יפן / צילום: רויטרס
מאחר שדמוגרפיה אמורה לקבוע גורלות, יפן נידונה לכאורה לקיפאון כלכלי עם אוכלוסייה מזדקנת ושיעור ילודה נמוך במיוחד.
אבל בשנים האחרונות יפן שינתה את הגורל שלה. מ-2012, האוכלוסייה בגיל העבודה צנחה ב-4.7 מיליון, אבל כוח העבודה עלה ב-4.4 מיליון איש ואישה, וזהו הרכיב העיקרי של ההתרחבות הכלכלית השנייה באורכה מאז מלחמת העולם השנייה. היחס בין כוח העבודה לאוכלוסייה עלה מאז 2012 יותר מאשר בכל כלכלה מפותחת גדולה אחרת.
יפן מרעננת את כוח העבודה שלה משלושה מאגרים, שלא תמיד זוכים להתייחסות: מבוגרים, נשים וזרים. זהו שיעור חשוב למדינות רבות אחרות שניצבות או יתייצבו בקרוב בפני לחצים דמוגרפיים דומים. גודל אוכלוסייה יכול עדיין להגביל צמיחה לטווח ארוך, אבל לא במידה שמניחים כלכלנים וקובעי מדיניות.
שיעור אבטלה של 2.5%, רמת שפל של 25 שנים, כפה על מעסיקים להיות פחות בררנים בגיוס כוח אדם. מדיניות שאימץ ראש הממשלה שינזו אבה מעצבת מחדש נורמות תרבותיות בנוגע לגיל הפרישה לגמלאות, עבודת אימהות לילדים וקבלת עובדים זרים.
הממשלה מתאמצת זה שנים להאריך את גיל העבודה. ב-2004 היא החלה להעלות את גיל קבלת קצבאות הפנסיה מהביטוח הלאומי מ-60 ל-65, ודרשה מחברות להעלות או לבטל לחלוטין את גיל הפרישה, או לאמץ מערכת לגיוס מחדש של גמלאים. כך נשארים גברים יפנים רבים במקומות העבודה שלהם גם בשנות ה-70 לחייהם.
מחוז אישיקאווה על החוף המערבי של יפן עשה צעד נוסף במאבק במגמה הדמוגרפית. קו רכבת מהירה מטוקיו לבירת המחוז, קנזאווה, שהושלם לפני ארבע שנים הביא איתו זרם של תיירים, והייצור המקומי, בייחוד של מוצרי מזון, משגשג. אך האוכלוסייה מתכווצת מאז 2005, הן כתוצאה משיעור הילודה הנמוך והן בגלל הגירת תושבים לטוקיו או לאוסאקה. שוק העבודה המחוזי הוא מההדוקים במדינה, עם שני מקומות עבודה פנויים לכל מחפש עבודה.
ווטארו סקי, עובד במחלקת הקריירה והתמיכה בחיים של המחוז, אומר שמחסור בעובדים עלול להגביל צמיחה של עסקים ולהוריד את איכות החיים. "אם אוכלוסייה יורדת, תעשיות שירותים כמו מרכולים יעזבו ולאנשים יהיה קשה יותר לערוך קניות. יש לנו יותר משקי בית של אדם אחד בלבד, והם עלולים להיות מבודדים. היקף הכלכלה יורד, ולכן תקבלי המיסים יורדים, וזה משפיע על הכספים של המחוז".
הגמלאים הוחזרו לעבודה
ממשלת המחוז מתמודדת עם הבעיה בעזרת תוכניות למשוך גימלאים ואימהות לכוח העבודה, וניסיונות לשכנע צעירים להישאר במחוז.
הפקידות המקומית קיבלה השראה מאוהרה, חברה בבעלות משפחתית שמייצרת קינוחים ופודינג מהפירות והירקות הידועים בטיבם של המחוז, כמו בטטות. לפני חמש שנים הצטרך הבעלים שיגרו אוהרה לאייש משמרת עבודה חדשה. הוא פרסם תחילה מודעות דרושים בעיתונות ובלשכות התעסוקה הממשלתיות. אחר כך הוא שכר עובדים מסוכנויות עבודה זמנית, שרבים מהם לא הופיעו כלל לעבודה. "גם אם הגיעו צעירים, הם לא החזיקו מעמד, והם לא הגיעו כלל", הוא אומר.
ואז, בעקבות הצעה של ידיד, הוא החל לחלק עלונים בתוך עיתונים שחולקו בבלוקים של דירות שבהם התגוררו גמלאים רבים. הצעת העבודה הכילה הפעם תנאי אחד: המעוניינים נדרשו להיות בני 60 ויותר.
הוא קיבל 20 פניות וגייס 9 עובדים, כפול מכפי שהוא תכנן. היום, בני 70 בממוצע מהווים רבע מסך 80 עובדיו, והוא מתגאה בהם.
"בזכות ניסיון העבודה הארוך שלהם, הם יודעים איך עובד ארגון, מה מצופה מהם, ולעולם לא מאחרים, תוך שהם מקבלים הוראות ממנהלים צעירים מהם", הוא אומר.
ב-2017, עם תמיכה כספית של הממשלה המרכזית, מחוז אישיקאווה השיק תוכנית מיוחדת להחזרת גמלאים לכוח העבודה. הוא מכשיר עובדים בגיוס גמלאים ותפירת עבודה שתתאים ליכולותיהם. המשרה צריכה להיות לא פיזית מדי, כמו בדיקת מלאי, איוש קופות בחנויות נוחות, או עבודה על פסי ייצור במשמרות קצרות. בששת החודשים הראשונים של התוכנית הושמו לעבודה כ-200 מבוגרים כאלו, פי שבעה מהיעד המקורי.
הגאולה של הנשים
ממשלת המחוז ארגנה מאמץ דומה לגיוס עוד נשים ואימהות לעבודה. נשים מעדיפות שעות קבועות כדי לאסוף את הילדים מן הגנים, ושבוע עבודה מקוצר.
שיעור השתתפות הנשים בכוח העבודה היה אחת הבעיות מסורתיות של יפן, שכבר נפתרה. ב-2012 השתתפות הנשים הייתה 63%, מעט מעל הממוצע של OECD, 62%. ב-2017 השיעור עלה ל-69%, חמש נקודות אחוז מעל OECD.
חלק מזה נובע מכניסת נשים מבוגרות יותר לשוק העבודה. מ-2012, ההשתתפות של נשים בגילאי 55-65 זינקה מ-54% ל-63%. חברות שזקוקות לידיים עובדות מגייסות כפי שהן לא גייסו מעולם, כולל נשים שעובדות רק עשר שעות בשבוע.
זהו חלק מהמאמץ של יפן לטפל ב"עקומת M" המיוחדת בשוק העבודה שלה. ההשתתפות של נשים מגיעה לשיא בשנות ה-20 לחייהן, ויורדת בתלילות בשנות ה-30 כשהן הופכות לאימהות, ושוב עולה בשנות ה-50 לחיים. בארה"ב, אין תנודה גילית כזו בהשתתפות הנשים בכוח העבודה.
כבר בשנות ה-90 ניסו הממשלות ביפן לשטח את עקומת M באמצעות חופשות לידה ממושכות, מעונות יום ותגמול לחברות שקידמו איזון בין עבודה לחיים פרטיים. לכך לא היה כל אפקט עד שנת 2009, כאשר המעסיקים חויבו להציע ימי עבודה של שש שעות לעובדים שביקשו זאת. לאימהות עובדות זו הייתה גאולה, אומרת נבוקו נגאסה, כלכלנית באוניברסיטת אוצ'נומיזו.
המאמצים הללו העלו הילוך במסגרת ה-womenomics של ראש הממשלה שינזו אבה, שכללו הרחבה משמעותית של היצע מעונות היום לפעוטות וילדים. ב-2015, בטוקיו היה היצע של 38 מקומות במעונות יום לכל מאה פעוטות בני שנתיים, לעומת 28 ב-2008.
מחקר של נגאסה מצא שהמאמץ הזה העלה את ההשתתפות של אימהות לפעוטות בכוח העבודה מ-40% ב-2009 ל-50% ב-2015. גם שיעור חוזי העבודה הקבועים לעומת הזמניים עלה משמעותית, בעוד שבשאר מגזרי כוח העבודה המגמה הייתה הפוכה.
ארגוני נשים גם קראו למעסיקים לחשוב מחדש על מהי עבודה מועילה. בחברה היפנית המסורתית, תפוקה שווה לשעות עבודה, ולכן שעות נוספות היו מקובלות גם ללא צורך מיוחד בהן, אומרת יוקו אישיקורה, פרופסור מבקר באוניברסיטת היטוצובשי. הניסיון בעבודה נחשב שווה ערך לוותק, ולכן עובדים קודמו על בסיס ותק ולא ביצועים. ומאחר שקידום כרוך בדרך כלל בשינוי מקום מגורים, אמהות או נשים נשואות רבות לא יכלו לבסס לעצמן קריירה.
בעידוד ממשלת אבה, חברות מסתגלות באיטיות לנורמות החדשות. הממשלה החלה ללחוץ עליהן לצמצם את עבודת השעות הנוספות ולצרף נשים למועצות המנהלים. אבה הנהיג גם חופשת לידה לגברים, והשווה אותה לזו של הנשים. שיעור הגברים שמנצלים את החופשה הזו עלה ל-5.2% ב-2017.
הזרים קיבלו הקלות
המקור האחרון לגיוס עובדים הוא אוכלוסיית הזרים ביפן. ההגירה ליפן היא עדיין מרובת מגבלות, וקשה לזרים לקבל אזרחות יפנית, אך מממשלת אבה הקלה משמעותית את כללי העבודה ביפן. ב-2015 החלה יפן לקלוט עובדי בניין זרים כדי להקל מחסור חריף בהם בעבודות השיקום בעקבות רעידת האדמה של 2011, וההכנות לאולימפיאדת טוקיו ב-2020. יש גם ביקוש לעוזרות בית זרות. ב-2017 הורחבו ההקלות גם לעובדי סיעוד זרים.
כעת מתירה הממשלה ל"מתמחים טכניים" להישאר במדינה שלוש עד חמש שנים, והיא מנפיקה אישורי תושב קבע, לאנשי מקצוע מיוחדים אחר שהייה של שנה.
בחודש שעבר יצרה ממשלת אבה חמש קטגוריות חדשות של אשרות כניסה ושהייה, שצפויות למשוך עוד 340,000 עובדים זרים, בעיקר עובדי צווארון כחול, בחמש השנים הבאות. יש גם עלייה במספר הסטודנטים הזרים שיכולים לעבוד כל עוד הם לומדים ביפן.
הגיוס המוגבר הזה של גמלאים, נשים וזרים לכוח העבודה מאפשר לא רק לשמור על הצמיחה הכלכלית, אלא גם לרכך את לחצי השכר והאינפלציה שנובעים משוק עבודה הדוק.
האם זה יספיק? אף אחד משלושת מקורות כוח האדם הללו איננו תחליף לגידול אוכלוסייה. רוברט פלדמן, כלכלן ויועץ למורגן סטנלי ביפן, אומר שהעלייה בהשתתפות אימהות עם פעוטות בכוח העבודה כבר הגיעה לשיא, ו"כבר לא נשאר הרבה מעקומת M". הוא גם מטיל ספק בכך שגיוס גמלאים לעבודה יכול לעלות בהרבה, מפני שגם בשנות ה-70 חקלאים יפנים רבים עבדו גם שנות ה-70 לחייהם.
בנוסף, רבים מהעובדים ה"חדשים" הללו מועסקים במשרות של פריון ושכר נמוכים, ומגבילים בכך את עליית התמ"ג היפני.
כשהוא נשאל אם הניסיון של מחוז אישיקאווה יכול להועיל בקנה מידה ארצי, סקי מהממשלה עוצר לחשוב, ואומר: "אני יודע שזה קשה, אבל אנחנו חייבים להשקיע את המאמץ".