הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה
ניצול קשישים הוא תופעה מוכרת, אולם לא בכל יום נתקלים במקרה כה קיצוני של עושק וחוסר בושה. במרכז דיונו של בית המשפט לענייני משפחה עמדה בקשה לקיום צוואה שערכה קשישה לטובת אדם שהציג את עצמו בפני בית המשפט כ"בן" שמעולם לא היה לה, מול התנגדות לצוואה שהגיש בעלה מזה 42 שנים.
● חשד: עובד מדינה לא פיקח על אתרי בנייה עם עובדים זרים ללא היתר
● פרשת סלייס: המנהל המורשה דורש לחשוף מי מימן את הקמפיין נגדו
בני הזוג, ילדים יחידים להורים ניצולי שואה, ללא ילדים משלהם, ולמעשה ללא קרובי משפחה. ההיכרות עם משפחת התובע החלה כאשר אמה של האישה חלתה באלצהיימר ועברה לבית אבות, שם עבדה אחות התובע כמטפלת ואימו כספרית. לטענת הבעל, השתיים ניצלו את עיסוקן לצורך דליית מידע על הקשישים, כדי לאתר קורבנות פוטנציאליים.
התובע נכנס לחיי בני הזוג בהבטחה לסייע להם, ובהמשך שכנע אותם להעסיק גם את בתו כמנקה ואת אשתו כמבשלת. בניגוד לטענתו שבסך הכל עזר לבני הזוג במסירות, האישה הציגה אותו בפני הפסיכיאטר שלה כמאהבה. הפסיכיאטר התרשם כי האישה פיתחה בו תלות כפייתית, שהתבטאה בתנודות חריפות במצב רוחה בהתאם להיענותו, בהתקפי אימה ובמחשבות אובדניות. היא חששה להישאר בחדר בלעדיו, ולצורך שימור הקשר עמו, הייתה מוכנה לתת לו הכל .
מהראיות עלה כי התובע גבה מבני הזוג חצי מיליון שקל עבור שיפוץ, שבפועל היה זניח, שכנע את האישה, שלא החזיקה ברישיון נהיגה, לרכוש רכב לקסוס בשווי 300 אלף שקל לשימושו, ולטענת הבעל אף נטל מטבעות זהב בשווי 360 אלף שקל, שהיו מוחבאים בבית. בהמשך שכנע את בני הזוג למכור שתי דירות שהחזיקו להשקעה, ולהפקיד את התמורה בחשבון האישה. לאחר מותה התברר כי החשבון רוקן, ונותרה בו יתרת חובה של 120 אלף שקל. בנוסף, התובע ובנו עשו שימוש שוטף בכרטיס האשראי של בני הזוג, ובין היתר גיהצו חיובי מזון בהיקף של 17 אלף שקל בחודש.
כמעט התחמק מגילוי
מפלתו של התובע החלה כששכנע את בני הזוג להלוות לחברו 100 אלף שקל לרכישת קראוון, אך ההלוואה לא הוחזרה, והבעל תבע את החבר וזכה. בתמורה להפחתת החוב, הסכים החבר להעיד נגד התובע, ותיאר אותו כנוכל וכמהמר כפייתי. כך לדוגמה סיפר החבר, שהתובע נהג להפסיק לשלם שכר דירה בתוך תקופת השכירות, ולהתחבר באופן פיראטי למים ולחשמל של שכנים, לאחר שנותק. עוד תיאר כי, על אף מיליוני השקלים שעשק מהקשישים, צבר התובע חובות והכריז על פשיטת רגל, בעודו מקיים אורח חיים ראוותני שכלל טיסות, ניתוחים פלסטיים לאשתו ורכבי יוקרה.
התובע החתים את הבעל על צוואה, שבמסגרתה ציווה את כל רכושו לאשתו אם תאריך ימים אחריו, ולאחר מותה לתובע. לו היה התובע מחתים את האישה על צוואה זהה, וממתין בסבלנות למותו של השני מבני הזוג, ייתכן מאוד שסחיטתו הכלכלית לא הייתה מתגלה לעולם, מאחר שלבני הזוג אין יורשים אחרים.
אולם מאחר שחזירותו לא ידעה גבול, הוא החתים את האישה על צוואה שבה צוין כי הוא היורש היחיד של כל רכושה, לרבות דירת המגורים, תוך מתן הוראה שבעלה לא ייהנה מזכות מגורים בדירה לאחר מותה. שלושת עורכי הדין שהיו מעורבים בעריכת הצוואה זומנו לחקירה בבית המשפט, אך שניים התחמקו מלהתייצב, והשלישית הודתה בקשריה עם התובע.
לאור כלל הממצאים החמורים בית המשפט המזועזע פסל את הצוואה, חייב את התובע בהוצאות משפט בסך 250 אלף שקלים, ואף הורה להעביר את פסק הדין למשטרת ישראל. יש לומר כי זהו בדיוק סוג המקרים שבהם היה ראוי לפרסם את פרטי התובע, כדי שהציבור יֵדע וייזהר.
