ביולי האחרון פרסם כתב העת Architectural Digest כתבה ובה טענה פרובוקטיבית: הזריקות הפופולריות נגד השמנה משנות את תפקידו של המטבח ואת האופן שבו אנשים מתכננים את בתיהם.
מעצבי פנים שהתראיינו לכתבה דיווחו על לקוחות שעוברים ממטבח עם שולחנות אירוח שתופסים את רוב החלל המשותף של הבית, למטבח שימושי ופחות דומיננטי. המטבח כחלל פרפורמטיבי, שמסמל אירוח וסעודות מושקעות, הולך ומצטמצם, העריכו האדריכלים.
● לילי מקדימה את נובו בהבאת גלולת הרזיה לישראל - כמה זה יעלה?
● משרד הבריאות מחייב הכנסת יוד למלח שולחן. מה זה יכול למנוע?
● לראשונה בישראל: אושר לשיווק חלבון מתוק שיחליף סוכר
שינוי בדפוסי התזונה כבר הובילו בעבר לשינויים בבית האמריקאי. לפני שנות ה־60 של המאה הקודמת, המטבח לא נחשב לחלל המרכזי של הבית ולמקום שבו כל המשפחה מתאספת. הוא היה מקום עבודה, ושולחן האוכל שימש אמנם לארוחות אך הסלון היה מקום ההתאספות המרכזי.
כעת, ייתכן שהסלון עושה קאמבק, אומרים המעצבים. חלק מהלקוחות מבקשים סלון שאפשר לשבת ולשוחח בו, מתוך הנחה חדשה שלא מעבירים את כל הערב סביב שולחן האוכל. חלקם אפילו מבקשים שיהיה נוח לשחק בסלון משחקי לוח או קלפים.
בישראל, אירוח ואוכל הם רעיונות כמעט בלתי נפרדים, כפי שיעידו החגים הבאים עלינו לטובה. האם השינוי במעמדו החברתי של המזון הוא אכן אמיתי, ומה הסיכוי שבישראל יוותרו על אכילה משותפת מנחמת?
"אנחנו אף פעם לא אוכלים לבד"
ד"ר רפי גרוסגליק, מרצה בכיר לאנתרופולוגיה ולסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, מדגיש שכל השיחה הזאת מתקיימת בהקשר הרבה יותר רחב. לדבריו, אוכל הוא אירוע חברתי אפילו לפני שהאורח הראשון נכנס בדלת. "האוכל הוא מוצר חברתי באופן רדיקלי", הוא אומר. "אנחנו אף פעם לא באמת אוכלים לבד. גם כשאנחנו אוכלים לבד, אנחנו נמצאים בתוך שיח חברתי שקשור באוכל. היום מאוד פופולרי לדבר על נוירולוגיה, הורמונים ומיקרוביום - כל הגורמים שנמצאים בתוכי, אבל התפקיד של החברה, גם אם הוזנח בשיח התזונתי, חזק מאי פעם".
אם אני אוכלת עגבנייה בבית שלי, מה תפקיד החברה באירוע?
"מעבר לכל הידיים שהעגבנייה הזאת עברה כדי להגיע אלייך, מישהו שיווק לך אותה, מישהו השפיע על התפיסה שלך לגבי השאלה אם מדובר במזון טעים או בריא. האם את תופסת את אכילת העגבנייה הזו כהצלחה או כישלון, קונפורמיות או מרד, חיבור או ניתוק ממסורות משפחתיות. כל ארוחה היא ריטואל או טקס. כמובן, עוד יותר כשמדובר במפגש חברתי, אפילו רק עם המשפחה או עם הקולגות בעבודה.
"עצם הרעיון של שלוש ארוחות ביום נולד בחברה מודרנית שרצתה לחלק את זמן העבודה מזמן המנוחה. כל ארוחה נולדה עם המקום שלה בתרבות, ומה מקובל ולא מקובל לאכול בה. והארוחה שאוכל בעוד חודש, שנה או עשור לעומת הארוחה שאכלתי אתמול - יש בה גרעין של המשכיות וגרעין של שינוי".
הריטואל הזה בשיאו בסעודות חג, או באירועים מיוחדים.
"אנחנו רואים כמעט בכל התרבויות שהמזון משמש להבדיל בין קודש לחול, בין טמא לטהור. למשל, כשרות היא אחת הדרכים הכי יעילות להביא את הטקסיות של הדת היהודית לתוך חיי היומיום.
"באירוע רב משתתפים, המזון הוא אחת הדרכים הבולטות להבדיל את המועד מהשגרה. בראש השנה, למשל, אנחנו רוצים לסמל את תחילת השנה, ואנחנו עושים זאת עם הגוף - למשל מתקלחים, מתלבשים יפה. ואנחנו עושים זאת גם עם האוכל.
"כל ארוחת חג, בכל משפחה, יכולה להיות כשלעצמה מושא למחקר אנתרופולוגי, כי זו סימבוליות אחת גדולה. אנחנו נראה מאכלים שנועדו לקשר אותנו ללאום, לקהילה, למסורת משפחתית מסוימת. ואז - מה את מגישה אחרי שסיימת להגיש את המנות במסורתיות? האם תפגיני מעמד, על ידי החלפת ראש הדג בסושי? בישראל אנשים ממעמד חברתי מסוים מנסים להראות את מעמדם על ידי קוסמופוליטיות במזון, ומצד שני אותנטיות, שאנחנו כמהים לה אל מול המזון התעשייתי".
פעם השמנה הייתה סמל סטטוס
נראה שכמעט בכל התרבויות, ארוחה משותפת היא ארוחה שבה האוכל זורם בשפע. פרופ' ניר אביאלי, אנתרופולוג מאוניברסיטת בן גוריון, מסביר כיצד הקשר הזה נוצר. "אנחנו מחווטים משחר האבולוציה לאהוב שומן וסוכן וקלוריות רבות", הוא אומר. "המוח שלנו רץ על שומן וסוכר. במשך רוב שנות האנושות, רוב האוכלוסיה חוותה רעב, ולכן הגשת מזון בשפע הייתה אחד הסמלים הברורים ביותר למעמד חברתי. רק ממלחמת העולם השנייה יש מספיק מזון בעולם כדי להאכיל את כולם. עדיין יש רעבים, בגלל האופן שבו המזון בעולם מחולק, אבל בחברות רבות, השמנה כבר אינה מעידה על מעמד כלכלי גבוה.
"האירוח בשפע נובע גם מכך שברוב העולם קמצנות היא סימן חברתי לא מקובל. גם בזבזנות היא סימן חברתי לא מקובל, אבל נדיבות זה טוב. התמהיל משתנה מתרבות לתרבות. יש תרבויות שבהן מאוד מקובל להגיש אוכל איכותי אבל מועט, כלומר, נדיב כלכלית אבל לאו דווקא בכמויות בזבזניות. לעומת זאת בתרבויות אחרות, אם סיימת את מה שהיה בצלחת, סימן שהמארח לא נתן מספיק".
בהקשר הזה, מוסיף גרוסגליק, חשובה הפרזנטציה. "בחברת שפע, אירוח נדיב הוא לא רק בכמות האוכל אלא גם לקבל אותו בפרזנטציה שאתה לא רגיל אליה, באופן שמבדל שגרה מיום חול, ומבחינת המארחים מעיד על השקעה, על טעם ועל מעמד. הסוציולוג פייר בורדייה אמר שאנחנו אף פעם לא מפגינים טעם אותנטי אלא מסמלים באמצעותו באיזה מעמד אנחנו נמצאים. הוא טען שבצרפת, זה נעשה על ידי מנות קטנות אבל מחומרי גלם איכותיים ושנראות יפה על הצלחת".
אביאלי מזכיר שלפעמים התנהגות בשתי תרבויות שנראית דומה נובעת מסיבות שונות. "למשל, בארה"ב מגישים וזורקים המון, וזה קשור איכשהו לתחושה שאנחנו האומה החזקה ביותר בעולם, אז יש לנו לתת וגם זכותנו לזרוק. לעומת זאת, כשמדברים על אירוח נדיב אצל הבדואים, הרעיון הוא לאו דווקא שנתת הרבה, אלא שחלקת את כל מה שהיה לך".
לפני כמה שנים הרשתות החברתיות געשו לאחר שהתברר שבמדינות סקנדינביות וצפון אירופיות אחרות נהוג לא להזמין אורחים לארוחת ערב באופן ספונטני, גם אם הם כבר אצלך בבית, כי המזון ספור.
אביאלי: "אני מאמין שבמדינות הצפון אירופיות זה קשור לאתיקה פרוטסטנטית שהיא נגד הגזמה, נגד החצנה. חוץ מזה, במדינות שבהן החורף קר מאוד, אם לא שמרת מזון מהקיץ לחורף הקשה, לא שרדת".
אפילו הסושי על סטרואידים
ומה ישראלים, ככל שיש היום קונספט כזה, מנסים להגיד באמצעות אוכל?
אביאלי: "התרבות הקולינרית הישראלית בתקופה זו מוטה לכיוון המזרחי, שזה גם מונח שצריך לפרק, כי כמו שהמזרחיות עצמה היא הגדרה פוליטית ומעמדית לפני שהיא הגדרה תרבותית, והיא מוחקת את ההבדלים בין תרבויות שהגיעו מהודו ועד כוש, כך גם המטבח המזרחי הוא שילוב של מנות ממגוון מדינות. ובכלל המנה הישראלית האיקונית היום היא שניצל בחלה וחומוס.
"אבל עדיין ניתן לומר שהמטבח הישראלי הוא לא בתרבות המערבית, ולכן הוא מותאם יותר לגישה של המנות הגדולות. כתבתי ספר שקוראים לו 'מדינה על האש' ובו פרק שקוראים לו 'הגודל כן קובע', והטענה העיקרית שלי היא שבאירוח הישראלי, המנות גדולות, זולות, והאיכות פחות חשובה. אומרים לי - מה פתאום, היום אנחנו עם של פודיז, אבל גם בביקורות של שגיא כהן, קודם כול מדברים על גודל המנות. אפילו הסושי בישראל הוא על סטרואידים.
"ישראל היא במקום הראשון בעולם פר נפש בצריכה של בקר ובמקום השני בצריכה של סלמון אחרי המדינות הנורדיות. יש לנו תקלה חברתית חמורה. חצי מהאוכלוסייה לוקחת פרוזאק, ואנחנו ממלאים את הבור בנפש על ידי אכילת בשר או הכנת בשר וזריקתו בכמויות".
מעניין שהחברה שלנו מעריכה תרבותית הימנעות מאוכל, לפחות מסוגים מסוימים, אבל הגישה הזאת לא יצרה שינוי בתרבות של אירוח בשפע. כך, יש לנו אורחים שמנסים לעמוד בצו חברתי של הפגנת שליטה באמצעות אי אכילה, אבל כמארחים הם מצופים להציף את הסועדים בשפע של מזון לאו דווקא בריא. האם ארוחה כזאת עדיין תיתפס כנדיבות? ואם לא, מה זה כן?
גרוסגליק: "במחקר שערכנו לגבי המימונה, ראינו שמה שנראה כמו חגיגה של שימור מסורת יכול להפוך לפעמים גם לזירה קטנה של התנגדויות, לא חיבור לקבוצה אלא אי־חיבור מכוון, למשל של מישהו טבעוני, או שאינו אוכל פחמימות, או שמשתמש במימונה שלו כדי לקדם חשיבה סביבתית. נוצר איזשהו אתוס של אינדיבידואליזם בתוך הקהילתיות.
"זה קורה בתוך עולם מאוד ניאו־ליברלי, שמצווה על כל אחד מאיתנו להיות הסטארט־אפ של עצמו, וגם את הגוף שלנו אנחנו מצופים לעצב ולבנות, למצוא את נוסחת הקסם האישית שלנו כדי להיות חטובים יותר, עבור החברה כמובן, כי דיאטה בעצמה היא פרקטיקה צרכנית.
"ובאופן אולי מפתיע ואולי לא מפתיע, עולם הדיאטה לא באמת עצר את תרבות האוכל, אלא עם הזמן רק לימד אותנו מה לצרוך - יש קולה גם דיאט וגם זירו, והבחירה ביניהם מרגישה לפעמים ממש כבחירה זהותית. אנשים צורכים חלבון ולא מפסיקים לדבר על זה. אנשים אוכלים הרבה ואז רצים לשרוף את זה בחדר כושר. אנשים בדיאטה עוסקים במזון לא פחות ואולי אפילו יותר מאנשים שאינם בדיאטה. הם עושים את זה באופן שאמנם מושפע מאוד מהחברה, וגם מוחצן כלפיה, אבל מרגיש מאוד אישי. כל אחד מרגיש מאוד לבד עם ההצלחות ועם הכישלונות במאבק הזה.
"ואז בארוחה המשפחתית באמת נוצרת איזושהי סתירה, כי הארוחה אמורה לכונן את החברה, את המשפחה, והנה היא הופכת לזירה של בדלנות. כל אחר רוצה את הארוחה בדיוק כמו שהוא רוצה".
השאלה שמטרידה את נוטלי התרופות
במאמר שפורסם בכתב העת Obesity Pillars ב־2025, סיפרו מחבריו על שינוי משמעותי בגישה של נוטלי תרופות GLP לאירועים חברתיים. חלק מהמרואיינים במחקר תיארו ירידה משמעותי ברמת המתח שלהם סביב שאלות שקשורות באכילה בחברה: האם יאכלו יותר מדי? האם ייתפסו כמי שאוכלים יותר מדי? האם יימנעו מאוכל כדי לא להיראות כמי שאכלו יותר מדי ואז יישארו רעבים? אחרים טענו שבעבר היו סקרנים מאוד לגבי האוכל שיוגש באירועים, לנסות ולטעום הכול. היום, הם אמרו, האוכל הוא חלק מהאירוע ולא המנה העיקרית.
במקביל, בטור עצות פופולרי באתר AARP, ארגון למען מבוגרים בני 50 ומעלה בארה"ב, נשאלה שאלה שהתברר שמטרידה רבים: אם אני נוטל GLP ולא רוצה או מסוגל לאכול הרבה בארוחה שאליה הוזמנתי, האם אני עלול להעליב בכך את המארחים, שיחשבו שאני לא אוהב את האוכל שלהם? האם יש לי מחויבות לומר להם שאני לוקח את התרופה? העצה, אגב, הייתה בהחלט לומר את האמת מראש, כדי שהמארחים יידעו כמה אוכל להכין.
הטענה היא שנוטלי התרופות מאבדים חלק מהעניין שלהם באוכל. אם אלה יהיו אחוזים גדולים של האוכלוסייה, אולי יקטן המקום של האוכל בטקסיות החברתית?
גרוסגליק: "אני חושב שהתפיסה כאילו מי שנוטל את הזריקות האלה לא מתעניין באוכל בכלל היא שגויה. יש כאן בעצם איזשהו היפר־עניין באוכל. בחברה המערבית ההשמנה קשורה להאשמה מוסרית, ולכן מי שנוטל את התרופה ולא אוכל את העוגה יתקשה שלא לחוות סיפוק מהאלמנטים הסוציו־חברתיים של ההימנעות.
"היום, גם בנטילת תרופות ה־GLP יש חוסר שוויון, ואז אולי אם מגישים לך את האוכל ואתה אדיש לזה, אוכל מעט מאוד ובלי חשק ניכר לעין, דווקא כך אולי סימלת את המעמד שלך, אבל עדיין ניהלת אינטראקציה חברתית סביב אוכל. כלומר, ה־GLP לא מוחק את תרבות הדיאטה, ואני לא חושב שהוא מביא אותנו למערכת חברתית שאיבדה את התיאבון שלה".
אביאלי: "יש מתח בין החברה לבין האבולוציה. אידיאל היופי הוא רזון כבר כמה עשורים, אבל בפועל החברה צברה משקל בתקופה זו, לפחות עד הגעת תרופות ההרזיה".
אבל אם קבוצה שיש בה הרבה נוטלי GLP תיפגש לאירוע חגיגי, אולי במקום אוכל הם ימקדו את החגיגה, נניח, במדידת בגדים?
גרוסגליק: "אני לא חושב. אני לא יכול לדמיין את זה. הזהות שלנו מתחילה באוכל מינקות. אנחנו מוזנים כבר ברחם. הארוחה החברתית חזקה מה־GLP כי אין בעולם ארוחה לא חברתית".
אביאלי: "אולי הבידול של הגוף יהיה להיות שרירי במקום רזה, אם האי־אכילה היא כבר לא עדות למשמעת עצמית אבל השריריות כן. אז אולי אנשים שצורכים תרופות GLP ייפגשו לארוחה שיש בה שפע של חלבון.
"השורה התחתונה היא שבאירוע, השאלה מה יש על השולחן נקבעת לפי המון פרמרטים חברתיים ותרבותיים ולכן הרעיון שאם אנשים פחות רעבים שולחן האוכל ייעלם או חשיבותו תפחת, זה נראה לי מרחיק לכת. גם אם הכמויות יקטנו, עדיין יהיה אירוע בלשבת לשולחן ולהציג את המזון שלך בפני האורחים".
