בית המשפט העליון חייב היום את מייסד חברת הסייבר הישראלית למוסדות רפואיים ביו נקסוס, ציקי קורלנד פוקס, לשלם 17.3 מיליון שקל לחברת ספרינגטייד (Springtide Ventures) בעקבות הצגת דוחות פיקטיביים ומצגי שווא. בכך נדחה ערעורו של פוקס.
השופטים יעל וילנר, עופר גרוסקופף ויחיאל כשר אישרו את פסק דינו של השופט יעקב שרביט מבית המשפט הכלכלי בתל אביב, שקבע כי פוקס ביצע כלפי חברת ההשקעות ספרינגטייד תרמית בכך שהציג לה מצגים כוזבים ומסמכים פיקטיביים שעל בסיסם הושקעו בחברה מיליוני דולרים.
● סכסוך היהלומים בין המיליארדר מיכאל מירילשוילי לבן-דודו מגיע לעליון
● איילון עיכבה תשלום למבוטח וחטפה: ביהמ"ש הכפיל את הפיצוי
ספרינגטייד, חברה צ'כית המשמשת זרוע השקעות של קרן KKCG, השקיעה בחברת הסייבר של פוקס במהלך השנים 2016 ו-2017. פוקס היה מייסד החברה, יו"ר הדירקטוריון והמנכ"ל שלה, ושלט בה באמצעות חברה שבבעלותו בשם דום-ספירו. במסגרת הסכם ההשקעה ומימוש אופציה הוזרמו לביו-נקסוס 5 מיליון דולר. בהמשך העבירה ספרינגטייד לביו-נקסוס גם את מניותיה בחברה הצ'כית קליריו, במסגרת עסקת החלפת מניות.
בית המשפט העליון קבע כי לאורך שלבי ההתקשרות הוצגה ביו-נקסוס כחברה פורחת בעלת הכנסות של מיליוני דולרים. בפועל, הכנסותיה היו נמוכות בהרבה, ובשנים 2013 עד 2017 צברה החברה הפסדים של כ-7.7 מיליון דולר. הפערים היו דרמטיים. כך למשל הוצגו הכנסות של 14 דולר שקל בשנת 2017 כאשר היא הרוויחה 210 אלף דולר והפסידה 2.7 מיליון דולר. בשנת 2016 הוצגו הכנסות של 10 מיליון דולר ואילו לפי הנתונים האמיתיים, הכנסות החברה באותה שנה היו 21 אלף דולר בלבד.
"תמרור אזהרה"
השופט כשר החליט לדון בסוגיות הנוגעות להתנהלות בעולם העסקי. הוא דן בשאלה מה עלול לקרות לצד לעסקה שמשתף פעולה עם מי שמפר חובת אמונים כלפיו. זאת בשל טענה כי מארק יבלונסקי, נציג החברות הצ'כיות, הוא שהנחה אותו להציג מצגים כוזבים בדבר מצבה הכלכלי של ביו נקסוס.
במחוזי נקבע כי לא היה בכך לסייע לו מבחינה משפטית, מאחר ויש לייחס את האחריות לפוקס בהיותו אורגן של החברה. בעליון נקבע כי גם אם היה מוכח שיבלונסקי הפר את חובת הנאמנות שלו לספרינגטייד, פוקס עדיין היה נושא באחריות משום שהיה מעורב באותה הפרת אמונים. נקבע כי צד שלישי התורם להפרת חובת אמונים עשוי להידרש לפצות על הנזק שנגרם.
השופט כשר הדגיש כי בחר לפרט בעניין כדי להציב "תמרור אזהרה שחשיבותו חורגת, לדעתי, מגבולות המקרה דנן". לדבריו, אמנם מדובר ב"דוגמה קיצונית וחריפה במיוחד שבה מר פוקס עצמו הודה כי פעל ביודעין בכוונת מכוון כדי לסייע להפרת חובת האמון", אך גם במקרים מתונים יותר איש עסקים, הנקשר בעסקה עם אדם אחר, מבין כי אותו אדם פועל באופן שיש בו כדי להפר את חובת האמון כלפי התאגיד בו הוא עובד.
"כך, למשל, כאשר צד להתקשרות חוזית עם תאגיד נתקל בבקשה מצד נושא המשרה המייצג מולו את התאגיד לערוך את העסקה באופן שניתן להבין ממנו כי היא עוצבה שלא לטובת התאגיד אלא לטובתו האישית של נושא המשרה - אותו צד עלול להיתפס למחשבה שאין הדבר מעניינו, ולשתף פעולה עם בקשתו של נושא המשרה ואף להפיק, אגב כך, רווח לעצמו". בית המשפט העליון קבע כי מי שנוהג כך יקנה לתאגיד לתבוע מהצד השני את הנזקםי שנגרמו לו. והשבה של הרווחים. בית המשפט שלח מסר לפיו מי שבוחר לשתף פעולה במצב כזה אינו יכול בהכרח לומר שהעניין אינו נוגע לו.
סוגיה נוספת בה הכריע בית המשפט העליון עוסקת בשאלה האם צד הדוחה הסכם פשרה מפר את חובתו להקטין את הנזק. השופט כשר קבע כלל לפיו נפגע אינו חייב בדרך כלל לקבל הצעת פשרה המותנית בוויתור על תביעות או זכויות. חריג אפשרי רק כאשר מתקיימים יחד שלושה תנאים: הסירוב צפוי לגרום לנזק תוצאתי חמור וממשי, אין דרך מעשית אחרת להקטין אותו, וההצעה כנה, רצינית והוגנת. הצעה הדורשת ויתור על תביעות בגין נזק שאינה מרפאת אינה נחשבת הוגנת לצורך זה.
במקרה של ספרינגטייד, ההצעה חייבה אותה לוותר גם על תביעתה בגין עסקת החלפת המניות. באותה עת חקירת מצבה של ביו-נקסוס הייתה בעיצומה, ונודע לספרינגטייד על משקיע אחר שהתעניין ברכישת מניות. קבלת ההצעה, קבע העליון, עלולה הייתה לפגוע במשקיע תמים ואף לחשוף את ספרינגטייד לטענה שהייתה צד לתרמית.
פוקס חויב לשלם 35 אלף שקל הוצאות משפט. את ספרינגטייד ייצגו עורכי הדין טל שפירא, מירב בר-זיק ותומר אנטשל ממשרד תל צור ושות'. את פוקס ייצגו עוה"ד דורון אפיק, יאיר אלוני ואסנת נתאי.
73803-01-26
