"חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה…". השורה האלמותית של נעמי שמר מקפלת בתוכה את תמצית הנוסטלגיה הישראלית. קשה לדמיין את נופי העמקים והמושבות הראשונות בלי העץ האוסטרלי הגבוה, בעל הגזע המתקלף והריח המנטולי. לפי הסיפור עליו גדלו דורות של ישראלים, האקליפטוס היה גיבור מרכזי של ימי העליות הראשונות, שהחלוצים הביאו כדי "לשתות" את מי הביצות ולסייע במאבק ביתושי הקדחת, שהיו מכשול בפני מפעל ההתיישבות הצעיר.
אלא שהמציאות הייתה פחות פואטית. האקליפטוס אכן ניטע כדי להתמודד עם הביצות, אך הוא לא היה פתרון קסם, ותרומתו לניקוזן הייתה מוגבלת בהרבה מהתפקיד שקיבל באתוס הציוני.
● האם רק סמוטריץ' הוריד מסים בשני העשורים האחרונים?
● הרשימה השחורה של האו"ם: צמרת המשק הישראלי בפנים. ומי לא?
זרעי אקליפטוס הגיעו לארץ במאה ה־19, והנטיעות המוצלחות והמשמעותיות הראשונות תועדו בשנות ה־80 של המאה, במיוחד במקווה ישראל, ומשם התפשטו השתילים למושבות וליישובים נוספים עם התבססות העליות הראשונות. באותה תקופה רבים עוד האמינו בתיאוריית ה"מיאזמה", לפיה מחלות נגרמות מאוויר רעיל, המקושר במיוחד לביצות ולמים עומדים. מקור שמה של המלריה נובע מאמונה זו, שכן mal aria באיטלקית זה "אוויר רע".
כיום אנו יודעים שהמלריה, שעשתה שמות ביושבי הארץ בתקופה זו, נגרמת מטפיל המועבר באמצעות נקבות יתושי אנופלס, המתרבות במקווי מים עומדים דוגמת ביצות, תעלות ושלוליות. אך באותה תקופה הריח החריף של עלי האקליפטוס השתלב בתקווה שהעץ יטהר את האוויר, ושקצב הצמיחה המהיר שלו לצד צריכת המים הגבוהה ישמשו כמעין משאבה טבעית שתעזור לרוקן את הביצות.
אלא שעבור העץ, נטיעה בקרקע רוויה לחלוטין במים אינה מתכון להצלחה. אקליפטוס זקוק לקרקע מאווררת יחסית, ושורשיו המחפשים מי תהום בעומק נפגעים מהצפה מתמשכת. הנטיעות המוקדמות שלו במוקדי ביצות נכשלו, כשהעצים ששגשגו עד היום, היו דווקא אלו שניטעו בשולי הביצות, ליד מקורות מים או באזורים שכבר נוקזו חלקית. אז האקליפטוסים צרכו הרבה מים, אך לא הצליחו לייבש ביצות ולמנוע את התרבות היתושים. מה כן עבד?
המים סולקו בעיקר באמצעות עבודות ניקוז: חפירת תעלות, ניקוי ערוצים, הטיית מקורות והזרמתם לנחלים ולים, ולעיתים גם שאיבה מכנית. אלו היו עבודות קשות וממושכות, שבוצעו בידי פועלים יהודים וערבים ודרשו תכנון הנדסי ותיאום מתמשך. המאבק במלריה כלל שלל אמצעים: חלוקת כינין למניעה ולטיפול, ריסוס והדברת זחלי יתושים, התמגנות אקטיבית מעקיצות, ניקוי מקורות מים והכנסת דגי הגמבוזיה לביצות, שניזונים מזחלי היתושים.
אבל גם אם האקליפטוס לא מילא את התפקיד שלשמו הובא ארצה, אין פירוש הדבר שהיה חסר תועלת עבור המפעל הציוני. במקומות עם תנאים מתאימים הוא צמח במהירות, סיפק צל ושובר רוח, והעניק חומר גלם לבנייה ולתעשייה. כמו כן, פריחתו הממושכת הפכה אותו גם למקור מזון חשוב לדבורים הישראליות, מאז ועד היום.
