האחר בו״.
לצד זאת, מציינת עו״ד מייזלס כי בית המשפט יודע גם לעצור את השיתוף הזה מלגעת בנכסים החיצוניים האחרים, ובכך יוצר איזון: "בית המשפט מדגיש שאין ליצור בהכרח סימטריה מלאכותית בין נכסים שונים. העובדה שדירת ירושה נותרה בבעלותה הנפרדת של האישה אינה שוללת שיתוף בדירת המגורים. כל נכס נבחן לפי נסיבותיו, אך ההתנהלות הרכושית הכוללת של בני הזוג היא חלק חשוב מן התמונה הראייתית״.
