פרויקט האומנות של הד"ר להנדסת מכונות עלול לגרום לכם לפקפק בהחלטות הוריות שעשיתם

"הורות אף פעם אינה מושלמת, אבל בואו נהפוך אותה ליוצאת דופן" - זוהי ההבטחה המופיעה באתר של חברת פרוקסיבנד (ProxyBond). החברה מציעה לגדל מוח זעיר מהתאים שלכם ולאפשר לכם לקיים איתו אינטראקציה, כדי להתאמן ולהתכונן להורות לחומר הגנטי שלכם עוד לפני הלידה. "הפרוקסי שלכם מנוטר כשהוא עובר מינקות לנעורים. כל אינטראקציה חושפת כיצד ההרגלים, תגובות הסטרס וכוחות הריפוי שלכם משפיעים על ההתפתחות שלו. מתוך כך אנחנו גוזרים פרופיל מוכנות הורית כדי להבין אם אתם כשירים להורות".

● המבט השני של נומה בר: תערוכה חדשה שהיא פצצה של צבע, הומור ושנינות
● צבע טרי 2026: חגיגה צבעונית וגדושה של אומנות ישראלית

אלא שאם תנסו להירשם לקליניקה, תגלו משהו מוזר. היא ממוקמת בכלל באקדמיה לאמנויות ולעיצוב בצלאל.

"המונח 'אמא טובה דיה' נראה שנעלם בדור שלנו"

את פרוקסיבונד הקימה ד"ר מיטל גבע, בעלת תואר דוקטור בהנדסת מכונות שהובילה מעבדה לחקר גלים באוניברסיטת תל אביב, בוגרת התואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. אף שהוריה הסלילו אותה מאז ומעולם לעולם המדע, בצלאל תמיד הייתה החלום. גבע הרגישה שהמחקר שביצעה בתחום האינטראקציה בין האטמוספירה לאוקיינוס אינו מגיע רחוק מספיק מעבר לגבולות האקדמיה - גורלם של רוב המחקרים המדעיים.

"כך מצאתי את המסלול הזה של העיצוב, וספציפית העיצוב הטכנולוגי", היא מספרת.

במסגרת לימודי התואר השני בבצלאל נסעה לטוקיו, בירת יפן, שם עסקה לראשונה בתחום האורגנואידים המוחיים. "אני לא ביולוגית, אבל העבודה שעשיתי בתחום הגלים שימושית גם לתקשורת בין תאי עצב", היא מסבירה. "עסקתי בחיבור של כמה אורגנואידים מוחיים, כך שיוכלו לתקשר זה עם זה וליצור רשת שדומה יותר למוח האנושי מכל אורגנואיד יחיד".

כשהייתה בעיצומו של השינוי, אמה חלתה. "בתקופה שלפני מותה היא שאלה אותי כמה פעמים 'האם הייתי אמא טובה?'", היא מספרת. "לי היה קשה להכיל את האפשרות שהיא תלך לעולמה במחשבה שלא הצליחה באימהות שלה. כמובן שהיא עשתה טעויות, אבל נתנה לי המון, וגם הטעויות היו בדרך כלל בניסיון לתקן את ההורות שהיא עצמה חוותה כילדה. זו הטרגדיה".

 ד''ר מיטל גבע / צילום: באדיבות המצולמת

מבחינתך אמך הייתה "אמא טובה דיה", אבל היא לא ידעה את זה?
"המונח הזה, 'אמא טובה דיה', נראה שבדור שלנו הוא שוב נעלם. ההורים מותקפים באפשרויות לעוד ייעוץ, עוד הכשרה ועוד פודקאסט, ולזה הצטרפו גם אופציות טכנולוגיות - בדיקות גנטיות, ניטור התפתחותי, אבחונים, התייעצויות עם הצ'אט ואופטימיזציה".

אבל אין עדיין מוצר שמאפשר, כמו בפרויקט שלכם, לקבל פידבק ממש ברמה הביולוגית שיגיד - עשית טוב, הילד מתפתח היטב, או עשית רע, שרטת את הילד.

"זו הסינתזה הייחודית בין הפסיכולוגיה ההתפתחותית למודלים החישוביים, מגמה מאוד חמה כרגע במדע".

איך מגיבים כשהילד חוזר הביתה שיכור

אלא שההורים שמגיעים לקיים אינטראקציה עם המוח שבקופסה, מגלים בהדרגה משהו משונה - שום דבר שהם עושים אינו מספיק טוב. למשל, כש"שון" הווירטואלי חוזר הביתה שיכור, האם או האב שעוברים את האימון נדרשים להחליט כיצד להתמודד. "המערכת בוחנת גם את ההתאמה בין מה שהאמא אומרת לבין הבעות הפנים שלה", היא מסבירה, "לפעמים שפת הגוף שלנו משדרת משהו אחר ממה שהיינו רוצים להגיד".

מול ההורה התוהה, המדדים של "שון" מתחילים להשתולל. ניסיונות לתקן רק מחמירים את המצב - שון רוצה שילטפו אותו, אך בו־זמנית גם נרתע מזה. בסוף מתקבל החיווי החד־משמעי מהמכונה - האורגנואיד נשרט באופן בלתי הפיך, ואי אפשר לחזור אחורה. אמנם אפשר לבקש "לכבות" את שון ולנסות שוב על מוח חדש, אך זה כבר לא אותו הילד, ולא בטוח שאם תתקנו את תגובתכם תשיגו הפעם תוצאה טובה יותר.

אלא ששון הוא פרויקט אמנותי פיקטיבי, כמו קליניקת פרוקסיבונד כולה.

במציאות, אין שם רקמת מוח חיה.
"בתערוכה אין", היא מבהירה. "באמת עבדתי עם רקמות מוח ואני מכירה את כל שלבי ההתפתחות שלהן, אבל במיצג הזה אין רקמה חיה".

המשחק, למעשה, מכור. ההורה תמיד מקבל פידבק שלילי.
"כמו בחיים".

"המטרה של העבודה הזו היא להעביר ביקורת על התרבות שמנסה לאמן את ההורים להגיע לשלמות", מסבירה גבע. "אנחנו יודעים, על פי הספרות בתחום, שההשפעה של ההורים מוגבלת מאוד - הגנטיקה מהווה כ־50%, וכלל הסביבה החיצונית שאינה הבית מהווה 45% נוספים. לכל הורה יש רק צ'אנס אחד בכל סיטואציה מול כל אחד מילדיו הייחודיים, ולשום דילמה אין תשובה נכונה. לפעוט צריך לתת מקום בטוח וגם עצמאות, לילד בגן - מרחב ליצירתיות ודמיון אך גם הבנה של המציאות, לילד ביסודי - הישגיות בלי חרדה או פרפקציוניזם, ובגיל ההתבגרות - לאפשר חקירה אבל לא בסיכון מוגזם. אין איך לצאת מזה טוב".

"אנשים נלחצים באמת, אף שזה לא אמיתי"

בסופו של דבר, הקליניקה אינה שירות אמיתי אלא מיצג ביקורתי. "זו תערוכה מעולמות העיצוב הספקולטיבי, שמטרתו להציג לנו רעיונות שאינם קיימים עדיין במציאות", היא מסבירה. "זהו מרחב שמצד אחד קרוב מספיק למה שאנחנו מכירים, ומצד שני מספיק זר ומוזר כדי לעורר שאלות משמעותיות ולהאיר את המציאות באור חדש. העיצוב הספקולטיבי מאפשר לנו להתעמת עם הרעיונות הללו על ידי כך שהוא נותן להם צורה".

"האפשרות שקליניקה כזו תתקיים קרובה מאוד למציאות", היא מוסיפה. "בעיצוב שלנו אנחנו עובדים עם שפה עיצובית ומילולית דומה מאוד לזו המאפיינת את המסרים שהורים באמת מקבלים. בתערוכה אנחנו רואים אנשים נלחצים באמת, אף שזה לא אמיתי ואף שזה לא הילד שלהם. הייתי רוצה להעביר מסר שהתחושה הזו - שלא משנה מה הם עושים, זה לעולם לא יהיה מושלם ותמיד ישרוט את הילד - היא חלק בלתי נפרד מהחיים. אני מקווה שהיא תאפשר להם חמלה, גם כלפי הילד וגם כלפי עצמם".

מתי אתם חושפים להורים שזה לא אמיתי?
"אין לנו תהליך מסודר, אבל אנשים יודעים שהם נמצאים בגלריה ומבינים בהדרגה שלא משנה מה הם עושים, התגובה שלילית. עם זאת, הם עדיין יכולים להישאר עם שאלות פתוחות".

קצת הצטערתי לשמוע שאין באמת מוצר שמאפשר להתאמן על הורות.
"היו הורים שגם אחרי ההתנסות אמרו 'הלוואי שהיה לי מוצר כזה באמת, אולי בסוף כן הייתי משתפר'. זה קצת מעורר חלחלה אצלי, אבל זו גם הסיבה שהפרויקט מעניין - כי הוא מציע דבר שהוא גם נורא וגם נחשק. יש פה פרובוקציה, אבל גם הזדמנות".

ואפילו הזדמנות עסקית.
"אפשר לחשוב לאן אפשר לקחת את הכלי הזה כמוצר, בצורה אתית ולא דיסטופית - אולי לכיוון טיפולי, ממקום אמפתי יותר. יש לנו כבר מתעניינים. הוא כן נותן לנו פידבק על התגובות שלנו, ומאפשר לחקור תגובות והתנהגויות של הורים".