פשרה לא כואבת

לפני שבועות מספר ניתנה החלטה עקרונית של השופטת רות רונן מהמחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי בתל-אביב באשר לדרך הנאותה לאישור הסכם פשרה בתביעה נגזרת. מדובר בתביעה שעניינה הפרת כללי אישור עסקות בניגוד עניינים (תנ"ג 51225-21-21 ישרס חברה להשקעות בע"מ נ' אייזנברג).

באותו מקרה, בעל מניות מיעוט הגיש בקשה לאישור תביעה נגזרת נגד בעל השליטה, בטענה כי שכרו של בעל השליטה לא אושר אישור משולש - של ועדת הביקורת, של הדירקטוריון ושל האסיפה הכללית בתמיכת רוב מקרב המיעוט. רשות ניירות ערך תמכה בטענה זו, והציעה לחברה להעמיד את השכר לאישור משולש בדיעבד.

החברה בחרה בפתרון אחר, והגיעה לפשרה עם התובע, שבמסגרתה ישיב בעל השליטה חלק משכרו. הצדדים הגישו את הפשרה לאישור בית המשפט, כפי שנדרש בתביעה נגזרת.

מקצה שיפורים לבעל שליטה?

הסכמי פשרה בסוגיות דומות כבר הוגשו ואושרו בבתי משפט בישראל בעבר. אולם הפעם התנגדו שני בעלי מניות מן המיעוט לפשרה, בטענה כי גם הפשרה היא הסכם שבו יש לבעל השליטה עניין אישי הטעון אישור משולש.

יתרה מזאת, טענו המתנגדים, אישור הפשרה עלול ליצור מסלול עוקף של דרישת המחוקק לאישור המיעוט לעסקות בניגוד עניינים, שיהיה מעין מקצה שיפורים לבעל שליטה שאינו מצליח לשכנע את המיעוט לאשר עסקה מלכתחילה.

השופטת רונן דנה באריכות בהשגות המתנגדים, ולבסוף דחתה אותן. עם זאת, היא הסכימה כי יש ממש בחשש שפשרות בבית משפט יהפכו לחלופה נוחה לאישור מוקדם של עסקות, והזהירה מפני אישור סיטונאי של פשרות, אשר יעשה פלסתר את דרישת המחוקק לאישור מוקדם.

אנו שותפים לגישת בית המשפט, כי הוא מוסמך לאשר פשרה ללא אישור משולש. ראשית, אין זה רצוי לאלץ את בית המשפט ואת הצדדים לתביעה למצות הליך משפטי אשר גם בית המשפט סבור שמוטב לסיימו בפשרה. לבית המשפט יש כלים טובים יותר מאשר לאסיפה הכללית להעריך את הסיכונים ואת הסיכויים של המשך ההתדיינות, שהם שיקול מרכזי בהכרעה לגבי הפשרה.

שנית, בית המשפט מוסמך לאשר פשרות בתביעות בעלי מניות, גם כאשר מדובר בנושאים שאפילו רוב בעלי מניות המיעוט נעדרים סמכות אישור לגביהם (למשל, תביעות על בזבוז משאבי החברה, שאותו אפילו אישור רוב של בעלי מניות המיעוט אינם יכולים להכשיר).

למעשה, תביעות בדיני חברות אינן יוצאות דופן בעניין זה: גם בתחומי משפט אחרים, בתי משפט מאשרים פשרות בנושאים שהצדדים לא יכולים להסכים עליהם מראש (למשל, אין תוקף לחוזה להטלת מום באדם, אבל בית משפט מוסמך לאשר פשרה בתביעת נזקי גוף).

אולם, לצד סמכותו של בית המשפט לאשר פשרה בהקשר זה, ראוי לשיטתנו לפעול גם למיתון החשש שהסכם הפשרה יהווה מקצה שיפורים לבעל השליטה שנכשל בהשגת אישור המיעוט לעסקות מלכתחילה.

אחת הדרכים שכדאי לשקול כדי למתן חששות אלה היא לעודד מעורבות של ועדת תביעה המורכבת מדירקטורים בלתי תלויים בגיבוש הפשרה. ועדה כזאת מוכרת בדין האמריקאי, ולאחרונה נעשה בה שימוש גם בישראל.

הפשרה שבה דנה השופטת רונן לא עוצבה, להבנתנו, על-ידי ועדה כזאת. לעומת זאת, ועדה כזאת עיצבה את הפשרה בעניין איילון אחזקות, והשופט חאלד כבוב מהמחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי בתל-אביב שיבח את עבודתה כשאישר את הפשרה בתביעה זאת בספטמבר 2012.

ועדת תביעה בלתי תלויה שתעשה עבודתה נאמנה תבטיח שלא רק נציגי בעל השליטה יישאו וייתנו עם התובע על הפשרה. ועדה כזאת תעריך - בסיוע מומחים משפטיים ואחרים שתבחר - את חוזקן של טענות התובע ואת התועלת שתצמח לחברה מהמשך ניהול התביעה, ועל סמך הערכה זו תוכל לגבש הסכם פשרה המשקף טוב יותר גם את עניינו של המיעוט.

בית משפט, שיתרשם כי הוועדה ביצעה מלאכה יסודית, יוכל להיעזר בדוח הוועדה כדי להפיג חלק מן החששות שנדונו בפרשת ישרס. ההחלטה הסופית תישאר, כמובן, בידי בית המשפט.

ועדות משא-ומתן נפוצות כיום במשק

קיים דמיון בין פעולתה של ועדת תביעה בלתי תלויה לבין פעולתה של ועדת משא-ומתן בעסקות שבהן יש לבעל השליטה עניין אישי. ועדות משא-ומתן נפוצות כיום במשק לאחר שזכו לברכת שופטת המחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, דניה קרת-מאיר, בתביעה בעניין מכירת מכתשים-אגן לפני כשנתיים.

גם בארצות-הברית נפוצות הוועדות האלה לאור פסיקת בתי המשפט של מדינת דלאוור הנוטה לפסול עסקות ניגוד שלא גובשו במשא-ומתן עם ועדה בלתי תלויה.

גם ועדות תביעה כמו הוועדה שהוקמה בעניין איילון אחזקות מוכרות בדין האמריקאי, אך הן פחות נפוצות. הדירקטוריון מקים אותן בחלק מהתביעות הנגזרות, וכשהוועדות מוקמות הן ממליצות לרוב לבית המשפט לדחות את התביעה או לאשר פשרה שגיבשו עם התובע. תביעות ייצוגיות, לעומתן, אינן מוגשות בשם החברה, ולכן הדירקטוריון אינו יכול להמליץ לבית המשפט כיצד לנהוג בהן.

בית המשפט של דלאוור בוחן את המלצותיהן של ועדות תביעה בהקפדה רבה יותר מאשר את המלצותיהן של ועדות משא-ומתן. זאת, בין היתר, משום שוועדות תביעה מוקמות לאחר שבית המשפט החליט שיש עילה לכאורה נגד רוב חברי הדירקטוריון. קביעה זו מקשה על הדירקטוריון לשכנע את בית המשפט לאשר פשרה, אפילו אם ההצעה גובשה על-ידי ועדת תביעה בלתי תלויה שמינה הדירקטוריון.

בית המשפט יאשר את המלצת ועדת התביעה רק אם השתכנע כי הוועדה בלתי תלויה ונעדרת עניין אישי, כי הוועדה פעלה בתום-לב ובסבירות, וכי המלצת הוועדה נראית לבית המשפט.

המבחן האחרון - שהחלתו נתונה לשיקול דעת בית המשפט - מסמיך את בית המשפט לבחון באופן עצמאי את הפשרה המוצעת. המלצת הוועדה היא בעלת משקל, אך הפוסק האחרון הוא בית המשפט.

* פרופ' שרון חנס הוא מנהל מרכז-על צגלה למחקר בינתחומי של המשפט באוניברסיטת תל-אביב. פרופ' אהוד קמר הוא מנהל משותף של מרכז פישר לממשל תאגידי ולרגולציה של שוק ההון באוניברסיטת תל-אביב.