ה"כשיר" הוא עשיר

הרהורים על הצעת דוד ביטן ומרב מיכאלי, שלפיה אי-אפשר לחייב עובד לפרוש לגמלאות

לשדרג את הקריירה / צילום: shutterstock
לשדרג את הקריירה / צילום: shutterstock

בימים אלה הוצע על ידי יו"ר הקואליציה דוד ביטן ומרכזת סיעות האופוזיציה מרב מיכאלי, חוק שלפיו מעסיקים לא יורשו עוד לחייב את עובדיהם בפרישה לגמלאות רק משום שהגיעו לגיל הפרישה הקבוע בחוק (67), אלא אם בבדיקה רפואית שעבר העובד בהסכמתו נמצא שהוא אינו כשיר לעבודה.

זה אמנם שלב ראשוני ביותר של הצעת החוק, ואין לי ספק שהכוונה שעומדת בבסיסו היא לשפר את חיי המבוגרים החיים בינינו, אך הרעיון מעלה שיקולים ותהיות נוספים.

אל תשליכני

כמו כולם, אנשים בגיל הפרישה הפוטנציאלי לא אוהבים שאומרים להם מה הם חייבים ואינם חייבים לעשות - לפרוש או לא לפרוש. הם רוצים לקבל את ההחלטה בעצמם. נשמע הגיוני, לא? ולא רק ברמת הפרט: למדינה יש אינטרס ברור לעכב את גיל הפרישה, שכן עלות הפנסיה היא נטל כלכלי.

יתרה מזו, אנשים היום לא רק חיים יותר מאשר בעבר, אלא בעלי משאבי רפואה מפותחים יותר, ולפיכך בריאים וכשירים יותר ביחס לעבר.

בשווקים מסוימים שנוהגים להפלות את כוח העבודה המבוגר יותר מאחרים, כשוק ההייטק למשל, זה אף יכול להיות שינוי מרענן למדי. הלא לעובד המבוגר ה"כשיר" יש לא מעט יתרונות שמעסיקים רבים לא משכילים להבחין בהם: הוא חרוץ, נאמן, מסור ומחויב, סבלני, כבר אין לו ילדים קטנים, מילואים ומשכנתא "על הראש", ויש לו ניסיון.

ה"כשיר" הוא עשיר

מהותו של החוק היא העובדה שהדבר נתון להכרעתו של העובד המבוגר. נראה, אם כן, שהמדינה לא סומכת עוד על המעסיקים - שככל הנראה לא הוכיחו מוסריות יוצאת דופן, והיטיבו להפלות את אוכלוסיית העובדים המבוגרת - וכדי לשים לזה סוף, היא מעבירה את המושכות לידי המועסקים עצמם. ההחלטה אם לפרוש או לא נתונה בידיהם.

המתנגדים לחוק, בגזרת הצעירים, טוענים כי כשהמושכות בידי העובדים הוותיקים עצמם, אלה יקפידו לדחות את הקץ וימשיכו לשמור על מקום מושבם החמים כל עוד נפשם בהם, ובלי שיצטרכו להתאמץ בשביל לתרום לארגון. כתוצאה מכך, לטענתם, ייפגעו הן מחפשי עבודה, הן עובדים צעירים ששואפים להתקדם בעבודתם..

ביטן ומיכאלי אמנם מציגים ממצאים של המכון האמריקני הלאומי למחקר כלכלי, שלפיהם הגדלת שיעור התעסוקה בקרב מבוגרים לא פגעה בהזדמנויות של הצעירים, אבל איך שלא נסתכל על זה - ברור כי מלאי מקומות העבודה הזמינים קטן יותר ממספרם של אלה שפנויים לעבודה, זקוקים לה, ומחפשים אחריה, וכי כל שינוי בשוק התעסוקה דוגמת החוק המוצע כאן, שיביא לכך שפחות כיסאות יתפנו לטובת המחפשים, ייתן את אותותיו.

"כשיר" אינו בהכרח "מוכשר"

לטענת המתנגדים, לא רק מחפשי העבודה והעובדים הצעירים ייפגעו, כי אם המעסיקים עצמם. ראשית, מכיוון שעובד מבוגר עולה למעסיקים הרבה יותר מאשר עובד צעיר וחסר ניסיון. שנית, מכיוון שבעודם משקיעים בעובדיהם המבוגרים, המוטיבציה העיקרית של אלה תהיה להיות כשירים מספיק בשביל לעבוד, ולא יותר מכך.

אולי הבעיה בהצעת החוק נעוצה בקריטריון המוצע להשארת עובד מבוגר בארגון: "בדיקה רפואית-תעסוקתית אישית או בדיקה אחרת הנהוגה במקום העבודה". ומה אם עסקינן במקום עבודה שבו נהוגה בדיקה שאינה מבטאת את יכולתו האמיתית של העובד לתפקד? מה אם, למשל, מדובר על אדם שחרד לפרטיותו ואינו מעוניין לקחת חלק בבדיקה שכזו (כשאין מדובר על תפקיד הכרוך בסכנות פיזיות), האם ייאלץ לוותר על האפשרות לעבוד? האם יהיה עליו להכריע בין ויתור על פרטיות לבין יציאה כפויה לפרישה?

ומה בשוק הציבורי?

ובכל זאת, ברור שהפתרון הזה לא יהיה ישים בשוק הציבורי כפי שמתנהל כיום. שם לעובדים ולוועדיהם יש כוח והגנה רבים, ויהיה קשה ביותר להוכיח אי-נחיצותו של עובד. אולם בהקשר אחר אך דומה - סוגית הקביעות על השלכותיה הבעייתיות לשוק - טוען עו"ד רון דול במחקרו "קביעות בעבודה בשירות הציבורי: ממצאים חדשים על סף עידן חדש?" כי נחוצה הגדרה מחודשת למושג "קביעות".

לטענת דול, "קביעות" צריכה להיות מוגדרת כזכות המוקנית לעובד ציבור אשר השלים תקופת ניסיון, ועמד בכל יתר התנאים למינוי לשירות, והנגזרת מחובת הנאמנות לאינטרס הציבורי, המגנה עליו מפני פיטורים או סנקציות תעסוקתיות אחרות, אלא אם קיימת הצדקה לכך מאחת או יותר מסיבות אלה: תפקודית (אי התאמה), התנהגותית (משמעת), ארגונית (צמצומים, ביטול משרות) או כל סיבה מספקת אחרת.

נראה כי אם קריטריונים כמעין אלה, כפי שמציע דול במחקרו, ייושמו גם בהקשר של ההכרעה בנוגע לכשירותו, לתפקודו ולנחיצותו של עובד בגיל הפרישה, הדבר יוכל לאפשר קיומה של הצעת החוק של ביטן ומיכאלי.

אי-אפשר לטאטא את הסטריאוטיפ מתחת לשטיח

לבסוף, הוצע כי עם ההגעה לגיל הפרישה רשאי העובד לבקש מהמעסיק לעבור לתפקיד אחר או להיקף משרה מופחת, ואילו המעסיק מחויב להתאמץ כדי לאפשר זאת.

הבעיה היא שבכך כרוך שינוי שלא תמיד יתקבל בברכה בתוך הארגון. יתכן, למשל, שהעובד יועבר למחלקה או לתפקיד שמצריכים ניסיון שונה מזה שרכש, וגרוע מכך - יתכן שהעובדים האחרים שיבואו עמו במגע במסגרת החדשה יתנגדו לרעיון שעובד מבוגר "הושלך" לעברם בלית בררה, ולא ישתפו פעולה.

כך, בסופו של דבר, זה עשוי רק לחזק את הסטריאוטיפ השלילי שממנו סובלים העובדים המבוגרים, ויחטא למטרה שלשמה הוצע החוק מלכתחילה. 

■ יעל מהודר היא יועצת ארגונית וכותבת הספר "המועמד הנבחר". המאמר מיועד להעשרה, אינו תחליף לייעוץ מקצועי ואישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להתייחס אליו ככזה. אפשר ליצור קשר עם יעל בפייסבוק או באתר.