דיק פורטילו פתח דוכן נקניקיות בשנת 1963, מבלי שידע אפילו איך מכינים נקניקייה. 50 שנים לאחר מכן הוא מכר את החברה תמורת מיליארד דולר. כספי המכירה אפשרו לו לרכוש אחוזה באזור שיקגו, מטוס פרטי ובית בשטח של כ־1,115 מ"ר על קו המים בנייפלס שבפלורידה, עם מזח פרטי שבו הוא עוגן את היאכטה שלו, "טופ דוג", שאורכה כ־40 מטר.
"באתי ממשפחה ענייה, ובשלב מסוים חשבתי שאין לי שום דבר להציע לעולם", כתב פורטילו בספר זיכרונותיו. פורטילו, הצעיר מבין שלושה ילדים, נולד בשיקגו למהגרים ממקסיקו ומיוון, ובילה חלק מילדותו באחד מהשיכונים הידועים לשמצה בעיר.
● "מחברים את הקהילה מחדש": העסקים שקמו בעוטף אחרי המלחמה
● "כולנו נהיה משקיעים טובים יותר אם נקבל פחות החלטות. תעמידו פני מתים"
● העסקה עם פולקסווגן, הפרשה שסיבכה אותו וההשקעה מראש ה־NSA לשעבר
בשנת 2014 הדוכן שהקים בהשקעה של 1,100 דולר כבר הפך לחברת המסעדות הפרטית הגדולה ביותר במערב התיכון של ארה"ב, עם 4,000 עובדים וללא זכיינים או משקיעים חיצוניים. סניף של פורטילו'ס עשוי להכניס 9 מיליון דולר בשנה, בערך פי שלושה מסניף טיפוסי של מקדונלד'ס.
סיפורים כמו זה של פורטילו כמעט אינם מגיעים לחדשות. העסק שלו היה בבעלות פרטית. הוא מכר נקניקיות, לא איזו טכנולוגיה חדשה ונוצצת. הצלחתו נבנתה בהדרגה לאורך עשרות שנים, במערב התיכון העליון של ארה"ב, הרחק מהחופים.
אבל הסיפור של פורטילו רחוק מלהיות יוצא דופן. ברחבי ארה"ב יש לא מעט בעלי עסקים כאלה, אותם אנו מכנים "המיליונרים מכל מקום", שצברו הון עצום מניהול עסקים רגילים. חלקם הקימו עסקים משלהם, עבדו שעות ארוכות והשקיעו מחדש את הרווחים כדי להחזיק מעמד ולצמוח. אחרים ירשו עסק משפחתי והמשיכו לבנות על הצלחתם של הדורות שקדמו להם.
התרבות הפופולרית מציגה את העשירים כקומץ אנשי אליטה, בדומה למשפחות רוקפלר וקרנגי של העידן המוזהב. אלא שכיום יש כל כך הרבה בעלי עסקים פרטיים עשירים, עד שאמריקה חווה את "עידן המיליונרים" הראשון בתולדותיה.
סביר להניח שכולם מכירים "מיליונר מכל מקום", גם אם אינם מודעים לכך. הם מאמנים את קבוצת הכדורגל של הילדים, יושבים לידכם באירוע התרמה קהילתי או משוחחים אתכם בברביקיו שכונתי. זה יכול להיות הווטרינר שהרחיב את המרפאה שלו לרשת אזורית, קבלן מערכות מיזוג האוויר המסחריות שהמשאיות שלו מסתובבות ברחבי העיר, או הבעלים של רשת המסעדות המקומית שממשיכה לפתוח סניפים חדשים.
הם נמצאים ממש מתחת לאף: אנשים רגילים שמנהלים עסקים שהם חלק בלתי נפרד מחיי היומיום.
לפי ניתוח שערכנו לנתוני סקר מצבם הפיננסי של משקי הבית (הידוע שעורך הפדרל ריזרב, Survey of Consumer Finance), בארה"ב יש 3 מיליון אנשים כאלה, שהונם המשותף עולה על 65 טריליון דולר. מספר בעלי העסקים שהונם עולה על 100 מיליון דולר גדל ביותר מפי ארבעה מאז שנת 2001, בהתאמה לאינפלציה. הרבה יותר מאשר קומץ מיליארדרים מפורסמים המתגוררים בחופים, אלה הם העשירים האמיתיים של אמריקה.
נפוטיזם דוחק מוכשרים
למרות זאת, האמונה בחלום האמריקאי הולכת ודועכת. רבים מפקפקים באפשרות שהדור הבא ייהנה מחיים טובים יותר, כפי שהובטח במשך שנים רבות. הספקנים טוענים שפערי העושר המעמיקים משמעם בהכרח כי מקורו של חלק הולך וגדל מההון הוא בירושה, וכי ילדיהם של העשירים נהנים מיתרונות עצומים - מחינוך איכותי ועד רשת ביטחון כלכלית וקשרים.
ויש צדק בדבריהם. המחקר שלנו מצא כי הסיכוי של ילד ממשפחה עשירה להקים עסק מצליח גבוה פי שישה מזה של ילד ממשפחה ענייה.
ובכל זאת, היזם המצטיין הטיפוסי אינו בן עשירים. רובם מגיעים ממשפחות עניות או ממעמד הביניים, פשוט משום שעל כל אדם המשתייך למאיון העליון יש 99 אנשים המשתייכים לאחרים. בקרב היזמים המצטיינים מספרם של אלה שהגיעו מרקע עני גדול פי 2.5 ממספרם של אלה שהגיעו מהמאיון העליון. רק כרבע מבעלי העסקים שהונם 5 מיליון דולר ומעלה ירשו את החברות שלהם.
שימור עסק משגשג לאורך דורות הוא דבר קל בתיאוריה יותר מאשר בפועל. קחו למשל את לארי ה' מילר המנוח, בכיר בענף הרכב. כשהיה מנהל מחלקת חלפים צעיר באחת מסוכנויות הרכב, הוא הזניק אותה מהמקום ה־961 בארה"ב למקום הראשון בתוך 28 חודשים. לאחר שהתקדם לתפקיד מנהל התפעול של חמש סוכנויות, נודע לו במהלך ארוחת בוקר בדני'ס כי הבעלים מתכוון להוריד אותו בדרגה כדי למנות את בניו לתפקידים הבכירים. מילר קם והלך, והקים אימפריית רכב משלו. עם הזמן אחזקותיו הנרחבות כללו גם את קבוצת הכדורסל יוטה ג'אז.
נפוטיזם דוחק החוצה אנשים מוכשרים כמו מילר, ואי אפשר להעביר לדור הבא כישורים או נחישות באותה הקלות שבה מורישים חשבון בנק. כ־40% מילדי המאיון העליון כלל אינם מצליחים להישאר בחמישון העליון של ההכנסות. וזו בדיוק הסיבה שהדלת נותרת פתוחה בפני שחקנים חדשים.
המסלול המקובל של לימודים שקדניים, קבלה לאוניברסיטה מובילה והשגת משרה טובה, שהיה בעבר מאבני היסוד של החלום האמריקאי, נראה כיום רחוק יותר מהישג יד. שכר הלימוד זינק, ומספר המקומות במוסדות המובילים לא גדל. אבל זה אינו המסלול היחיד שמוביל מעלה.
כאמור, הדרך הטיפוסית לצבירת הון של 10 מיליון דולר ומעלה עוברת בבעלות על חברה. הדרך הזאת פתוחה בכל עיר, גם בענפים נטולי זוהר, בפני אנשים שאין להם ציונים מעולים במבחני קבלה, תארים יוקרתיים או הורים עשירים.
גם לא צריך להיות גאון כדי להצליח כיזם. למעשה, הקשר בין הקמת עסק מצליח במיוחד לבין ציוני SAT (מבחן מקבלים לפסיכומטרי בישראל) חלש למדי. שיעורם של מקימי העסקים מקרב עשירון הציונים העליון במבחן גבוה רק פי 1.3 מזה של בעלי הציון החציוני. ניסיון ממשי בשוק העבודה או היכרות מוקדמת עם עסק משפחתי חשובים הרבה יותר.
פורטילו, למשל, לא למד באוניברסיטה. שבעה ימים לאחר שסיים את התיכון בשנת 1957, הוא התגייס לחיל הנחתים, והוא מחשיב את השנתיים שבהן שירת בבסיס קמפ פנדלטון לאחת התקופות החשובות בחייו. שם הוא למד עבודת צוות ותכנון ארגוני, ורכש הערכה עמוקה לחשיבותה של הכשרה נאותה. בכל אלה השתמש בהמשך כשהקים את העסק שלו.
ובשנים האחרונות ההזדמנויות שמציעים עסקים "לא סקסיים" מושכות יותר ויותר בוגרי מוסדות עילית, שמוותרים על המשרות המסורתיות בערים הגדולות.
"בחנתי 10,000 עסקאות"
לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד, ג'ניפר בראוס הקדישה שנה לחיפוש אחר חברה לרכישה. היא התקשרה מיוזמתה למתווכים עסקיים ולחברות קטנות וחיפשה בכל מקום אפשרי אחר משהו שתוכל לרכוש ולנהל, לדבריה. החיפוש היה בודד ולעיתים קרובות מייאש.
"כנראה בחנתי 10,000 עסקאות במהלך שנת החיפושים שלי", סיפרה לנו. "וכל אחת הייתה פשוט לא, לא, לא, לא. ואז מגיעה אחת שאולי מתאימה, וגם היא הופכת ללא". לבסוף בחרה ב־Systems Design, חברה לחיוב וגביית תשלומים עבור שירותי אמבולנסים, שמושבה בפולסבו שבמדינת וושינגטון, בין סיאטל להרי אולימפיק.
אף שהעסק היה קטן מכפי שבראוס קיוותה, שיעור חידוש החוזים בקרב לקוחותיו היה גבוה באופן יוצא דופן, והבטיח בסיס קבוע של הכנסות חוזרות. "זה פשוט היה העסק הטוב ביותר שראינו", אמרה. "יכולתי להיכנס, לא לעשות כלום, ועדיין להיות בטוחה למדי שהוא ימשיך לפעול כעסק חי".
כשבראוס הייתה בתהליך רכישת החברה, היא שאלה את הבעלים הקודם כיצד הצליח להצמיח את העסק. "אני פשוט יושב ומחכה שהטלפון יצלצל", הוא השיב. כעבור עשור הרחיבה בראוס את נתח השוק של החברה ברחבי מדינת וושינגטון וגם לאורגון.
כמנכ"לית, וכיום גם אם לשני ילדים קטנים, בראוס מעריכה את השגרה הצפויה, שמציעה משרה שהיא ברובה עבודה משרדית ללא סופי שבוע. "אני לא מתרוצצת בכל רחבי המדינה", אמרה. "יש לי ילדים, אני בבית איתם. אני אוהבת ללכת לחדר הכושר. אני משחקת בליגת כדורגל".
יש גם מי שצעדו בדרך דומה כמשקיעים. טרייסי בריט קול, גם היא בוגרת בית הספר למינהל עסקים של הרווארד, וגם אחת מאנשי אמונו של וורן באפט, עזבה את ברקשייר בתחילת שנת 2020 כדי להקים עם שותף חברת השקעות המתמקדת בעסקים בינוניים שרווחיהם נעים בין 5 מיליון ל־50 מיליון דולר. החברה החדשה שלה, קנבריק, חיפשה עסקים משפחתיים או עסקים בבעלות מייסדיהם, יציבים אך פשוטים יחסית, שהיו קטנים מכדי להתאים לברקשייר.
אחת העסקאות הראשונות של בריט קול הייתה רכישת Marine Concepts, יצרנית כיסויים לסירות באזור אגם אוזרק. עסקה אחרת הייתה בחברה מלואיזיאנה שמספקת שירותי תחזוקה לציוד כיול תעשייתי.
היא אינה חוששת שהזדמנויות ההשקעה ייגמרו. להערכתה, יש בארה"ב כ־30 אלף עסקים שרווחיהם נעים בין 10 מיליון ל־50 מיליון דולר.
מיליוני אנשים צברו הון מעסקים תפעוליים רגילים כאלה, שמוכרים מוצרים ושירותים יומיומיים. בעסקים מסוג זה משהו צריך לעבור ממקום למקום, או שמישהו צריך לתקן, לטפל או להתקין אותו. לפי הניתוח שלנו, מתוך הון כולל של 31 טריליון דולר המוחזק בעסקים פרטיים בארה"ב כמעט מחצית מושקעת בענפים מסורתיים העוסקים במוצרים ובשירותים פיזיים. אפילו בקרב משקי בית שהונם 100 מיליון דולר ומעלה, שליש מחזיקים בעסקים מסוג זה.
העסקים האלה מעידים שהכלכלה רחוקה ממצב שבו ענפי הפיננסים או הטכנולוגיה משתלטים עליה, על רקע האזהרה שבינה מלאכותית תחליף עובדים מסוג זה ותעשיר עוד יותר את מי שמפעילים את המכונות.
ממרזבים ועד כריכים
קחו למשל את איי.בי וולטרס מנאצ'ז שבמיסיסיפי, שעזב קריירה במדעי המחשב לטובת עיסוק רווחי יותר: ייצור והתקנה של מרזבים ללא חיבורים. לאחר שהתקין מרזבים עבור רשת הכל בו האמריקאית סירס והתאכזב שוב ושוב מאיכותם הנמוכה של המוצרים, הוא רכש בשנת 1972 את המכונה הראשונה שלו לייצור מרזבים והקים את Senox Corp.
כיום היא הספקית הגדולה ביותר בטקסס של מרזבים רציפים ללא חיבורים, מעסיקה כ־350 עובדים, ובשנת 2021 רשמה מכירות של כ־50 מיליון דולר, לפי מאגר הנתונים National Establishment Time Series.
ויש גם את ארץ' ביבר אפלין השלישי, שמעולם לא תכנן להפוך לבעלים של חנות נוחות. כפי שסיפר לקהל באוניברסיטת טקסס A&M בשנת 2022, "הגעתי לאן שהגעתי כי לא הייתה לי עבודה".
אפלין הפך את חנות הנוחות הקטנה שפתח בלייק ג'קסון שבטקסס לבאקי'ס, רשת של מתחמי ענק המשלבים תחנות דלק וחנויות נוחות. מרכזי הדרכים של באקי'ס פזורים לאורך כבישים מהירים ברחבי טקסס, בדרום ארה"ב ועד קולורדו שבמערב, וזכו למעמד כמעט פולחני בזכות מנות הברביקיו, חדרי השירותים ושלל המוצרים המעוטרים בדמות הבונה המזוהה עם הרשת.
בניגוד לחדשנות פורצת דרך, שנמצאת בלב הצמיחה הכלכלית, החידושים של "המיליונרים מכל מקום" הם לרוב הדרגתיים יותר. דיק פורטילו למד לאדות לחמניות כשצפה במישהו אחר עושה זאת. מהידע הפשוט הזה הוא בנה אימפריית נקניקיות בשווי מיליארד דולר. העסק שלו צמח משום שהוא מכר מוצר שאנשים רצו לקנות.
50 שנה לאחר מכן, כך עשו גם מייסדי דייב'ס הוט צ'יקן. שלושה חברים הקימו את העסק במגרש חניה בלוס אנג'לס עם 900 דולר ותשוקה לעוף חריף בסגנון נאשוויל. שמונה שנים לאחר מכן כבר היו להם יותר מ־300 סניפים, ובשנת 2025 הם מכרו את העסק תמורת מיליארד דולר. במרחק של כמה דורות אחרי פורטילו הצלחתם מוכיחה שגם כיום המסלול שמוביל מאמצעים מוגבלים לעושר מופלג ללא תארים יוקרתיים נותר פתוח.
ענף המסעדות העממיות הוא דוגמה מובהקת לתחרות חופשית, ועסקים נפתחים ונסגרים בו ללא הרף. התחלופה הזאת מיטיבה איתנו, הצרכנים, וגם עם הכלכלה. שיפורים הדרגתיים שמכניס עסק אחד למוצריו מאלצים את מתחריו להגיב בשיפורים משלהם, אם ברצונם לעמוד בקצב ולא לאבד לקוחות.
הדינמיקה הזאת יוצרת מעגל של התקדמות, שמוביל לרמת חיים גבוהה יותר מזו שהייתה בעבר, וגם לכריכי עוף חריף טעימים יותר.
מישהו צריך להקים את העסקים האלה, לנהל אותם ולהתעלות על השחקנים הקיימים בשוק. למה לא אתם?
אוון זידר ואריק זוויק הם כלכלנים. מאמר זה מבוסס על ספרם The Everywhere Millionaire: Who Is Really Rich in America and How They Got There.
כתבה זו תורגמה על ידי גלובס באופן בלעדי מתוך The Wall Street Journal. לינק לכתבה המקורית באנגלית.
