מדד המחירים לצרכן הוא נתון מספרי, הבודק מדי חודש את שיעור השינוי במחיר המוצרים והשירותים בישראל. המדידה מתבצעת מדי חודש באמצעות בדיקת מחירו של סל קבוע של מצרכים ושירותים המייצגים את סל הצריכה הממוצע של משקי-בית ישראליים. את המדידה מבצעת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, והנתונים מתפרסמים מדי ב-15 לכל חודש.
הסל מורכב מ-10 קבוצות ראשיות של מוצרים ושירותים: מזון, פירות וירקות, דיור, תחזוקת הדירה, ריהוט וציוד לבית, הלבשה והנעלה, בריאות, חינוך תרבות ובידור, תחבורה ותקשורת ושונות. כל קבוצה כוללת תתי-סעיפים שונים נוספים.
כל אחת מהקבוצות מקבלת משקל שונה במדד, בהתאם לדפוס הצריכה החודשי של משפחה ממוצעת בישראל. כך למשל, אם 25% מהוצאותיה של משפחה ממוצעת הן עבור דיור – גם משקלו במדד המחירים יהיה 25%. במטרה להתאים אותו לשינויים בהרגלי הצריכה של האוכלוסייה, המוצרים והשירותים הכלולים בסל מעודכנים מדי שנתיים.
המדד אינו כולל את מחירי הדירות – אלה מופיעים במדד נפרד הנקרא "מדד מחירי הדירות". מדד הדיור, שכלול במדד המחירים, בודק את השינוי ברמת המחירים של שירותי הדיור – כלומר ההוצאות על אחזקת דירה, שכר דירה וכדומה.
בנוסף משקף המדד את רמת האינפלציה במשק – כלומר שיעור עליית המחירים מחודש לחודש. יעד האינפלציה השנתי של בנק ישראל הוא 1% עד 3% בשנה – המוגדר כתחום יציבות מחירים. כאשר המדד יורד באופן עקבי, והמחירים יורדים מחודש לחודש – מגדירים זאת "דפלציה".
נקודת הבסיס של המדד היא שנת 2008, וערך הבסיס של המדד הוא 100.0 נקודות. כל השינויים מחושבים בהתאם לנקודת בסיס זו. עלייה של 10%, למשל, תתבטא במדד של 110.0 נקודות. השינויים ברמת המחירים של הסעיפים השונים במדד נאמדים על-ידי השינוי במחירים לצרכן של מדגם המצרכים והשירותים, כאשר המחירים מדווחים על-ידי מדגם של עסקים ומשקי-בית.