פחות מחודש לבחירות, הקרב הפוליטי בישראל מתנקז לפתע לשאלה אחת פשוטה לכאורה: האם יהיה עימות. גדי איזנקוט אתגר את ראש הממשלה בנימין נתניהו להתייצב מולו בשידור חי, נתניהו ואנשיו משיבים בעקיצות ובמסרים קמפייניים, ומה שהיה יכול להיראות כעניין טכני של לוח שידורים הופך למבחן כוח פוליטי: מי מוכן לעמוד מול שאלות, מי מעדיף להישאר בזירת הסרטונים והסיסמאות, ומי קובע בכלל את כללי המשחק.
● לא מי שחשבתם: מיהם שני האנשים המסתוריים שקובעים את התמונה הפוליטית?
● איך המפלגות משתמשות בבינה מלאכותית?
אלא שמאחורי חילופי המהלומות של הבחירות הנוכחיות מסתתרת שאלה עמוקה בהרבה: האם עצם קיומם של עימותי הבחירות הוא המובן מאליו, או שמדובר בפרקטיקה שמיטיבה רק עם הצד החלש? כדי לענות על השאלה הזאת, ניסינו לראות עד כמה זה מקובל בעולם - ומתי בעצם זה הפסיק בישראל.
עימותים בעולם: עניין שבשגרה
במרבית המדינות עימותי בחירות הם עניין שבשגרה, ובחלקן אף מעוגן בחוק, למשל בדרום קוריאה ובמקסיקו. למעשה, ישראל היא החריג הבולט מבין המדינות המפותחות בכך שלא מתקיים בה עימות. מבין כל מדינות ה־OECD, המדינות היחידות שבהן לא מתקיימים עימותי בחירות הן ישראל וטורקיה - כך עולה מנתוני רשת ACE, מאגר ידע וקהילה גלובלית לקידום בחירות דמוקרטיות ואמינות, המהווה פרויקט משותף של גופים בינלאומיים מובילים - בהם מוסדות האו"ם, יחידות ממשלתיות וגופי מחקר.
ערש עימותי הבחירות הטלוויזיוניים היא כמובן ארה"ב, שבה העימות הנשיאותי מהווה חלק אינטגרלי מהתרבות הפוליטית, וכמעט כל אמריקאי צופה בו. העימות המפורסם בין קנדי לניקסון בשנת 1960 היה לעימות הטלוויזיוני הראשון בהיסטוריה, ונחשב לאירוע שהכריע את הבחירות לנשיאות והעניק לקנדי את הניצחון.
העימות הזה נחשב נקודת ציון היסטורית, והוא ידוע כמקרה מיוחד במינו. כפי שציינה בפנינו פרופ' צפירה גרבלסקי־ליכטמן, מומחית בתקשורת פוליטית מהאוניברסיטה העברית והקריה האקדמית אונו, באותה תקופה עדיין לא היו טלוויזיות בכל הבתים, ולכן חלק מהאזרחים יכלו רק להאזין לעימות ברדיו, מבלי שניתנה להם האפשרות לצפות בו.
סקרי דעת הקהל שנערכו לאחר מכן הצביעו על הבדלים משמעותיים בין עמדותיהם של הצופים בעימות, שסברו שקנדי ניצח ב"נוק־אאוט", לעמדותיהם של אלו שהאזינו לו בלבד, והעריכו שניקסון היה יותר טוב. "המסקנה הייתה שמה שהכריע את העימות הם ההיבטים הלא מילוליים", אומרת גרבלסקי־ליכטמן. "ניקסון נראה לחוץ, חלש, כריזמטי פחות וכפוף. הוא יצר פחות קשר עין והתנועות שלו שידרו פחות נוכחות וביטחון". המסקנות מהעימות הזה הולידו את כל תחום האימון התקשורתי, שעובד גם על שפת גוף מול מצלמה, ולא רק על שיוף מערכות מסרים.
גם במדינות אחרות התמונה דומה: בגרמניה עימותי הטלוויזיה הפכו מאז תחילת שנות ה־2000 לחלק קבוע יחסית ממערכות הבחירות, ובהמשך אף הורחבו לפורמטים רב־מפלגתיים יותר. באוסטרליה הם התקבעו כנוהג כמעט רציף מאז שנות ה־80, ובבריטניה, אף שהצטרפה מאוחר יותר, הם הפכו מאז 2010 לרכיב מרכזי בקמפיינים. הפרטים משתנים ממדינה למדינה, אבל המגמה ברורה: במדינות דמוקרטיות רבות עצם קיומו של עימות נתפס כחלק טבעי ממערכת הבחירות.
העימות האחרון של נתניהו
העימות הטלוויזיוני הראשון בישראל נערך ב־13 במאי 1977, בין פרס לבגין, יומיים לפני הבחירות לכנסת התשיעית והמהפך המפורסם. מאז ועד לבחירות לכנסת בשנת 1999, נהגו שני ראשי המפלגות הגדולות לקיים עימותים.
כפי שהסביר לנו פרופ' עמית שכטר מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, עד אמצע שנות ה־90, מתוקף חוק הבחירות (דרכי תעמולה), אסור היה להציג את המועמדים לכנסת בטלוויזיה בתקופה שלפני הבחירות. לכן, העימותים שנערכו היו במסגרת שידורי התעמולה לבחירות, והמפלגות הגדולות אספו את דקות שידור התעמולה המוקצות להם במסגרת החוק, ויצרו תשדיר אחד של עימות. כיוצא בכך, העימותים היו מוקלטים מראש ונושאי העימות והשאלות נקבעו מבעוד מועד, ועל כן לא היה מדובר באירוע טלוויזיוני בעל סטנדרט עיתונאי.
כפי שמספרת פרופ' גרבלסקי־ליכטמן, העימות המפורסם בין נתניהו לפרס בשנת 1996 היה גורם מרכזי שהכריע את הבחירות הללו ושינה את המגמה; מהובלה קונסיסטנטית של פרס לאורך הקמפיין לניצחון של נתניהו בקלפי. בבחירות שלאחר מכן, בשנת 1999, סירב אהוד ברק, שהיה אז ראש מפלגת ישראל אחת, להגיע לעימות. העימות הזה, שנערך בין נתניהו לאיציק מרדכי, כבר נתפס כמפלה עבור נתניהו, ונחקק ממנו המשפט המפורסם שאמר לו מדרכי - "תסתכל לי בעיניים". זו הייתה הפעם האחרונה בה השתתף ראש הממשלה בעימות מסוג זה.
סירובו של ברק יצר תקדים עבור ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, שמיאן לערוך עימות בשנת 2001, ולמעשה משנת 1999 לא נערך בישראל עימות בחירות כהגדרתו. זאת, למרות ניסיונות שנעשו כדי להחזיר את הפורמט. בשנת 2015 חדשות 2 קיימו עימות בחירות רב־משתתפים באולפן, אולם נתניהו והרצוג, שהיו המועמדים המובילים לראשות הממשלה, לא לקחו בו חלק. שלושה ימים לפני הבחירות עלה נתניהו לשידור מהבית, במעין עימות "מאולתר" וקצרצר, בו ישב הרצוג באולפן ונתניהו הוקרן על המסך הגדול מאחוריו. מאירוע טלוויזיוני זה זכורה מכל פליטת הפה המפורסמת של הרצוג, שהבטיח "לשמור על נתניהו מאוחדת" (במסגרת שיח על ירושלים).
למי יש אינטרס להתייצב לעיני המצלמות?
כמו שמסבירה לנו פרופ' צפירה גרבלסקי־ליכטמן, עימות הבחירות נחשב לכלי היעיל ביותר בקמפיין בחירות, "אין אף כלי שההשפעה שלו היא כל כך דרמטית". מה הסיבה לכך? "זאת הפעם הראשונה והיחידה שיש לאזרחים אפשרות להשוות בין המתמודדים בצורה כל כך ישירה, בפריים אחד. ההשוואה מאפשרת לנו לעמוד על הבדלים מהותיים בין המועמדים, וגם להשוות כריזמה ומנהיגות - על מי אנחנו סומכים יותר? יש פה השפעה רגשית, ולא רציונלית, דרמטית".
ההשפעה המכרעת ביותר היא על קהל המתלבטים - הקולות הצפים, אשר נמצא כי בחירת ההצבעה שלהן מושפעת באופן משמעותי מהעימותים, לכשאילו נערכים. "גם בישראל וגם בעולם שיעור הקולות הצפים מגיע לעתים ל20-30%, ובמרבית המקרים אלו הם המצביעים שמכריעים מערכות בחירות".
"במחקרים שלנו בדקנו מה משפיע יותר, המסרים המילוליים או הלא־מילוליים", מסבירה גרבלסקי־ליכטמן, "ומצאנו שההשפעה של הלא־מילולי גדולה יותר באופן דרמטי", כפי שבא לידי ביטוי באופן ניכר במקרה של ניקסון וקנדי. "הסוד שאנחנו מצאנו הוא שהמנצחים הם המועמדים שמצליחים לערער באופן מילולי את הצד השני, אך בפן הלא־מילולי הם מאוד תומכים ורגועים. זה האקס פקטור".
ומה יכול להביא לכך שכבר במערכת הבחירות הנוכחית נקיים עימות בין המועמדים המובילים לראשות הממשלה כמנהג העולם? "אם באמת נגיע לקרב מאוד צמוד, יכול להיות שנתניהו, וכנראה שמי שיהיה מולו יהיה איזנקוט, יהיה להם אינטרס לערוך בכל זאת עימות טלוויזיוני בתנאים מוסכמים", אומרת גרבלסקי־ליכטמן. "ברגע שהמערכות צמודות יש לשני הצדדים אינטרס, כשיש מועמד מוביל אין לו תמריץ לקיים עימות. אנו יודעים שמי שמפחד מעימות הוא מי שיש לו מה להפסיד".
