יש איור שליווה רבים מאיתנו שלמדו מדעים בבית הספר, ובו מפה של הלשון שלנו מחולקת לארבעה אזורים צבעוניים, כל אחד מסמל טעם. המתוק בקצה, המלוח בצדדים הקדמיים, החמוץ בצדדים האחוריים והמר בבסיס הלשון. האיור נראה משכנע, מסודר, פשוט וקל לשינון לקראת מבחן. אלא שגם הפעם, אותה "מפת לשון" היא מיתוס מוחלט, כזה שגם קל להפריך בלי מעבדה. מספיק להניח גרגיר מלח על קצה הלשון, האזור שאמור לחוש רק מתוק, כדי לגלות שהתחושה מלוחה בדיוק כמו בכל מקום אחר, ובאותו אופן, קוביית שוקולד תהיה מתוקה גם על צדי הלשון, באזור שהמפה הקצתה לחמוץ. אז מהיכן הגיע המיתוס הזה, ומדוע השתרש בהצלחה?
● רע"ם תמיד התנגדה לחוקים לטובת צה"ל?
● ספירת הממליצים היא לא הסוף: הצעדים שיכריעו אם יהיו בחירות או ממשלה
נתחיל בביולוגיה. על פני הלשון פזורות אלפי בלוטות טעם, בשמן המדעי 'פקעיות', וכל אחת מהן מכילה עשרות תאים שמסוגלים לזהות את כל חמשת הטעמים הבסיסיים: מתוק, מלוח, חמוץ, מר ואומאמי (אותו טעם עשיר שמקושר למאכלים בשריים ומופעל ע״י חומצה גלוטמית). המפה הקלאסית, אגב, מכירה רק בארבעה טעמים, משום שהאומאמי התגלה ביפן בראשית המאה ה-20 וזכה להכרה רחבה במערב רק עשרות שנים אחר כך. בכל מקרה, פקעיות הטעם הזעירות מסתתרות בתוך הבליטות הקטנות שנותנות ללשון את חספוסה, ויש מעטות מהן גם בגרון ובחך שלנו, אבל כל אזור בלשון שיש בו בלוטות שכאלו מסוגל לחוש את כל הטעמים.
אז מאיפה הגיעה המפה? כמו מיתוסים מדעיים רבים, היא נולדה מממצא אמיתי שעבר טלפון שבור. ב־1901 פרסם המדען הגרמני דויד הניג מחקר שבדק את סף הרגישות לטעמים באזורים שונים בלשון. הוא מצא שכל הטעמים מורגשים בכל חלקי הלשון, אבל יש הבדלים קלים ברגישות: קצה הלשון, למשל, רגיש מעט יותר למתוק. באותו מאמר הופיע גם שרטוט שבו פקעיות הטעם יוצרות מעין "חגורה" סביב שולי הלשון.
ב־1942 הציג את המחקר הפסיכולוג אדווין בורינג מאוניברסיטת הרווארד, בספרו על ההיסטוריה של הפסיכולוגיה הניסויית. בורינג שרטט מחדש את נתוני הניג בגרף מנורמל, בלי יחידות ברורות. כנראה שקוראים מאוחרים יותר פירשו את נקודות השיא בגרף כאזורים שבהם מורגש טעם אחד בלבד, ואת נקודות השפל כאזורים שבהם הוא לא מורגש כלל. כך הפכו הבדלים קטנים ברגישות לגבולות חדים בין טריטוריות, ומכאן הדרך לאיור של לשון מחולקת לארבע משבצות נקיות הייתה קצרה. כך, הדבר הפך לאנקדוטה פסאודו-מדעית שהתפשטה כמו אש בשדה קוצים.
ב־1974 חוקרת בשם וירג'יניה קולינגס חזרה לסוגיה, והוכיחה סופית שאפשר לזהות את כל הטעמים הבסיסיים בכל חלקי הלשון. אבל בשלב הזה המפה כבר הייתה חלק מספרי לימוד ברחבי העולם. ולמרות ההפרכות החוזרות ונשנות של תיאוריית אזורי הטעם, המפה הצבעונית הפשוטה והקלה להסבר ממשיכה להסתובב בין כיתות ילדים. אז בשורה התחתונה, מפת הלשון לא נולדה מתרמית, אלא מניתוח שגוי של נתונים, והיא שרדה כשמונה עשורים עד ימינו לא כי היא נכונה, אלא כי היא מאוד פשוטה להבנה, ואלו הסיפורים שאנחנו אוהבים לזכור.
