על הבמה בכנס החברות המשפחתיות של גלובס, כשמאחוריו הוקרן אילן יוחסין שכלל את בעל התניא ויואל משה סלומון, דרך שופטי העליון שניאור זלמן ומישאל חשין ועד לרות חשין, ממייסדות הקרן לירושלים, שוחח יואל חשין עם מו"ל גלובס אלונה בר און על המשמעות של חיים בתוך משפחה של "שמות מחייבים".
השיחה לא עסקה רק במורשת המרשימה שעברה בין הדורות, אלא בעיקר במה שקורה למי שנולד לתוכה: החשש שלא לעמוד בציפיות, הצורך להוכיח את עצמו ללא תלות בשם המשפחה והמסע למציאת ייעוד שאינו רק המשך דרכם של אבותיו.
● כנס החברות המשפחתיות: איך משמרים זהות ומורשת?
● מורשת, ירושה והמס שביניהם: משפחות בישראל נערכות לחקיקת מס עיזבון
"הייתי צריך לשחרר ולהיות אבוד לתקופה", סיפר חשין, "עד שבסופו של דבר מצאתי את זה מבפנים". את עוצמתן של הציפיות המשפחתיות תיאר חשין בטקסט שכתב בעבר, "בלדה על שניאור", שהוצג במהלך השיחה. "במהלך השנים הרהרתי ביני לבין עצמי שעם שמות מחייבים כמו שלנו, ‘יואל משה חשין’ ו’שניאור אברהם חשין’, אנחנו חייבים להגיע לגדולה", כתב. בילדותו היה משוכנע שאחיו שניאור יהיה כמו סבם, השופט שניאור זלמן חשין, ואילו הוא עצמו ילך בעקבות יואל משה סלומון. "האמנתי שאני אייבש ביצות כשאהיה גדול… וגם אם לא, אמרתי, אני חייב להקים לפחות חמש ‘פתח תקוות’ בנוסף לזו הקיימת".
גם אביו, השופט מישאל חשין, ניסח במפורש את המורשת שביקש להעביר לנכדיו. בטקסט שהוצג בכנס הוא כתב כי הוא מבקש שנכדיו יחונכו במורשת אבותיו ובמורשתו, יכירו את שירת הים, דבורה הנביאה, קינת דוד, הלל הזקן והרמב"ם, וילמדו על השואה, ביאליק וחיים גורי. הציפייה הייתה לזהות יהודית וישראלית עמוקה, שתעבור דרך החינוך, התרבות והחיים בארץ. אלא שלדברי יואל חשין, בילדותו הדברים לא נחוו בהכרח כמשנה משפחתית סדורה. "כל מה שכתוב פה עבר ברובד אחר לחלוטין ממה שהיה ביומיום", אמר. "רק בגילים הרבה יותר מבוגרים מבינים את הדברים האלה, כי כל אחד גדל וחושב שמה שיש לו בבית, ככה זה".
חשין אף העריך כי הוריו לא עסקו באופן מודע בשאלה מה הם רוצים להוריש לילדיהם, משום שגם הם התמודדו עם הציפיות של הדור שקדם להם. "אני חושב שאולי ההורים שלי לא חשבו מה להעביר, כי הם היו עסוקים בשאלה איך לרצות את ההורים שלהם", אמר.
הציפיות שעוברות מדור לדור
למרות השושלת המשפטית שאליה נולד, חשין סיפר כי הוריו לא הפעילו עליו לחץ ללמוד משפטים. ובכל זאת, הוא בחר ללמוד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. "אני מאוד שמח שהלכתי ללמוד משפטים, כי בכל יום אני קם לבחירה לא לעסוק במקצוע", אמר.
אחד הקשיים של מי שנולד למשפחה מוכרת, לדבריו, הוא הרצון לדעת שהישגיו שייכים לו ולא לשם שהוא נושא. במשך שנים הוא נמנע מלדבר בפומבי על משפחתו. "יש עניין שכל אחד רוצה להוכיח את עצמו בזכות עצמו", הסביר.
גם אביו התמודד עם אותה תחושה. מישאל חשין סיים את לימודי המשפטים בהצטיינות יתרה, אך חשש שלא יידע אם התקבל למקום עבודה בזכות כישוריו או בזכות אביו, שניאור זלמן חשין. יואל חשין עצמו בחר להתמודד עם השאלה בדרך כמעט הפוכה. "גם אני סיימתי בהצטיינות יתרה, לא הייתה ברירה", אמר. "אחר כך הלכתי למשרד עורכי הדין אגמון, כדי שיהיה ברור שזאת פרוטקציה, כי ממילא יגידו את זה".
לצד הציפיות, הוא הדגיש כי הוריו העניקו לילדיהם חופש לבחור את דרכם. "ייאמר לזכותם של הוריי, בין אם חינכו טוב ובין אם לא, שהיה שחרור מוחלט לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה", אמר. אלא שגם בתוך החופש הזה, הדרך לבניית זהות עצמאית הייתה מבחינתו ממושכת. "זה היה מסע ארוך מאוד. כל הסיפור הזה לקח לי הרבה מאוד שנים, וגם היום זה לא שהגעתי למנוחה ולנחלה. זה תהליך נורא קשה ונורא מעניין לעצב לעצמך את מי שאתה ומה שאתה".
להשתחרר מהשם המחייב
בטקסט שכתב תיאר חשין חלום שבו בני משפחת סלומון מטיחים בו שלא עמד בציפיות שמציב שמו. "אתה יואל מוישה, אתה? ביצה, ביצה אחת לא ייבשת. וחומות? אתה פרצת חומות בחייך? רק ביצרת וביצרת. בושה למשפחה", כתב. אלא שמתוך אותה תחושת אשמה הגיע להבנה אחרת. יואל משה סלומון, כתב חשין, לא הגיע להישגיו משום שניסה לחקות מישהו אחר, אלא משום שהתעקש לפעול בדרכו שלו. "הוא היה היחיד שהיה כמו יואל מוישה", כתב. "בטח גם הוא יכול היה לרצות להיות כמו מישהו, נגיד כמו אבא שלו, אבל הוא החליט לעשות דברים רק כמו יואל מוישה".
את תהליך ההשתחררות מהשם תיאר חשין באמצעות שיחה מדומיינת עם דמותו של יואל משה סלומון. "אני יואל משה חשין, ואני קרוי על שם עצמי ועל שם עצמי בלבד", אמר לו בטקסט. "אני חושב שהטוב ביותר יהיה שאתה תהיה קרוי על שמך, ואני אהיה קרוי על שמי".
בתגובה, בדמיונו, ביקש ממנו יואל משה סלומון דבר פשוט: להישאר הוא עצמו. "הדבר שהכי משמח אותך הוא ששניאור אחיך גאה בך", כתב חשין, "ושניאור גאה בך רק כשאתה כמו יואל".
האובדן שהוביל למסע חדש
מותו של אחיו הבכור שניאור היה נקודת מפנה מרכזית בחייו. לאחר מות אחיו, סיפר חשין, הוא פנה במידה רבה יותר לעולם העסקים וההייטק. כיום הוא עובד על ספר על אחיו, ובמקביל עורך את פרויקט "בדיקת הנאותות לסטארט־אפ הציוני", המבקש לבחון את הציונות בת זמננו ולהפגיש בין ברית הגורל לברית הייעוד.
לדבריו, רק בשנים האחרונות החלו חלקי חייו להתחבר לכיוון ברור יותר. "אחרי 7 באוקטובר ומה שקרה אחריו, הרגשתי שנוצר חיבור גדול מאוד בין העשייה שלי לבין התחושה שאני עושה את מה שאני אוהב לעשות ואת מה שאני אמור לעשות", אמר. "אני מרגיש היום שאני בצ’ופצ’יק של הפיילה, שאני עושה את מה שאני צריך לעשות ואוהב לעשות. אין שום הון בעולם שיכול להחליף את ההרגשה הזאת".
כשבר און שאלה אם מצא את ייעודו, השיב חשין: "זה הייעוד שלי, כרגע". הבחירה במילה "כרגע" התחברה לתפיסה שהציג לאורך השיחה, שלפיה זהות וייעוד אינם יעד שמגיעים אליו פעם אחת, אלא תהליך שנמשך ומשתנה לאורך החיים.
חשין סיפר כי לאחר שהחליט שלא לעסוק במשפטים, היה לו קשה לוותר על הכתיבה שאותה אהב. במקביל, המעבר לעולם העסקי הרחיק אותו לכאורה מהערכים שעליהם גדל. "אנחנו משפחה של אינטלקטואלים, כסף לא מעניין, הרוח מעל החומר וכל הקלישאות, ואני הלכתי ועשיתי עסקים, ומאוד נהניתי", אמר.
בדיעבד, לדבריו, התחומים הללו התחברו. "כמו שסטיב ג’ובס אמר, צריך לחבר את הנקודות", אמר. "אסור באיסור חמור לאדם לוותר על החיפוש, על הניסיון לזהות מה יש בו, לשם מה הוא בא לעולם ומה הייעוד שלו. זה הדבר החשוב ביותר".
"הקפיצה עצמה מפחידה"
בר און תיארה את המסע של חשין כ"קפיצה נחשונית", על שם נחשון בן עמינדב, שעל פי המסורת קפץ ראשון אל הים לפני שנבקע. חשין הסביר כי מבחינתו אין מדובר ברגע חד־פעמי, אלא בתהליך שחוזר לאורך החיים.
"הקפיצה הנחשונית היא תמידית, היא מתרחשת כל הזמן", אמר. "יש תמונה של לפני ויש תמונה של אחרי, אבל הקפיצה עצמה מאוד מאתגרת ומפחידה. אתה הולך אל הלא נודע. ‘לך לך’ הוא ציווי שיש לכל אחד כדי ללכת ולמצוא את עצמו".
לדבריו, כדי לבנות זהות עצמאית היה עליו לשחרר את האחיזה במה שהכיר ולהסכים לתקופה של חוסר ודאות. "הייתי צריך לשחרר באיזשהו מקום ולהיות אבוד לתקופה, עד שבסופו של דבר מצאתי את זה מבפנים", אמר. "אני מרגיש שאני בורא לעצמי את מה שבא ממני. זה תהליך של בריאת העצמי. זה יכול להיות גרוע מאוד - אבל זה שלי".
האתגר הזה, ציינה בר און, אינו ייחודי לחשין. כל דור בעסק משפחתי נדרש למצוא את הפרשנות שלו למורשת שקיבל ואת הזהות העצמאית שלו. האתגר נעשה מורכב במיוחד בתקופה של שינויים טכנולוגיים ותרבותיים מהירים, שאינם מתיישבים תמיד עם קצב הפעולה האיטי והזהיר שמאפיין עסקים משפחתיים.
"כל סיפור האנושות הוא סטארט־אפ"
לקראת סיום השיחה הרחיב חשין את החיפוש האישי לדיון בחברה הישראלית. לדבריו, הוא שאב השראה רבה מהרב קוק ומהתפיסה שלפיה כל אדם וכל אומה נדרשים להגשים את טבעם הייחודי. "ברגע שכל אחד מגשים את עצמו, הוא מפיק אור", אמר. "כל אומה יכולה להפיק אור וכל אומה צריכה להפיק אור".
בעיניו, המורשת המשפחתית אינה אמורה להכתיב לדור הבא נתיב סגור, אלא לספק לו חומרי גלם שמתוכם יוכל ליצור דרך משלו. "חשוב לזכור שאנחנו כולנו משפחה", אמר. "כל סיפור האנושות הוא סיפור של משפחה".
חשין קשר בין התפיסה הזאת לבין פעילותו כמשקיע הון סיכון וכאיש הייטק. "אני חושב שלדור שחי במדינת ישראל בתקופה הזאת זה הדבר הכי מעניין והכי מרתק. אנחנו בעידן תנ"כי", אמר. "יש יתרון גדול בכך שאני סטארט־אפיסט והייטקיסט, כי בעצם כל סיפור האנושות הוא סטארט־אפ. יש את הסטארט־אפ של הציונות, שהביא אותנו לכאן, ויש פה חומרים יפהפיים ליצירת משמעות. ואין כמו יצירת משמעות כדי לחיות חיים ראויים".
*** גילוי מלא: הכנס בשיתוף LGA ישראל, KPMG , בנק יוליוס בר, המילטון ליין ישראל ומשרד עו"ד GAC
