היישוב שההצבעה בו הכי דומה להצבעה בכלל מדינת ישראל הוא אותו היישוב עוד מבחירות 2006 לפחות - רחובות. למקום השני הגיעה חיפה, שעלתה מהמקום השלישי בזכות הייצוג הערבי שהתאים לעליה בשיעור ההצבעה הערבי. החליפה אותה פתח תקווה, שירדה מהמקום השני. למקום הרביעי הגיעה עיר מפתיעה - לוד, גם כן בזכות שיעור ההצבעה הערבי הגבוה שהפך אותה לדומה להצבעה בארץ.
● אלה חברי הכנסת שצפויים להיכנס לכנסת ה־26
● מאז שנות ה־90 לא נראתה הצבעה כזאת בחברה הערבית. איך זה קרה?
גם במערכת הבחירות הקודמת, ב-2022, כיכבו בשלושת המקומות הראשונים רחובות, פתח תקווה, וחיפה. הפעם השינוי העיקרי הוא החלפה בין חיפה (שנוטה מעט שמאלה) לפתח תקווה (שנוטה מעט ימינה). הפער העיקרי ברחובות, שכאמור ההצבעה בה הכי דומה לכלל ההצבעה הישראלית ב-20 השנים האחרונות, הוא בהצבעה הערבית, שהפעם הייתה גדולה במיוחד. גורם זה לא הפיל אותה מהמקום הראשון, אך כן צמצם את שיעור הדמיון שלה לכלל הארץ מ-87% בבחירות הקודמות ל-83% "בלבד" בבחירות הנוכחיות. מתוך 17 נקודות ההפרש, המפלגות הערביות הן 14 מהן. לעומת זאת, ברחובות יש ייצוג יתר קל למפלגות המיינסטרים: "ישר" קיבלה ברחובות 4.4 נקודות אחוז יותר מאשר בכלל הארץ, והליכוד - 3.9.
בחיפה שיעור הערבים נמוך מאשר בכלל ישראל, אך גבוה יותר משאר הערים ברשימה. יש בה הרבה פחות אוכלוסיה דתית וחרדית, מה שמביא להטיה שמאלה: ש"ס למשל מקבלת 3.2 נקודות אחוז פחות מאשר בכלל הארץ, וישר: 6.3 נקודות אחוז יותר. בפתח תקווה אין הצבעה ערבית כלל, והליכוד מחזיק בה ביתרון של 4.9 נקודות אחוז על פני כלל הארץ.
גם בערים הטרוגניות הגיוון מתבטא בחלוקה פנימית חדה בין אזורים
בזכות ההצבעה הנרחבת בחברה הערבית במערכת הבחירות האחרונה, הצטרפה עיר חדשה לעשיריה הפותחת: לוד, במקום הרביעי. המיעוט הערבי הנרחב בה (שגם בקרבו הייתה עליה בשיעור ההצבעה) הביא ליתרון של 8 נקודות אחוז לרשימה המשותפת על פני כלל הארץ, וישר קיבלה 10 נקודות פחות. להשוואה, בבחירות הקודמות היא הגיעה למקום ה-35 בלבד. גם כרמיאל עלתה למקום החמישי מסיבה דומה, עקב המיעוט הערבי הגדל בה, וגיוון יחסי של הקול היהודי. חדרה ונתניה, מקומות 4 ו-5 בבחירות הקודמות, ירדו למקום ה-10 וה-7 בהתאמה.
ד"ר אלון יקטר, מרצה בכיר בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים מאוניברסיטת תל אביב, אמר לגלובס עוד לפני הבחירות שגם בתוך ערים שהן הטרוגניות יחסית, הגיוון הזה אינו מתבטא בהכרח בערבוב מלא בתוך אותו הבניין או אותו הרחוב, אלא בחלוקה פנימית חדה בין אזורים שונים בתוך אותה העיר. השכונות עצמן שומרות על זהות חברתית וסוציו-אקונומית מובחנת, אך החיבור המשותף של כולן תחת קורת גג מוניציפלית אחת הוא זה שמייצר בסופו של דבר את המאזן הייחודי: "גם ברחובות, יש שכונה חרדית יותר, ישנו האזור של מרמורק שמגיעים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יחסית, ויש את מכון ויצמן, ששם הפגינו המון נגד הרפורמה המשפטית. יש גם את רחובות ההולנדית, שהיא מעמד ביניים-מרכז קלאסי".
כך למשל, בשכונת המדע המקיפה את מכון וייצמן, "ישר" של איזנקוט קיבלו 31%, "ביחד" של בנט 21%, והליכוד של נתניהו - 15% בלבד. הדמוקרטים קיבלו 11%, גם מעל שיעור הבחירה בהם בכלל הארץ. אך בשכונת גבעתי בעיר ניתן לראות שיעור הצבעה של 38% לליכוד, יחד עם 15.5% בלבד לישר, ולמקום השלישי מגיעים עוצמה יהודית עם 12%. בשכונת דניה בכלל מובילים ש"ס עם 21%. שכונת גן שלמה נוטה בהרבה לשמאל, עם 35.5% לישר ו-28% לדמוקרטים.
