סילביו ברלוסקוני / צילום: רויטרס
כל העיניים נשואות לאיטליה לקראת הבחירות הכלליות ב-4 במארס, אבל לא כל העיניים רואות אותו דבר. האליטה הפוליטית באירופה רואה רק סיכונים במדינה שבה מפלגת חמשת הכוכבים האנטי-ממסדית הפופוליסטית, בראשות בפה גרילו, צפויה להיות הסיעה הגדולה ביותר בפרלמנט החדש, והסיכוי טוב ביותר לבלום אותה הוא כנראה סילביו ברלוסקוני החדש-ישן. המשקיעים, לעומת זאת, רואים הזדמנות.
שוק המניות האיטלקי כבר עלה מתחילת השנה ב-9%. האג"ח הממשלתית לעשר שנים מניבה תשואה של 2.2%, והמרווח ביחס לאג"ח הגרמנית המקבילה חזר לרמות שלפני המתיחות הפוליטית שהחלה לקראת משאל העם החוקתי שהיה ב-2016, שבעקבותיו נאלץ ראש הממשלה המבטיח לשעבר, מתאו רנצי, לוותר על משרתו.
הנתונים הכלכליים האחרונים מסבירים את ההתלהבות בשווקים. איטליה, כמו יתר גוש האירו, נהנית מהבראה מחזורית בריאה שנתמכת על ידי הצמיחה הכלכלית העולמית והמדיניות המוניטרית הסופר-קלה שהורידה את מחירי הכסף למינימום.
צמיחה מרשימה במונחים איטלקיים
הצמיחה ברבעון השלישי של 2017 בכלכלת איטליה עלתה לקצב שנתי של 1.7%, והאינדיקטורים האחרונים מאותתים שהיא מתקרבת ל-2%. זה אמנם קצב שהוא מהאיטיים באירופה, אבל הוא מרשים במיוחד בהקשר האיטלקי, של היחלצות מהמיתון הקשה ביותר שפקד את המדינה.
הוצאות משקי הבית, השקעות ההון בציוד ומיכון והיצוא תורמים כולם לצמיחה. האבטלה סוף סוף בירידה, עם היחלשות של 0.9 נקודת אחוז ל-11% בנובמבר 2017, משיא של 13%.
העלייה בצמיחה נראית מבנית כפי שהיא מחזורית, מה שאומר שההבראה צריכה לתמוך בעצמה בצורה חלקית לפחות. איש אינו מטיל ספק בכך שיש עוד הרבה לעשות כדי להעלות את פוטנציאל הצמיחה, למשל על ידי שיפוץ כללי של מוסדות המדינה.
אבל איטליה עשתה צעד חשוב בשנים האחרונות לעקירת השחיתות, שיפור גביית המס, צמצום הביורוקרטיה והגברת היעילות במגזר הציבורי. מהפך שנעשה בחוקי העבודה ב-2015 כנראה גם תרם לתעסוקה, בייחוד בשילוב עם תמריצי מס שנועדו לעודד יצירה של משרות קבועות באיכות גבוהה יותר, לפי הבנק המרכזי האיטלקי.
גם הנוף התאגידי השתנה: חברות ששרדו את המיתון נוטות להיות איתנות וגמישות יותר, ולכן הן ממוצבות טוב יותר כדי לנצל את התנאים החדשים במשק.
ומה שחשוב לא פחות - החלק הגרוע ביותר של המשבר הבנקאי כבר מאחורי איטליה. החובות הרעים משוערכים סוף סוף בערכים מציאותיים, וזה משתקף בשוק המשני התוסס להלוואות לא מתפקדות שמושך אליו התעניינות רבה של משקיעים זרים. יחסי ההון של הבנקים הם כעת מעל ומעבר למינימום הרגולטורי, וזהים לממוצע בגוש האירו.
נכון, כמות החובות הרעים נשארה גבוהה במיוחד, 66.3 מיליארד אירו (82.2 מיליארד דולר) או 13.4% מסך ההלוואות, אבל זו ירידה של 24% בשנה החולפת. הקצב שבו ההלוואות "מתקלקלות" חזר לרמתו מלפני המשבר הפיננסי. התוצאה היא שהבנקים שוב יכולים להלוות, והאשראי אכן עלה ב-2.3% בדצמבר.
הר של חוב ציבורי
הסיכון האמיתי באיטליה קשור יותר לחוב הציבורי, שעומד על 133% מהתמ"ג. זו בעיקר תוצאה של קריסת התמ"ג, שנמוך כעת ב-8% מרמתו לפני משבר 2008. החוב הזה התייצב ב-2017, והוא אמור כעת לרדת באופן טבעי כל עוד הריביות יישארו נמוכות, והממשלה תמשיך לייצר עודף תקציבי ראשוני (לפני תשלומי ריבית) בריא. זה אומר שהיא יכולה רק ללוות כספים (להנפיק אג"ח) למימון תשלומי הריבית על החוב שלה, ולגלגל הלאה (פדיון) חוב קיים.
השווקים מהמרים, כך נראה, שהריביות ימשיכו להיות נמוכות גם אחרי שהבנק המרכזי האירופי יסיים את קניית האג"ח שלו, כנראה מאוחר יותר השנה, מפני שיש ביקוש מקומי חזק לחוב ציבורי יחד עם גידול בעודף השוטף במאזן התשלומים שמפחית עוד יותר את התלות של איטליה במימון חיצוני.
האם השווקים שאננים מדי? המפלגה היחידה שמוכנה לדבר ברצינות על הצורך בצמצום החוב היא המפלגה הדמוקרטית, אבל כעת יש לה רק 23% בסקרים שלפני הבחירות. ואפילו המנהיג שלה רנצי מדבר על קיצוצי מס.
שאר המפלגות, כולל הקואליציה של הימין של ברלוסקוני ותנועת חמשת הכוכבים, הקדישו את השלבים הראשונים של קמפיין הבחירות לתחרות על הקלות המס הראוותניות ביותר ומענקי הרווחה הגבוהים ביותר. זה כולל הבטחות להפסיק רפורמות קודמות, כולל רפורמה חיונית במערכת הפנסיה שנחשבת לחיונית לקיימות של נטל החוב האיטלקי בטווח הרחוק.
התגובה של פוליטיקאים רבים היא ששום דבר ממה שמוצהר בקמפיינים אינו חשוב. הם טוענים שאין למעשה סיכוי שתנועת חמשת הכוכבים תמצא את עצמה בממשלה, לבדה או בקואליציה, מפני ששום מפלגה גדולה אחרת אינה מוכנה לשבת איתה בממשלה.
הם גם טוענים שאין הרבה סיכויים לכך שמפלגות הימין יצטרכו אי פעם לממש את הבטחות הבחירות שלהן, מפני שברלוסקוני בונה על קואליציה עם המפלגה הדמוקרטית של רנצי, שתאפשר לו לקבור את הבטחות הבחירות שלו ללא נזק פוליטי.
אבל כדי שהאסטרטגיה הזו תעבוד, המפלגה הדמוקרטית צריכה להבטיח לעצמה די תמיכה כי להצטרף לקואליציה. הסכנה היא שהקמפיין הפופוליסטי של ברלוסקוני יצליח יותר מדי, והוא ינצח במקרה בבחירות שהוא מצפה להפסיד, ויהיה מחויב להבטחות הבחירות שהוא מעולם לא חשב לממש. זהו הסיוט של המעמד הפוליטי באירופה.