חגי תשרי בפתח, ורגע לפני שנתכנס סביב שולחן החג, לברך ולתקוע בשופר, הגיע הזמן לעשות סדר במנהגי החג. ראש השנה, כמו חגים ומועדים אחרים, הוא כר פורה למסורות יפות ומרגשות, אך גם לכמה מיתוסים שהשתרשו כה עמוק, עד שאנו משוכנעים שמדובר במנהגים ששרדו כאן עוד מימי התנ"ך. הנה שלושה סמלים בולטים ביותר של החג, ואיך ומאיפה באמת הגיעו אלינו.
● המוני רופאים ירדו מהארץ? בדקנו איפה הם למדו
● לחרדים יש כוח כלכלי שיכול לזעזע את המשק? בדקנו את המספרים
נתחיל בכוכב הבלתי מעורער של שולחן החג, התפוח בדבש. קשה לחשוב על ראש השנה בלעדיו. אבל בתלמוד, שבו מופיעה רשימת "סימני" ליל ראש השנה המקורית, התפוח דווקא נעדר. במקום פלח תפוח מתוק, חז"ל המליצו על מאכלים כמו קרא (דלעת או קישוא), רוביא (לוביה), כרתי (כרישה) וסילקא (סלק או מנגולד). המאכלים הללו נבחרו בזכות משחקי מילים פונטיים-קולינריים עם ברכות, כמו "יקרע גזר דיננו" על הקרא, או "ייכרתו שונאינו" על הכרתי.
התפוח הגיע מאוחר יותר, במסורות אשכנז של ימה"ב. יהודי אירופה חיפשו בסתיו הקר פרי מתוק וזמין לפתיחת השנה, ומצאו את התפוח. מוצא התפוח המתורבת במרכז אסיה, באזור קזחסטן של ימינו, וגם אם היה מוכר במזה"ת, כנראה שזה לא היה גידול משמעותי בארץ ישראל התנ"כית. אגב, נהוג לפרש את ה"דבש" המקראי לרוב כדבש תמרים (סילאן) או תוצרי פירות אחרים בהם התברכה הארץ, ולאו דווקא דבש דבורים.
ומהצלחת לבית הכנסת, שם רבים חושבים ששופר תקני חייב להיות מקרן של איל, כדי להזכיר את זה שנאחז בסבך בסיפור עקדת יצחק. הזיקה לעקדה היא אכן הסבר מרכזי למנהג, אבל לא בכל שאלה הלכתית "מועדף" פירושו "חובה". למעשה, ניתן להשתמש בקרניים חלולות שעונות על הקריטריונים של חיות אחרות כגון כבש, עז, יעל, ויש שמשתמשים אף בקרן קודו (אנטילופה אפריקאית גדולה במיוחד), במיוחד בקהילות יהודי תימן. החיה הכשרה היחידה שקרנה פסולה לחלוטין היא הפרה, בין היתר בשל הקישור לחטא עגל הזהב. אז קרן איל היא אמנם "מהדרין", אך גם כאן נראה שהציבור הפך העדפה הלכתית לדרישת סף מוחלטת.
ולקינוח, הרימון. המסורת מספרת שלכל רימון יש בדיוק 613 גרעינים, כמניין תרי"ג מצוות בגימטריה. נשמע כמו צירוף מקרים נפלא, אך במציאות כמות הגרעינים משתנה דרסטית לפי מין הרימון, תנאי הגידול שקיבל, ומתי נקטף מהעץ. ברימון סטנדרטי יש מאות עד קצת יותר מאלף גרעינים בפרי בודד, וחלק יכולים להגיע גם ליותר. חז"ל טבעו את האמרה "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון", אבל הם השתמשו בפרי הדחוס כדימוי לשפע עצום, לא התכוונו שהפרי מחזיק בתוכו איזו חוקיות סגולית. הקישור למספר 613 המדויק הוא מסורת מאוחרת יותר, שאולי נולדה ככלי פדגוגי לילדים.
לסיכום, המסורות הללו לא פגומות או יפות פחות משום שחלקן חדשות ביחס למקורות החג. להפך, הן מוכיחות שמסורת יהודית יכולה להיות לא רק מה שמקבלים בירושה, אלא גם מה שכל דור ודור בוחר לאמץ, לפרש ולשדרג. שנה טובה ומתוקה.
