ישראל מדורגת במקום השני בעולם בשיעור החברות בבעלות משפחתית. במקביל, עולה כל העת העלייה בשיעור סכסוכי הגירושים. כפועל יוצא מכך נרשמת עלייה חדה גם בסכסוכי הגירושים שבמרכזם עומד גורל חברה מסחרית מסוימת.
בעוד שבגירושים של בני-זוג שכירים עיקר המחלוקת הרכושית נסובה סביב חלוקת הזכויות הסוציאליות והדירה המשפחתית - כאשר בבעלות הצדדים חברה, עולות שאלות סבוכות יותר המוהלות את דיני החברות בדיני משפחה.
האם החברות הן צד להליך המשפטי ?
חברה הינה אישיות משפטית נפרדת. לא ניתן לצרפה באופן אוטומטי לתביעה המתנהלת בין בני-זוג בבית המשפט לענייני משפחה, אלא להגיש בקשה לצירופה.
הצורך לצרף חברה להליך המשפטי בין בני-הזוג מבוסס בדרך-כלל על חשש מפעולות מניפולטיביות שתבצע החברה, שיגרמו לריקונה מתוכן, מרכוש, מנכסים או להפחתת שוויה, וזאת גם אם ניתנו צווי מניעה אישיים נגד בעל המניות בחברה.
בעוד שבעבר העדיפו בתי המשפט לענייני משפחה להימנע ככל האפשר מצירוף החברות להליך המשפטי - בנימוק כי ממילא תהא בת-הזוג זכאית למחצית משווי החברה ולא למחצית ממניותיה, וכן מתוך חשש כי צירוף החברה להליך המשפטי יגרום לה נזק - הרי שכיום גוברת הנטייה לצרף במקרים מסויימים חברות להליך המשפטי שבין בני-זוג.
השיקול המרכזי בהחלטה האם לצרף חברה להליך המשפטי בבית המשפט לענייני משפחה הוא החשש מפני הברחת נכסיה החברה. שני שיקולים נוספים שקיבלו עדיפות בפסיקה על פני הנזק שייגרם לחברות כתוצאה מצירופן להליך: 1. הצורך במתן צווים ישירים כלפי החברות והצורף לפקח על פעולותיהן והתנהלותן התקינה. 2. זהות בעלי המניות.
ככל שמדובר בחברה משפחתית מובהקת שמניותיה מוחזקות בידי בני-זוג, אחים, ילדים והוריהם, וככל שאכן עסקינן בסכסוך משפחתי - כך גוברת הנטייה לצרף את החברות כצד להליך.
ולהיפך: ככל שישנו ריבוי של בעלי מניות בחברה, והבעלות במניות מוחזקות בידי צדדים שאינם קרובי משפחה - כך יימנע בית המשפט מצירוף זה. ההיגיון הטמון בשיקול זה קשור לאפשרות "היד החופשית" של בן-הזוג הנתבע לעשות בחברות כבשלו, באמצעות "אחרים".
כאשר אותם "אחרים" הינם בני משפחה, קיים חשש לשיתוף-פעולה פוטנציאלי ביניהם אשר עלול לסכל זכויות בת-הזוג התובעת ו/או לאיינן. הדבר אמנם יכול להתקיים גם כאשר בעל המניות האחר מקורב לבן-הזוג, הגם שאינו בן משפחה, אך אז נטל הראיה לקיומה של "יד חופשית" בניהול החברה וקבלת החלטות בה, אמור להיות מוגבר.
כיצד מעריכים שווי של חברה?
בבית המשפט לענייני משפחה לא ניתן להביא חוות-דעת פרטית בענין שווי החברה. הערכת השווי מתבצעת על-ידי מומחה מטעם בית המשפט, רואה חשבון בדרך-כלל, שמקבל לידיו את כלל מסמכיה הרלוונטיים של החברה ובוחר את השיטה החשבונאית המתאימה ביותר להערכת שווייה.
לאחר שמוגשת חוות-דעת המומחה, יכול כל אחד מהצדדים לשלוח למומחה שאלות הבהרה, לדרוש לקבל לידיו את כל החומר עליו הסתמכה חוות-הדעת ולחקור את המומחה בחקירה נגדית, במטרה לנסות לקעקע את חוות-דעתו.
מהו המועד הקובע לביצוע הערכת שווי של חברה?
בית המשפט העליון חיווה את דעתו לא פעם, כי כאשר יש פער זמנים בין הפירוד בפועל ובין פקיעת הנישואים, ראוי כי המועד הקובע לצורך איזון המשאבים במניות בחברה משפחתית יהיה יום הפירוד.
הדברים נכונים כמובן כאשר החל ממועד הפירוד, ואף קודם לכן, לבעל המניות בחברה שליטה בלעדית בכל הנוגע לניהול החברה; ובמיוחד כאשר לאחר מועד הפרידה ישנה ירידה בהכנסות החברה - תופעה רווחת למדי.
בגין שיקולים מעין אלה פסקו בתי המשפט, במספר מקרים, כי את הלכת השיתוף יש ליישם על-ידי תשלום שוויין של מניות החברה, נכון למועד הפירוד. במקרה אחר נקבע כי "אין מקום להפוך אותה לשותפה רטרואקטיבית בניהולו של גוף, ברווחיו או בהפסדיו, משלא היתה לה שותפות אמיתית בשליטה החברה... אין מקום לשתפה בפירותיו, לא ב'ענבים' ולא ב'באושים'".
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים ראה בעל שהחליט לצמצם את מעורבותו בחברה לאחר הפרידה כמי שפעל בחוסר תום-לב קיצוני כלפי האישה, וקבע כי הפר את חובת הזהירות ואת חובת הגילוי המוטלת עליו כנושא משרה בחברה.
נקבע כי הבעל גרם לאישה גירעון כספי, יזם ותכנן את נפילת רווחיות החברה, בין השאר, כאשר צמצמם לכאורה את מעורבותו בחברה ואת היקף פעילותו. עוד נקבע כי הבעל התעלם משך שנים מכל דרישה של האישה לקבל מידע אודות המתרחש בחברה - ובכך הפר את חובת הגילוי.
מסקנת בית המשפט היתה כי ראוי לאמץ מדיניות שיפוטית כי מי שהעיד עדות שקר שנים בפני ערכאות השיפוט והביא חברה שבבעלותו לכדי קריסה מתוך מטרה לאיין את זכויות האישה - נוטל לעצמו סיכון כי יעשה שימוש בסעיף 8(3) לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") ולקבוע כי איזון המשאבים בין הצדדים לא יהיה לפי שוויים במועד פקיעת הנישואים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר.
חובות בעל מניות לחברה
בן-הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן -וגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. שתי החזקות הללו משקפות את תמציתו של משק-הבית המשותף - ההנאה מרווחי השותפות בצד הנשיאה המשותפת בהוצאות ובהפסדים.
בחברות משפחתיות רבות, בעל המניות מושך מהחברה בפועל סכומים הגבוהים מסכום המשכורת הרשום בתלוש המשכורת. סכומים אלה נרשמים בחברה כחובו של בעל המניות. לעת הפירוד, ומשמוערך שווי החברה, הרי שחוב זה נחשב כנכס של החברה מחד, וכחוב של בעל המניות מאידך.
בתי המשפט נוטים לראות בחוב זה כחוב משותף, אלא שמבחינה חשבונאית לא מדובר בהתחייבות אמיתית, ובעל המניות לא יידרש ככל הנראה לשלם חוב זה לחברה. בפועל, ישלם בעל המניות מס בגין הסכום שנמשך, וסכום זה יירשם כדיבידנד או כשכר שנמשך, כך שבפועל החוב הוא בגובה המס שישולם ולא בגובה הסכום כולו.
מומחים שממונים להעריך את שווי החברה נוטים להתעלם מכך ולייחס את החוב לבעל המניות, ויש להפנותם, בין באמצעות שאלות הבהרה ובין באמצעות בקשה לבית המשפט למהות האמיתית של החוב.
כיצד מבוצעת בפועל חלוקת החברה?
בתי המשפט נוטים לפסוק כי פירוק החברה בפועל יבוצע על-ידי תשלום מחצית משוויה בידי מי שמנהלה ומחזיק את המניות בה בפועל. כל זאת מכמה נימוקים:
1. בחברה משפחתית קטנה, רישום מחצית המניות על שם האישה עלול להביא למריבות אין סופיות בהפעלת החברה ולשיתוק פעולות.
2. בחברה משפחתית, שהיא מעין חברת יחיד הבנויה בעיקרה על עבודתו של הבעל, אין זה רצוי לרשום מחצית מניות על-שם האישה, שאינה רצויה בה. הדבר גם עלול להביא לכך ששווי זכויות האישה בחברה יירד ערכם כתוצאה מדפוסי התנהגות שינקוט הבעל.
3. הסדר ממוני הקושר את בני-הזוג זה לזה אחרי פרידתם אינו רצוי, והוא מאריך שלא לצורך את תהליך הפרידה. מטרת בית המשפט למשפחה ללכת בדרך של חלוקה מהירה, שלמה, וסופית של רכוש בני-הזוג.
4. זיכויו של בן-הזוג גם באספקטים הניהוליים של המניה "עלול להביא לשיבוש חמור והרסני של החברה",שכן "זכות לשיתוף בנכסים אינה מקנה זכות לחדור לחברה פרטית, שמתנהלת תוך הרמוניה ושיתוף פעולה בין חבריה ומנהליה. בכל מקרה, כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ולא הרי חברה משפחתית שבה בן-זוג אחד בלבד והאחר הוא "שותף" פורמלי או נומינלי, כהרי חברה שבה שני בני-הזוג פעילים, ובמקרה כזה הדברים מורכבים יותר.
מאידך, לא כופים על הבעל לשלם מחצית שווי מניות, אם כספים אלה אינם מצויים בכיסו ואין לו היכולת לממן את העסקה. במקרה כזה ימונה כונס נכסים לממש תא נכסי החברה ולמכור את מניותיה.
אם גם מכירת המניות על-ידי הכונס לא יעמידו בקופת הכינוס את הכספים הנדרשים לצורך התשלום לאישה, בגין מחצית שווי מניותיה למועד הקובע - יחויב הבעל בהפרש, כאשר המועד הקובע לעניין פירוק השיתוף במניות הוא מועד הפירוד.
האם השבחת שווי חברה שמניותיה היו בבעלות אחד מבני-הזוג טרם הנישואים, במהלך הנישואים, היא חלק מהרכוש המשותף?
בתי המשפט קבעו כי במקרים חריגים בהם יוכח כי תרומתו של בן-הזוג בעל המניות, היא זו שהביאה להשבחת שווי המניות, הרי שהחלק ששווי ההשבחה יחשב כנכס משותף, אולם קבע לכך מספר סייגים:
האחד, עליית ערך החברה נבעה בעיקרה מעבודתו ומהשקעתו של בן-הזוג בחברה. כך, למשל, אם בן-הזוג הינו שותף לא פעיל בעסק, הרי גם אם יעלה שווי חלקו בעסק, לא יהיה בן-הזוג השני זכאי לקבלת חלק מעליית הערך האמורה; הוא הדין אם בן-הזוג עבד בעסק אבל לא עבודתו בעסק היא זו אשר גררה את פיתוחו של העסק ועליית ערכו;
השני, עליית ערך החברה או הנכס אינה נובעת מעליית ערך נכסים מהסוג העומד לדיון. כך, למשל, אם יוכח, כי שוויים של כל אולמות האירועים עלה במהלך השנים האמורות בשיעור דומה לשיעור עליית ערך הנכסים העומדים לדיון, לא יהא בן-הזוג השני לקבל חלק מעליית הערך האמורה;
השלישי, שווי הנכסים עולה על שוויים לו מומשו הנכסים בעת הנישואים ותמורתם הושקעה בהשקעה בנקאית או בהשקעה פאסיבית אחרת רגילה.
במקרים בהם בעל המניות עבד בחברה במהלך שנות הנישואים והוכח כי עבודתו תרמה להשבחת שווי החברה, תהא האישה זכאית למחצית משווי השבחת החברה במועד הפירוד לעומד שוויה ביום תחילת השיתוף, קרי במועד הנישואים.
האם בעל 50% מהמניות יכול לטעון טענת קיפוח לעת הגירושים?
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים דן בשאלה האם אישה המחזיקה 50% מחברה אותה מנהל בעלה יכולה לטעון טענת קיפוח. נבע כי הפסיקה הכירה בזכותו של בעל מניות לתבוע בגין קיפוח המיעוט, גם כאשר זה מחזיק ב-50% ממניות החברה, זאת בתנאי שיתרת המניות מוחזקת בידיו של בעל מניות בודד, המחזיק בעצמו ב-50% ממניות החברה.
הסיבה לכך היא כפולה: ראשית, כל עוד מתחלקות המניות בין שני בעלי מניות המחזיקים ב-50% מן המניות כל אחד, הרי שאף אחד מהם אינו יכול להשליט את רצונו על האחר. כתוצאה מכך, נהנה כל בעל מניות המחזיק ב-50% מן המניות משליטה פאסיבית על ענייניו של האחר. שנית וחשוב יותר, במהלך השנים, לאור מגוון הסעדים שניתן לקבל כנגד קיפוח המיעוט, הפך סעיף 191 לחוק החברות למקור הדין המרכזי להסדרת סכסוכים בין בעלי המניות המביאים, או המאיימים להביא, לקיפאון בניהול החברה.
לאור נוחות השימוש בסעיף גמיש זה, ובהיעדר הסדר אחר לפתרון סכסוכים בין בעלי מניות השווים בכוחם, הורחבה פרשנותו של המושג "מיעוט" לכלול גם בעלי מניות המחזיקים ב-50% ממניות החברה.
סעיף 191 לחוק החברות מעניק לבית המשפט כוח להתערב באורח חסר תקדים בניהול עניני החברה, בנותנו לו סמכות ליתן כל צו שיראה בעיניו בדבר ניהול עסקי החברה או בדבר רכישת מניותיו של התובע על-ידי אחרים או על-ידי החברה.
נכונותו של בית המשפט להירתם לעזרת המיעוט גדולה יותר, כאשר מדובר בחברות פרטיות, שכן בחברות אלה קיים פתח גדול יותר לשרירות כוחו של הרוב וניצול המיעוט.
מינוי מנהל מיוחד או כונס נכסים לחברה
במקרים מסוימים יכול בן-הזוג שאינו מנהל בפועל את החברה לעתור למינוי מנהל מיוחד או כונס נכסים לחברה, וזאת גם מכוח סעיף 191א' לחוק החברות, העוסק בקיפוח בעלי מניות. על מנת לזכות בסעד המבוקש מכוח סעיף 191, יש להוכיח בנוסף לאלמנט הנזק גם כי פעולה בחוסר תום-לב או במירמה, שבעזרתה נשללו זכויות רכושיות מהחברה או מבעלי המניות.
בית המשפט לענייני משפחה לא ייתן סעד חמור כל-כך בקלות, שכן אין זה מתפקידו של בית המשפט לנהל את ענייני החברה במקום מנהליה, אלא רק במקרים קיצוניים בהם בעל המניות פועל במופגן לשם ריקון החברה מנכסיה או הפחתת היקף פעילותה ורווחיה, ומכאן גם שוויה.
הכותבת היא מומחית לדיני משפחה.