הכותב הוא כלכלן המתמחה במוסדות פיננסיים, חבר הוועד המנהל של CFA Society Israel וכותב הבלוג "תועלת שולית" shulit.com
ב-3 בדצמבר 1956 התיישבו שגריר בריטניה בוושינגטון ונציגה בקרן המטבע מול ג'ורג' המפרי, שר האוצר האמריקאי. הם ביקשו סיוע בדולרים כדי להגן על הפאונד (ליש"ט). המפרי התנגד תחילה לתמוך בחבילת חילוץ גדולה, אבל אז, לפי המברק ששלח השגריר ללונדון, החל "לחשוב בקול רם". אם כבר נחלצים לעזרת בריטניה, אולי כדאי להעמיד סכום גדול דיו "להוכיח לעולם מעל לכל ספק" שהפאונד מגובה.
● נושאים נפיצים? באמריקה המציאו שדרן רדיו שלא מפחד לדבר
● אוניה בשירות צים הותקפה בים השחור על ידי כשב"מים, וטבעה
● למרות ההבטחות: האיחוד עדיין אינו מציע לקנדה הצטרפות כ"חברה שותפה"
באותו יום הודיעה לונדון שתוציא את חייליה ממצרים. הקרבות של בריטניה וצרפת במלחמת סיני הסתיימו כחודש קודם לכן, בהפסקת האש של 6 בנובמבר, אבל כוחות בריטיים נשארו באזור תעלת סואץ עוד ארבעה שבועות. את מועד היציאה הכתיב לחץ על הממשלה הבריטית, שנאלצה להגן על יוקרתו של המטבע שלה, והייתה תלויה כמעט לחלוטין באישורו של הנשיא אייזנהאואר לשם כך. כדי להבין את המלחמה המוניטרית שהתרחשה במקביל למלחמת סיני, צריך להתחיל בשער חליפין שנקבע 7 שנים קודם.
האמינו שוושינגטון לא תיתן לליש"ט ליפול
מאז 1949 הוצמד הליש"ט לדולר בשער של 2.80 דולרים לליש"ט. השער הזה היה חלק מהסדרי ברטון וודס, שעליהם סיכמו נציגי 44 מדינות ב-1944, בכנס באתר נופש בניו המפשייר. לפי ההסדרים, הדולר היה צמוד לזהב, 35 דולר לאונקיה, והמטבעות של שאר המדינות היו צמודים לדולר בשער קבוע. בפועל, הפאונד יכול היה לנוע רק בתחום צר, בערך בין 2.78 ל-2.82 דולרים. כשמחזיקים רבים רצו למכור פאונדים והשער התקרב לגבול התחתון, בנק אנגליה היה צריך לקנות אותם ולשלם בדולרים. בעוד שפאונדים הוא יכול היה להנפיק, את הדולרים הוא היה צריך להשיג במקום אחר.
בסוף יוני 1956 היו בידי האוצר הבריטי רזרבות זהב ודולרים בשווי כ-2.4 מיליארד דולר. באותה עת החזיקו ממשלות, בנקים וחברות מחוץ לבריטניה יתרות ליש"ט בשווי כ-9.9 מיליארד דולר. כ-8.1 מיליארד מזה היו בידי מדינות גוש השטרלינג, שהחזיקו חלק ניכר מהרזרבות שלהן במטבע הבריטי, והפיקוח על התשלומים הגביל במידה את המרתן לדולרים. כ-1.8 מיליארד דולר הוחזקו מחוץ לגוש, וחלק ניכר מהם היה ניתן להמרה מהר יותר.
במצב זה, אם רק חלק מכלל המחזיקים בליש"ט יאבדו אמון בשער ויבקשו למכור, בריטניה תתקשה לספק להם את הדולרים המבוקשים.
הבריטים קבעו לעצמם רצפה של שני מיליארד דולר ברזרבות, וחששו שירידה ממנה תשכנע את השוק שפיחות בדרך. נתוני הרזרבות פורסמו בכל חודש, כך שכל סוחר מט"ח יכול היה לראות כמה נשאר. אבל לפאונד הייתה גם רשת ביטחון לא כתובה, שלא הופיעה בדיווחים החודשיים. במזכר פנימי מ-26 בנובמבר 1956 קבעה מחלקת המדינה האמריקאית שהערך הפסיכולוגי של האפשרות לקבל סיוע מארה"ב במשך השנים היה שווה כמעט לערכו הכספי. משקיעים האמינו שגם אם הדולרים הבריטיים יאזלו, וושינגטון לא תיתן לליש"ט ליפול.
שער הליש"ט לא זז, והרזרבות ירדו
הלחץ על הפאונד החל עוד לפני שנאצר הלאים את תעלת סואץ ב-26 ביולי, והתחזק לאחר מכן. במשך חודשים נראה שער החליפין כמעט ללא שינוי, קרוב ל-2.78 דולרים. אבל כדי להחזיק אותו שם, בנק אנגליה מכר דולרים מהרזרבות.
בסוף יולי החזיקה בריטניה רזרבות של כ-2.4 מיליארד דולר. אחרי שצה"ל נכנס לסיני ב-29 באוקטובר, המכירות גברו. בסוף נובמבר פרסמה לונדון נתון של 1.96 מיליארד דולר: ירידה של 279 מיליון דולר בחודש אחד, אל מתחת לרף שני המיליארד. וגם הנתון הזה היה מיופה, כי האוצר נעזר בעסקאות פיננסיות כדי להקטין את הירידה המדווחת. הכלכלנים אדם קלוג מאוניברסיטת בן גוריון וגרגור סמית שחזרו את העסקאות מתוך ארכיוני בנק אנגליה, והגיעו להפסד של כ-400 מיליון דולר בנובמבר. לפי הנתונים היומיים שאספו, הרף נחצה כבר בשבוע השני של החודש.
באותה שנה לבריטניה היה עודף בחשבון השוטף, כלומר היא מכרה לעולם יותר משקנתה ממנו. ועדיין, הדולרים ברחו החוצה. חברות הנפט, למשל, היו צריכות דולרים כדי לקנות נפט חלופי אחרי שהתעלה נחסמה. יבואנים בריטים שחששו מפיחות מיהרו לקנות דולרים לתשלומים עתידיים, ויצואנים שחיכו לתשלום בדולרים דחו את הגבייה. איש מהם לא היה צריך להכריז מלחמה על הפאונד. די בכך שמחלקות הכספים נזהרו, ובנק אנגליה נאלץ למכור עוד ועוד דולרים.
שערי חליפין אינם פרות קדושות, ובריטניה כבר התנסתה בשינוי שערים. ב-1949 היא פיחתה את הפאונד, מ-4.03 ל-2.80 דולרים, והייתה יכולה לבצע כעת פיחות נוסף. אבל לפיחות יש מחיר כלכלי ופוליטי: הודו, אוסטרליה ומדינות אחרות היו מגלות שרזרבות השטרלינג שלהן קונות פחות דולרים. נגיד בנק אנגליה קמרון קובולד הזהיר את שר האוצר הארולד מקמילן מפגיעה בגוש השטרלינג, אולי גם בחבר העמים ובאיחוד התשלומים האירופי, וכן בסחר וביציבות המחירים. פיחות גם היה מייקר במונחי ליש"ט את הנפט שנקנה בדולרים. מקמילן הסכים. הריבית לא הועלתה במהלך המשבר.
ג'יימס בוטון, ההיסטוריון של קרן המטבע, טוען שאם פיחות או שער נייד היו אפשרויות מעשיות בעיני מקבלי ההחלטות, בריטניה הייתה יכולה להחזיק מעמד פיננסית זמן רב יותר, ואולי גם לנהל מערכה צבאית מוצלחת במצרים. את האילוץ יצרה במידה רבה בריטניה עצמה, כשבחרה שלא לוותר על 2.80 דולרים לפאונד.
הבריטים חיפשו דרך לרדת מהעץ
עוד ב-30 באוקטובר, יום אחרי הפלישה הישראלית לסיני, העריך הנשיא דווייט אייזנהאואר שבריטניה וצרפת יצטרכו לקנות נפט חלופי בדולרים, ולבסוף יבקשו עזרה מארה"ב. הוא זעם על שתי בעלות הברית שיצאו למבצע בלי לתאם איתו, וציפו ממנו לשלם על השלכותיו. "שיתבשלו בנפט של עצמם", אמר.
ב-19 בנובמבר, בשעה עשר בלילה, שלח שגריר ארה"ב בלונדון מברק סודי ביותר לוושינגטון. נשיא הבנק העולמי סיפר לו על פגישתו עם מקמילן, שחשש מנתוני הרזרבות שעמדו להתפרסם. אם יניח לפאונד לצנוח, אמר מקמילן, בריטניה עלולה למצוא את עצמה "לצד הולנד ומדינות קטנות אחרות". הוא רצה להכריז שיש בידיו דולרים נוספים, אבל הבין שלא יספיק לגייס אותם מקרן המטבע וממקורות אמריקאיים לפני פרסום הנתונים. את "ההסכמה האמריקאית הדרושה" לא ציפה לקבל כל עוד החיילים הבריטים נמצאים במצרים.
קרן המטבע הייתה אמנם מוסד בינלאומי, אך לארה"ב היו בה 26.6% מהקולות. היא לא החזיקה בזכות וטו רשמית על הבקשה הבריטית. ובכל זאת, לפי חישובי לונדון, התנגדות אמריקאית הייתה מקשה להשיג את הרוב הדרוש. הבריטים אף חששו שעזרה שתינתן נגד עמדתה של וושינגטון עלולה להבהיל את השוק במקום להרגיע אותו, כשכל מטרת החילוץ הייתה לשכנע את מחזיקי הפאונד שאין להם סיבה למהר להיפטר ממנו.
למחרת המברק, ב-20 בנובמבר, כבר דיברו בבית הלבן על עסקה: דולרים והבטחת אספקת נפט תמורת תחילת נסיגה בריטית וצרפתית ממצרים. אייזנהאואר ביקש שהנסיגה תיראה כהחלטה של לונדון. גם הבריטים חיפשו דרך לרדת מהעץ. המפרי אמר לנשיא שהם זקוקים ל"עלה תאנה" כדי להחביא את ערומם. אייזנהאואר השיב שיוכל לספק "הרבה עלי תאנה", אם זה מה שדרוש "כדי להזיז את החבר'ה".
תוכנית חירום אמריקאית לאספקת נפט לאירופה הייתה מוכנה כבר ב-30 באוקטובר, אך הופעלה רק ב-30 בנובמבר. השגרירויות האמריקאיות קיבלו הוראה שלא לאשר שהעיכוב נועד ללחוץ על בריטניה וצרפת. הסיוע הכספי חיכה להודעת הנסיגה עצמה.
לוושינגטון לא היה עניין למוטט את הפאונד. אותו מזכר ממחלקת המדינה, שתיאר את חשיבות הציפייה לסיוע, הזהיר גם מפני משבר שיפגע במדינות גוש הליש"ט ואף בנאט"ו. מקמילן חשד שהפדרל ריזרב מכר פאונדים במכוון בניו יורק, והמיתוס הזה עדיין קיים במרחבי הרשת, אך קלוג וסמית מצאו שהמכירות החלו עוד לפני שבריטניה וצרפת הטילו וטו על הצעת החלטה אמריקאית במועצת הביטחון. לדעתם, כנראה הפד לא היה המוכר. ובאמת, לא היה צורך במתקפה על המטבע, העובדה שוושינגטון לא סיפקה בזמן את רשת הביטחון שהבריטים ציפו לה הספיקה לייצר עבור האמריקאים את האפקט הנדרש.
קיוו שהעמידו מספיק דולרים בחלון הראווה
ב-3 בדצמבר הודיעה בריטניה שתוציא את כוחותיה. למחרת הציג מקמילן לפרלמנט את נתוני הרזרבות הקשים של נובמבר, אבל גם בישר שהממשלה תפנה לקרן המטבע ושתוכל לקבל הלוואה אמריקאית כנגד ניירות ערך אמריקאיים שבידיה. הוא התחייב להמשיך להגן על שער הפאונד. ב-6 בדצמבר כתב מנכ"ל קרן המטבע פר יעקובסון ביומנו שהסיוע צריך להיות גדול מספיק כדי "להרשים את השוק".
ב-10 בדצמבר אישרה הקרן לבריטניה חבילה של 1.3 מיליארד דולר, יותר מכל מה שמשכו חברות הקרן יחד מאז 1947 ועד סוף 1955. מתוכה נמשכו מיד 561 מיליון דולר. יתרת הסכום, 738 מיליון דולר, הועמדה כמסגרת אשראי. הליש"ט התחזק, אף שבריחת הדולרים לא נפסקה בבת אחת.
למחרת, בפגישה בפריז, הזהיר המפרי את מקמילן שבריטניה אינה יכולה להרשות לעצמה למשוך "אפילו פני אחד" מהמסגרת הנוספת. אם תשתמש בכסף החירום, השוק עלול להסיק שהמצוקה נמשכת. בסוף דצמבר שוב היו הרזרבות המדווחות מעל שני מיליארד דולר, והבריחה נעצרה בתחילת 1957. את המסגרת הנוספת לא ניצלו הבריטים מעולם. מקמילן קיווה, כפי שאמר להמפרי, שהעמידו מספיק כסף ב"חלון הראווה" כדי שלא ייאלצו להשתמש בו.
למה לישראל הענייה היה יותר זמן מלבריטים
ישראל של 1956 הייתה ענייה בהרבה מבריטניה, ותלויה בכסף מבחוץ. היבוא של סחורות ושירותים עלה על היצוא בכ-356 מיליון דולר. אבל מימון הפער לא נשען רק על ארה"ב: כמעט מחציתו באה מהתפוצות וממקורות פרטיים, באמצעות תרומות, העברות וכספי בונדס, שהיו הלוואות ולא מענקים. כ-29% הגיעו משילומים ופיצויים מגרמניה המערבית, וכ-13% מממשלת ארה"ב. גם רוב הסיוע הממשלתי האמריקאי ניתן כהלוואות.
ב-31 באוקטובר החליטה וושינגטון להפסיק את הסיוע לישראל. למחרת, בשעה 12 בצהריים, הגיעה ההוראה לסוכנות הסיוע, וב-14:30 היא כבר בוטלה. מהלך הסנקציות הראשוני נגד ישראל החזיק מעמד שעתיים וחצי. תוכניות סיוע חדשות הוקפאו, אבל המימון האמריקאי לא נפסק לחלוטין. גם את השילומים מגרמניה לא יכלה וושינגטון לעצור לבדה, וגרמניה המערבית הבהירה שלא תפסיק אותם.
בפברואר 1957 הסביר מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס שצעדים נגד הסיוע הממשלתי בלבד כמעט לא ישפיעו על ישראל. לעומת זאת, חסימת העברות הכספים הפרטיות מאמריקה תהיה "גזר דין מוות". אבל החלטה כזאת הייתה כרוכה בעימות פוליטי בתוך ארה"ב. גם ה-CIA העריך שלסנקציות מלאות, כולל פגיעה במימון הפרטי, יידרשו בין שלושה חודשים לשנה כדי להכריע את ישראל. לבריטניה לא היו חודשים כאלה.
ישראל לא קנתה את הזמן הזה בחוסן כלכלי. הלירה הישראלית לא הייתה מטבע רזרבה בינלאומי, ואף ממשלה בעולם לא החזיקה מיליארדים בלירות בציפייה להמיר אותן לדולרים. בימי המלחמה משך הציבור בישראל כ-7.5% מפיקדונות העובר ושב, אבל הוא לקח לירות במזומן. בנק ישראל יכול היה לספק את הלירות בלי לשלם דולרים למחזיקי המטבע. בלונדון, כל חשש חדש מפיחות הוציא דולרים מהקופה.
ועדיין, ישראל לא הייתה חסינה ללחץ. ברית המועצות איימה בהתערבות צבאית, האו"ם דרש נסיגה, וב-7 בנובמבר הזהיר ממלא מקום מזכיר המדינה האמריקאי את נציג ישראל שסירוב לסגת יפגע בסיוע ועלול להוביל לצעדים נגדה באו"ם. למחרת הודיע בן-גוריון על נכונות עקרונית לנסיגה בכפוף להסדרים. המשא ומתן על עזה, שארם א-שייח' וחופש השיט במצרי טיראן נמשך עד מרץ 1957. אייזנהאואר הגיע למסקנה שארה"ב כנראה תתמוך בסנקציות באו"ם אם ישראל לא תיסוג, ובמכתב לבן-גוריון הבטיח שישראל "לא תצטער" על הנסיגה. בן-גוריון השיב לאחר מכן שפינוי סיני ועזה נעשה "במידה רבה על סמך" המכתב הזה.
מול ישראל נדרשו לאמריקאים חודשים, איום בסנקציות ומשא ומתן על תנאי הנסיגה. לבריטים היו שבועות. הם יכלו לפחת את הפאונד ולוותר על השער הרשמי, אך בסופו של דבר בחרו להגן על 2.80 דולרים לפאונד, וב-3 בדצמבר הודיעו שיוציאו את חייליהם ממצרים.
