ניצולת שואה בת 95, פעוט ממשפחה חרדית מירושלים ואחות מוסלמית מרהט נפגשו בפרויקט אחד, שמבקש להציג את ישראל לא דרך הכותרות בחדשות - אלא דרך הסיפורים של האנשים שחיים בה.
הצלם האמריקאי דייוויד שלכטר יצא למסע ברחבי הארץ, שבמהלכו ראיין וצילם 100 ישראלים שנבחרו בקפידה, כך שישקפו יחד את ההרכב הדמוגרפי של המדינה. התוצאה היא "Hinenu" (הננו), ספר פורטרטים שנועד להעניק פנים וסיפורי חיים לישראל על 10 מיליון תושביה באמצעות 100 מהם בלבד.
● המבט השני של נומה בר: תערוכה חדשה שהיא פצצה של צבע, הומור ושנינות
● פרויקט האומנות של הד"ר להנדסת מכונות עלול לגרום לכם לפקפק בהחלטות הוריות
הרעיון נולד מתוך פער ששלכטר התקשה להתעלם ממנו. "ישראל היא מדינה קטנטנה, ובכל זאת היא בכותרת הראשית של כל עיתון. התחושה היא שכולם אובססיביים אליה ולא מפסיקים לדבר עליה, אף שהם לא באמת יודעים עליה כלום". לדבריו, רוב השיח על ישראל מחוץ לגבולותיה מתמקד בפוליטיקה ובמלחמה. "אלה דברים גדולים וחשובים, אבל הם רק חלק קטן מהחיים במקום הזה".
על בסיס נתוני מפקד האוכלוסין בנה שלכטר מאה פרופילים לפי גיל, מגדר, דת, מוצא, אזור מגורים וארץ לידה. לאחר מכן יצא לחפש אנשים שיתאימו לכל משבצת.
לעתים המשימה הייתה ספציפית במיוחד. לאחת המשבצות חיפש שלכטר יהודייה ממוצא ספרדי/מזרחי, בת 70-79, שמתגוררת בצפון הארץ. מאחר שכבר היו לו משתתפים ממטולה ומצפון הגולן, הוא החליט לחפש אותה דווקא בקריית שמונה. שלכטר פנה לחברה שעבדה באזור. "אמרתי לה: אני יודע שזה פרופיל מטורף, אבל את יכולה לעזור לי?' היא אמרה, ‘תן לי 24 שעות'". למחרת כבר נמצאו שתי נשים שהתאימו לפרופיל והסכימו להשתתף. "ישראל היא מקום כל כך מחובר, כולם מכירים את כולם, ובסופו של דבר לא היה קשה למצוא את האנשים".
גם הקצב הפתיע אותו. שלכטר העריך שהתהליך יימשך שנתיים, אך עבודת השטח הסתיימה בתוך תשעה חודשים בלבד. לאחר כשלושה חודשים נוספים של עבודה על העיצוב, הפכו הפורטרטים והסיפורים לספר.
לכל משתתף מוקדש פורטרט מרהיב שצילם שלכטר, ולצדו סיפור חייו, שנכתב על בסיס ראיון אישי. יחד נוצר פסיפס אנושי של ישראל, על פני דורות, מגזרים ואזורים שונים במדינה.
"אני הופך לאזרח והם לא מבקשים ממני כלום"
הקשר של שלכטר לישראל החל בילדות. הוריו הביאו אותו לביקור בארץ לראשונה בגיל 13, ובתיכון בילה כמה חודשים בהוד השרון. "שם באמת פיתחתי קשר עמוק לישראל", הוא מספר. שנים לאחר מכן, כשהוא ואשתו כבר הורים לשלושה, הם החליטו לקחת הפסקה של שנתיים מחייהם בקליפורניה ולעבור לתל אביב. ילדיהם, אז בני 5, 7 ו-9, נכנסו למערכת החינוך הציבורית עם מעט מאוד ידע בעברית. שלכטר מספר כי קבלת האזרחות הישראלית עוררה בו תחושת מחויבות. "חשבתי: אני הופך לאזרח והם לא מבקשים ממני כלום. לא לשרת בצבא, לא כסף, שום דבר. הרגשתי שאני חייב למקום הזה משהו, כי הוא נתן לי כל כך הרבה".
לתחושה הזו הצטרף התזמון: כשנחתה המשפחה בישראל, באוגוסט 2024, מנתה אוכלוסייתה 9.98 מיליון איש, ופורסמו נתוני מפקד אוכלוסין חדשים. "חשבתי: יש לי מצלמה ולפטופ, יש לי שנתיים, המדינה עומדת להגיע ל־10 מיליון איש ואנחנו יודעים מי האנשים האלה מבחינה דמוגרפית. מה אם אוכל למצוא מאה אנשים שביחד יתאימו לדמוגרפיה של המדינה כולה?".
הפרויקט, שתוכנן עוד לפני 7 באוקטובר, יצא לפועל בזמן המלחמה. הראיון הראשון נערך בספטמבר 2024, ובמשך כחצי שנה נמנע משלכטר להגיע לצפון, שחלקים ממנו פונו. הצילום האחרון הושלם דווקא במהלך המלחמה עם איראן. את המרואיינת האחרונה, סטודנטית ערבייה בת 19 מירושלים, שלכטר נסע לצלם בזמן שבני משפחתו שהו במקלט בתל אביב. "היו לי כבר מאה ראיונות, אבל רק 99 צילומים. ידעתי שאם לא אשיג את הצילום האחרון, אין ספר", הוא מספר.
המלחמה נוכחת בסיפורים, אך שלכטר מדגיש כי היא לא הייתה נושא הפרויקט. לדבריו, מה שצף שוב ושוב היה דווקא הקשר בין טראומה, חוסן וקהילה. "כמעט כל ישראלי עבר טראומה קשה, והראה יכולת מדהימה להתאושש ממנה. ושמתי לב שההחלמה כמעט תמיד מתרחשת דרך קהילה".
"הלוואי שיכולנו ‘לבקבק’ את הדבר הזה"
אחד הסיפורים שנחרטו בזיכרונו הוא של חובשת בת 20 שנורתה בשתי רגליה בעזה. כשביקר אותה בבית החולים במהלך השיקום, הוא ציפה לאווירה קשה. "במקום זה, הייתה כמו מסיבה", הוא נזכר. "היו שם כ־50 אנשים, כלי נגינה, אנשים סחטו מיץ תפוזים. היא אמרה לי שהמקום הזה הפך למשפחה שלה". לדבריו, כשהגיע זמנו של אחד הפצועים לעזוב את השיקום, חבריו חגגו. "אין קנאה. הם באמת שמחים שמישהו אחר הצליח. הלוואי שיכולנו לקחת את הדבר הזה, ‘לבקבק אותו’ ולהביא אותו לארה"ב".
שלכטר הופתע מהשפעת הראיונות על המשתתפים. חלקם, לדבריו, העידו כי זו הפעם הראשונה שבה עצרו לבחון את סיפור חייהם כמכלול. "הם הסתכלו על מה שעברו ואמרו, 'זה די מדהים'. לחלקם היה סיפור לא פשוט, והם הרגישו שזה עזר להם להחלים", הוסיף.
את הפרויקט מימן שלכטר מכיסו, בלי לגייס כסף מבחוץ, משום שלא רצה משקיעים שיוכלו להשפיע על בחירת האנשים או הסיפורים. "רציתי שזה יהיה טהור ככל האפשר, בלי בוס ובלי מישהו שיגיד לי שסיפור מסוים לא משרת אינטרס כלשהו".
להערכתו, עלות הפקת הפרויקט הסתכמה בכ־150 אלף דולר. המהדורה הראשונה, שיצאה בסיוע הוצאת גפן הירושלמית, הודפסה ב־3,000 עותקים, ולדעת שלכטר בקרוב תידרש הדפסה נוספת, אך הוא לא בונה על רווחים. "זו מעולם לא הייתה המטרה. לא חשבתי לרגע על רווחיות. רציתי להגשים חלום ולתרום למדינה".
פרסום הספר באנגלית הביא לכך שהקהל המרכזי הוא יהודים אמריקאיים. שלכטר מזהה בקרב יהדות ארה"ב עניין גובר בישראל גם מעבר לחדשות. "אנשים התעייפו מכותרות על מלחמה ופוליטיקה", הוא אומר, ומספר כי בסבב שקיים בארה"ב פגש עניין רב בתרבות ובחיים בישראל. סבב נוסף מתוכנן לסתיו.
לפני כמה חודשים חזרה המשפחה לארה"ב. ביומו האחרון בישראל קעקע שלכטר על גופו לראשונה קעקוע: המילים "מודה אני" על כף הרגל. "אני רוצה לקום בכל בוקר ולהיזכר כמה אני אסיר תודה על השנתיים האלה, על כך שהפכתי לישראלי ועל הניסיון להבין מי היא ישראל. אחרי 100 ראיונות אני יכול לומר בביטחון מוחלט שעדיין אין לי מושג. היא מורכבת מדי, מרובדת מדי ופרועה מדי - ועכשיו אני רק רוצה לדעת יותר".
