לשתות קפה במקום שבו התקלחו פעם חברי הקיבוץ, לרכוש תכשיטים יפים שנוצרו על שולחן המתפרה הישן או לשתות כוס יין במבנה שבו נערכו בעבר אסיפות קיבוץ סוערות: הקיבוצים המופרטים הם כבר הרבה מעבר לבילוי בבריכה עם קרטיב לימון ועושים הרבה כדי לתת למבקרים עוד סיבות להיכנס בשער המשק.
● על חוף הים בהרצליה מצאנו מנה שסיפקה לנו את אחד הביסים הטובים של הקיץ
● עם משתה בשרים מהמעשנה: היקב שמשנה פנים כשיורד הערב
אל המבנים הישנים נכנסו עסקים חדשים. לפעמים היה זה מתחם מתוכנן, ולא פעם עסק פשוט התיישב ליד עסק, עוד דלת נפתחה, שולחנות יצאו לחצר ורק בדיעבד התברר שנוצר מתחם ששווה לנסוע אליו. בגליל המערבי, אחרי כמעט שלוש שנים שבהן חלק מהקיבוצים פונו והתיירות והעסקים ספגו מכה קשה, החיים החדשים האלה מקבלים משמעות נוספת.
לקראת חודש החגים סיירנו בין קיבוצים בגליל המערבי, ומצאנו ארבעה מתחמים שכדאי לחצות בעבורם את השער הצהוב. לעיתים אין שלט שמבהיר איפה נגמר הקיבוץ ומתחיל המתחם, גם על שעות פתיחה סדורות לא פעם קשה לדבר. אבל הפיצוי הוא חדוות הגילוי.
חניתה: חלום שנרקם בפינוי - והוגשם בחצר האחורית
במרכז החצר האחורית שבקיבוץ חניתה צומח עץ תאנה שפירותיו מתעגלים. הוא היה כאן הרבה לפני שמישהו חשב על בית קפה, גלריה או חנות, והוא יישאר כאן גם כשהמתחם החדש של חניתה יהיה מלוטש אף יותר. בינתיים יש משהו נעים דווקא בשלב הזה, כשהכול עדיין בהתהוות: כמה עסקים כבר פועלים, אחרים עושים את צעדיהם הראשונים.
החצר הזאת הוקמה על חורבות מפעל המתכת של הקיבוץ, וחלק מחדריו עדיין ממתינים לשיפוץ. הכוונה היא לא להפוך את המקום לעוד מתחם מהונדס, אלא לשמור ככל האפשר על האופי הקיבוצי הפשוט שלו.
במשך כמעט שנתיים הקיבוץ, הצמוד לגבול, היה מפונה, ובזמן הזה ישבו במקום חבריו איוון סנצ'ס ודניאל ברקן ודמיינו איך יחזירו אנשים לאזור. הם חלמו על קפה בבוקר, אמנות, קניות, דרינק אחר הצוהריים, מוזיקה ומסיבות. חלמו והגשימו.
"עורף חזק צריך קפה טוב בבוקר", אומר דניאל, שפתח כאן את קפה חניתה. הקפה המצוין הוא מתוצרת בית קלייה מקומי והכריכים נעשים מלחם טנא הנהדר מגשר הזיו (שעוד ידובר בו בהמשך). אכלנו כריך מושלם עם סלט ביצים משובח ומעט פקורינו בצד, בדיוק בשביל המליחות, ועוד אחד מופלא עם צלעות בקר ותיבול חריף מתוק. לידנו ישבו ותיקות הקיבוץ, נהנות מהלוקסוס החדש והבסיסי כל כך של לרדת בבוקר מהבית ישר לקפה.
משם אפשר להתחיל לשוטט בין המבנים. בגלריה גבול, שאוצרת ריטה כץ, מוצגת תמיד תערוכה מתחלפת. ויש גם את הסטודיו של תמרה הרבס, הרוקחת הטבעית מכליל, שמייצרת בעבודת יד קרמים, שמנים, סבונים, תמציות ומשחות מצמחים וחומרי גלם טבעיים. כמקובל בקיבוצים רבים גם חנות יד שנייה אפשר למצוא על השביל.
את דלת הסטודיו של מיכל דיבואה, "מיכמיכ" - כדאי במיוחד לפתוח. דיבואה, בת חניתה, היא מאיירת ואמנית רב־תחומית, שאוהבת לעבוד עם חפצים וחומרי יומיום ולשלוח אותם לגלגול הבא שלהם. באחד מביקורינו עמד שם סוס פלסטיק ורוד וסביבו עולם צבעוני ופרוע. כמה צעדים משם נמצאת מזקקת יוליוס המפורסמת (והכשרה) של יובל הר גיל. לפני המלחמה ישבתי כאן באחר צוהריים אחד, לגמתי קוקטייל והחיים נראו ורודים. יוליוס חזרה לפעול, ובתיאום מראש אפשר להגיע לשם גם לסיור וטעימות.
ולפני שיורדים מההר כדאי להקדיש זמן למוזיאון חומה ומגדל. חניתה עלתה לקרקע ב־1938, כמעט עשור לפני הקמת המדינה, והייתה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם יישובי חומה ומגדל. כיום מוצגת במוזיאון גם תערוכה המתעדת את סיפור הפינוי בעקבות 7 באוקטובר ואת השיבה הביתה.
גשר הזיו: ארוחה שלמה בבצק בתוך הרפת המחודשת
בחצר של לחם טנא עומד בצק ישן שהפך לעציץ. סביבו עוד עציצים, כיסאות ושולחנות, ציורי קיר, איקליפטוסים וחורשת זיתים - והכול מסודר ברישול נעים. ויויאן אמזל, אמנית, אחראית לחלק גדול מהצבע והיופי הזה. דוד, בעלה, אחראי לניחוחות הקפה והבצק העולים מהמטבח הקטן. איש מהם לא התכוון להקים כאן מתחם בילוי. הם סך הכול רצו לפתוח מאפייה.
זה היה ב־2009. דוד, בן גשר הזיו, חזר עם ויויאן ובתם התינוקת מארה"ב, שם למד אפייה ב־San Francisco Baking Institute. במבנה ששימש בעבר את המקלחות הציבוריות של הקיבוץ הוא בנה תנור עצים והתחיל לאפות כ־30 כיכרות ביום. מהר מאוד הגיעה הדרישה לקפה טוב, ומשם, כהגדרתו, הוא "הידרדר למאפים".
16 שנה אחר כך לחם טנא הוא כבר מוסד מקומי, ולמאפי הבוקר יצא שם ברחבי הגליל המערבי. תוכלו למצוא שם סטיקי באן קינמוני ודביק, דייניש עם קרם פטיסייר ואוכמניות, מאפים מלוחים וכריכים מצוינים - מסלט ביצים ועד סלמון עם פסטו צלפים וקרם פרש וכמובן קפה שגם כמה בתי קלייה תל־אביביים היו שמחים להגיש.
ואז קרה משהו מעניין. לצד בית הקפה נפתחו בטבעיות עוד מקומות, בלי תוכנית־אב ובלי שמישהו הכריז על הקמת מתחם. מול לחם טנא נמצאת גלריית המכבסה, שנפתחה ביוזמת חבר הקיבוץ אהרון שריף ז"ל, במבנה היסטורי ששימש בראשית ימיו של גשר הזיו את הצבא הבריטי ובהמשך את מחסן הבגדים והמכבסה הקיבוצית. היום מוצגת כאן אמנות עכשווית, בדגש על אמני הצפון, לצד ארכיון המורשת של הקיבוץ. לידם נמצאת שנילה, חנות היד השנייה הקהילתית שכל הכנסותיה חוזרות לפרויקטים חברתיים בקיבוץ, ויש גם קרמיקה, פיסול וקדרות וסדנה לסכיני שף.
כ־100 מטר משם מגיעים למרחב שנקרא "ז'אק מתחם בילוי מדויק". השם ז'אק היה בהתחלה דמות שהמציאו מקימי המתחם, עד שיום אחד נודע לכם שאותר בלונדון חייל יהודי קשיש בשם ז'אק מן, ששירת בתקופת המנדט בדיוק באזור שבו נמצא היום המתחם.
מדובר בשלושה מבני אבן מתקופת המנדט הבריטי, ששימשו אחר כך את ראשוני הקיבוץ כחדר אוכל, רפת וגנרטור, עברו שיקום ושחזור והפכו למתחם קולינרי מטופח. המסעדנים שעומדים מאחורי הפרויקט הודיעו על פתיחתו ב־6 באוקטובר 2023, ולמחרת הכול נעצר. אחרי המלחמה חזרו היזמים להשלים את מה שהתחילו.
במבנה הרפת פועל היום ז'אק דליקטס, בית קפה ומעדנייה מהוקצעת עם לחמים, גבינות, ממרחים, כלים ומאפים בז'אנר הארוחה השלמה בתוך בצק: חצ'פורי פטריות, מאפה עגבניות שרי ולאבנה, עוד אחד עם כרובית בטחינה ועוד. בחלל הגנרטור הישן מוגשות בירות מהחבית ולצדן המבורגרים, סטייקים, פיצות, פיש אנד צ'יפס ואפילו צ'ורוס. בחדר האוכל ההיסטורי פועל ביסטרו ובר יין. ויש גם את ז'קלין, טרקלין לאירועים קטנים וארוחות פרטיות שעתיד להיפתח בקרוב.
עברונה: מאוסף וינטג' ועד אסאי בעגלה פורחת
בתי העסק שמאכלסים את מתחם עברונה ממוקמים בתוך המבנים הישנים של קיבוץ עברון, בין שבילים מוצלים ובתי משק ששופצו מבלי לנסות להלביש עליהם תחפושת חדשה. אין כאן ניסיון להסתיר את מה שהיה קודם, אלא דווקא להזכיר שהמתחם הזה צמח מבפנים.
לליב שלו, בת הקיבוץ, יצרה במתחם את סטודיו בלאדי לתכשיטים. את העסק היא התחילה בתל אביב, ולפני כשבע שנים חזרה לכור מחצבתה. הסטודיו ממוקם במתפרה הישנה, והשולחן, שעליו מונחים התכשיטים, הוא שולחן המתפרה המקורי. התכשיטים עשויים כסף, זהב ופליז, בגימורים שלא תמיד מחפשים סימטריה ושלמות.
בשיטוט בין מבני המתחם מצאנו את נימא, שבה הכול מעורבב יפה: בגדים, נעליים, כלי חרסינה, כריות, עציצים וצמחים, מסוג החנויות שבהן נכנסים רק להציץ ויוצאים אחרי חצי שעה. במטמונית, חנות הווינטג' והיד השנייה, כל פריט ראוי למבט שני, ובקקאו חני מכינה שוקולד בעבודת יד ועורכת סדנאות. עוד במתחם: סטודיו לקעקועים ופירסינג ומוזיאון לתולדות הקיבוץ.
התפנינו להציץ בעסקי הקולינריה של המתחם והם לא אכזבו. באסאי גארדן, שהוקם בהשראת מסע לברזיל, מגישים קערות אסאי צבעוניות מתוך עגלה פורחת. בדארצ'ה אכלנו פיצה מצוינת ופסטה ברוטב לימון. את הקינוח השארנו למלכה־האם פטיט קורון (שתיהן כשרות). מדובר באחות הקטנה של קורון פטיסרי, שבמקור נפתחה בעברון ועם התרחבותה עברה ללוחמי הגטאות, ופתחה בו סניף גדול. המקום המקורי בעברון נשאר כפי שהוא ומציע מאפים מדויקים, כריכים טובים וקפה.
ואם נשארים לערב, יש גם את בית היין PEREA. חברי הקיבוץ מספרים שיש בו משהו מהווייב של אורנה ואלה של פעם, וזה תיאור שעושה חשק לחזור.
בית העמק: החיים הקולינריים שאחרי הכביסה
למבנים הלבנים שבמתחם היפה של קיבוץ בית העמק נהגו חברי הקיבוץ להגיע פעם כדי להתקלח ולכבס. כיום מגיעים לשם גם הרבה אורחים מבחוץ כדי לזכות בקרואסון לימוני מצוין, שמלה צבעונית, ציור או מציאה מיד שנייה. אין המחשה יפה מזו למה שקרה לקיבוצים שעל הדרך שלנו: המבנים נשארו, החיים בתוכם התחלפו.
ביקרתי כאן לפני ארבע שנים, כשכבר היה ברור שמשהו טוב קורה במכבסה הישנה. פרנסי בית העמק הקצו את המבנים ושיפצו אותם, ערוגות ריחניות ניטעו ביניהם ועלוות עצי התות החלה להשתרג מעל הקירות הלבנים.
את העוגן הקולינרי מספק למקום לחם סער (הכשר) של יובל סער ולירז צור סער, זוג צעיר שאחזה בו חמדת האפייה ולא הרפה מהחלום לפתוח עסק משלו. אפשר למצוא בו לחמי מחמצת, בגטים וג'בטות, מאפי בוקר, כריכים, עוגות ועוגיות - כולם מופלאים.
אבל כמו בשלושת הקיבוצים האחרים, גם כאן האוכל הוא רק העוגן. רויטל יעקבי פתחה במתחם חנות יד שנייה עם בגדים, תיקים וצעיפים, ומאחוריה רעיון של קיימות וארון מצומצם ומדויק יותר. לידה נמצא GIG, סטודיו שעבר לכאן אחרי 25 שנה בנהריה ומציע אופנה צבעונית, כמו גם תפירת שמלות בהזמנה. סמוך נמצאת חנות ושמה פופ קורן עם ערב רב של מתנות מקוריות ויפות, סבונים נרות וכל מה שכיף לרכוש לבית.
לא במתחם עצמו, אבל בהחלט שווה קפיצה לתוך הקיבוץ: קושן עץ משפחתי, גלריה מקסימה לרהיטים ואמנות מעץ.
