בעוד שטורקיה מובילה קו עוין נגד ישראל, היא נותרת חריגה בכך שהיא ממשיכה לקיים עמה קשרים רשמיים הכוללים שגרירות בתל אביב וקונסוליה בירושלים. אלא שמתחת לפני השטח, אנקרה מפעילה בישראל רשת של ארגונים חוץ־ממשלתיים (NGO) בעלי צביון אסלאמיסטי ופרו־פלסטיני. כפי שנחשף כעת בגלובס, מאחורי הפעילות הזו עומד מודל ייחודי שבו דרכונים מיוחדים שמנפיקה טורקיה מאפשרים לפעילים אלה להיכנס לישראל ולצאת ממנה חופשי, מבלי להידרש לוויזה.
● לא איראן: המהלך הישראלי האפשרי שמטריד את ירדן
● "פייננשל טיימס" קורא לאיחוד האירופי להשעות את הסכם הסחר החופשי עם ישראל
תרגיל הדרכונים הטורקי
כשאזרח טורקי מן השורה מעוניין להיכנס לישראל הוא צריך להגיש בקשה לוויזה (B/2), תוך שזו מטופלת מול הנציגויות הישראליות בטורקיה. על אף המלחמה, ישראל מדלגת דיפלומטים ישראלים לאיסטנבול ובמהרה החוצה, כדי שאלו יספקו שירותים קונסולריים, ייפגשו עם עיתונאים ואנשי אקדמיה ודעת קהל. מנגד, הדיפלומטים הטורקים פועלים באופן רציף מתל אביב ומירושלים. פעילות זו נשענת על דרכונים דיפלומטיים המקנים מעבר חופשי מכוח תפקיד ממלכתי, לצד דרכוני שירות המשמשים בעלי תפקידים כדוגמת מאבטחים ואנשי מנהלה כמקובל בנציגויות זרות בעולם.
כאן נכנס לתמונה תרגיל הדרכונים הטורקי. לצד הדרכון הרגיל (האדום), הדיפלומטי (השחור) והשירות (אפור), טורקיה מנפיקה דרכון ירוק המיועד רשמית לעובדי מדינה, שרים וראשי ערים בהווה ובעבר. יתרה מכך, אנקרה אינה מסתירה במסמכיה הרשמיים כי מסמכי זיהוי אלו ודרכוני שירות מחולקים הרבה מעבר למסגרת המקובלת, וניתנים גם לעובדים במוסדות בינלאומיים, לאקדמאים, לאנשי הסהר האדום הטורקי ולעיתונאים.
בפועל, המנגנון מייצר פרצה: פעילים בארגונים חוץ־ממשלתיים אמנם אינם נכללים בהסכמים הרשמיים בין ישראל לטורקיה, אך הודות לדרכונים הללו הם מצליחים להיכנס לישראל ולצאת ללא בעיה.
זרועות ההשפעה
במזרח ירושלים ובסביבת אל־אקצא פועל ארגון מיראסימיז ("מורשתנו") תחת הכסות של "סיוע הומניטרי", הכולל חלוקת מזון ותרומות למוסדות חינוך ורפואה. בדומה לארגונים טורקיים נוספים בעיר, הפעילות סובלת מחוסר שקיפות, מנוהלת בחסות ממשלתית ומיישרת קו מלא עם המשטר. לפי מכון JISS, היקף הפעילות הטורקית בירושלים, ובראשה סוכנות הסיוע הממלכתית טיקה, עולה על 40 מיליון דולר בשנה.
על אף העמימות סביב מקורות המימון, הארגונים מציגים נוכחות אינטנסיבית ברשתות החברתיות ומתעדים את פעילותם במזרח ירושלים. כך למשל, עמותת מיראסימיז פרסמה באינסטגרם תיעוד מהעיר תחת המסר "הקוראן מדבר אלינו את זכויות היתומים".
ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק מסביר כי "היחס הממשלתי הטורקי לגופי NGO תלוי בפעילותן". לדבריו, "אם הארגון תורם לסדר היום של הממשלה, אז הוא יכול ליהנות מסיוע ותמיכה". מנגד, "אם מפריעים בתפקוד כ־NGO או אם פועלים מול הזרם הממלכתי הטורקי - עשויים הגופים הללו למצוא את עצמם בבעיות", מספר ד"ר כהן ינרוג'ק. "במסגרת זאת, ארגוני ה־NGO בירושלים מהווים כפפה ליד הממשלתית, ונהנים מתמיכה".
זרוע תרבותית בולטת של אנקרה היא "מוסד יונוס אמרה", המפעיל מרכזים בירושלים, ביהודה ושומרון וברמאללה תחת חסות הקונסוליה הטורקית, הנתפסת באנקרה כשגרירות בפועל ב"מדינת פלסטין". המוסד מפיק אירועי תרבות ויוזמות חינוכיות, לצד שיעורי טורקית שבהם למדו לפי הדיווחים כ־500 סטודנטים פלסטינים ברחבי הגדה ובעזה.
ארגון נוסף הוא "התאחדות מתנדבי ירושלים" (קודוסדר), עמותה שנועדה לכאורה לעסוק ב"נושא ירושלים", אך בפועל ניכר כי חלק ניכר מפעילותה ממוקד בעזה. הארגון אינו מסתיר את תמיכתו "במאבק הפלסטיני לחירות", יוצא נגד "הכיבוש הציוני" ומאמץ את המסר "מהנהר אל הים". בניגוד למיראסימיז, ברשתות החברתיות שלהם כמעט שאין תיעוד של נוכחות פיזית בירושלים, לעומת פעילות בולטת בעזה הכוללת בין היתר הפעלת מרכז רפואי בדיר אל־בלח.
לצד זאת, פעילים מרחוק ארגונים נוספים המנהלים פעילות אגרסיבית בזירה הירושלמית. מרובע פתיך באיסטנבול פועל ארגון "אומט ואקפי", המרכז פעילות ענפה בירושלים ובמסגד אל־אקצא הכוללת תרומות למוסדות חינוך, חלוקת מזון, סעודות איפטאר וסיוע רפואי סביב אתרי דת מרכזיים. למרות שמרכז הכובד של הארגון יושב בטורקיה, פעיליו מגיעים לשטח ונצפים פיזית ברחבת אל־אקצא כשהם עוטים וסטים רשמיים.
ממשרד החוץ נמסר בתגובה: "הנושא מוכר ונבחן בימים אלה בשיתוף פעולה עם גופים רלוונטיים נוספים".
