בעוד כמה ימים נצעד שוב אל הקלפיות כדי לבחור את הכנסת ה־26, ויחד עם פתקי ההצבעה יחזרו גם האנחות המוכרות בתור לקלפי: "רק פה הולכים לבחירות כל כך הרבה פעמים", או "איזו מדינה תזזיתית ולא יציבה". קשה להתווכח עם התחושה האינטואיטיבית שאנחנו חיים בסחרחורת פוליטית חסרת תקדים, בטח בעשור האחרון.
אבל האם ישראל היא באמת תופעת טבע חריגה בנוף הדמוקרטי? גם הפעם נגלה שמאחורי התחושות מסתתר מיתוס שיש בו גרעין של אמת, מעט משחקי הגדרות, ובעיקר מגמה עולמית. בפועל, בעשורים האחרונים גם שאר הדמוקרטיות במערב איבדו יציבות, וישראל היא פשוט מקרה קיצון של מגמה רחבה למדי.
● הרווח של הגדולות וכוח הסכם העודפים: כך מחולקים המנדטים
● אנחנו שאלנו, המפלגות ענו: אילו צעדים תעשו כדי להקל על יוקר המחיה?
● מבחירות לבחירות: הבטחות הנדל"ן שלא יורדות מהפרק
הבחירות הקרובות ב־27 באוקטובר הן הראשונות שנערכות במועדן המקורי מאז 1988, אחרי 13 כנסות רצופות שהתפזרו לפני הזמן. מאז 1996 אנחנו הולכים לקלפי בממוצע כל שנתיים וחצי, והנתון הזה מציב אותנו במקום הלפני־אחרון מבין הדמוקרטיות הפרלמנטריות ב־OCED, לפני יוון בלבד. אבל בזמן שאנחנו התרגלנו להלקאה עצמית, העולם הפרלמנטרי כולו נכנס לסחרור. הפיצול המפלגתי נמצא בעלייה כמעט בכל אירופה, ומאז המשבר הכלכלי העולמי ב־2008 משך הרכבת הממשלות התארך ברוב מדינות האיחוד האירופי.
הדוגמאות לא חסרות. בבולגריה נערכו לא פחות משבע מערכות בחירות בין 2021 ל־2024, וב־2026 היא בדרך לבחירות שמיניות. בספרד הלכו לקלפי ארבע פעמים בארבע שנים (2019-2015), וגם בפורטוגל נערכו ארבע מערכות בחירות בין 2019 ל־2025. אפילו במדינות שנחשבו לסמל של יציבות המערכת החלה לחרוק: בהולנד נערכו שלוש מערכות בחירות בתוך ארבע שנים (2025-2021), ובבריטניה שלוש מערכות בחירות בין 2015 ל־2019. בבלגיה בכלל לקחו את העניין לקצה, עם 541 ימים (שנה וחצי!) ללא ממשלה אחרי בחירות 2010, ועוד 494 ימים דומים אחרי בחירות 2019.
אז למה בכל זאת נדמה לנו שרק אצלנו הכל קורס? קודם כל, בגלל הזיכרון הטרי של רצף הבחירות שהחל ב־2019. ערב אותו סבב, הממוצע הישראלי עמד על 3.3 שנים בין בחירות, הרבה יותר רחוק מתחתית הטבלה. אבל מעבר לכך, יש גם טריק חשבונאי שמנפח לנו את הספירה, והוא שאנחנו בוחרים את הכנסת ה־26, אבל נפרדים מהממשלה ה־37. הפער נוצר כי לפי חוק יסוד: הממשלה, התפטרות או מוות של ראש ממשלה נחשבים כהחלפת הממשלה כולה. כך קמו ממשלות חדשות בכנסות קיימות אחרי מות אשכול (1969), התפטרויות גולדה (1974) ובגין (1983), הרוטציה של פרס ושמיר (1986) ורצח רבין (1995).
אז בשורה התחתונה, ישראל אכן נמצאת במיקום לא גבוה בטבלת היציבות הפרלמנטרית, אבל לאחרונה היא לא חריגה בנוף העולמי. היא מקרה קיצון של מגמה מערבית רחבה, שבה הפוליטיקה כולה נעשתה מפוצלת ותזזיתית יותר. זה אולי לא פותר את הבעיות שלנו, אבל תמיד נחמד לגלות שאנחנו לא היחידים שחווים אותן.
