אנשים ממתינים בתור בניסיון לתדלק את מכוניותיהם בתחנת דלק במרקאיבו, ונצואלה, 2019 / צילום: Isaac Urrutia, רויטרס
תעשיית הנפט של ונצואלה, שהייתה מקור אנרגיה חיוני לבעלות הברית במלחמת העולם ה־2, אחת ממייסדות קרטל אופ"ק בשנות ה־60 ועשירה ברזרבות, מתקרבת במהירות לעצירה מוחלטת.
לוונצואלה יש יותר מחסני נפט מכל מדינה אחרת בעולם, אבל אחרי שנים של שחיתות, ניהול כושל ולאחרונה גם עיצומים אמריקאים, תפוקת הנפט שלה קרסה לעשירית ממה שהיא הייתה לפני 20 שנה.
מאגם מרקיאבו במערב המדינה עד לחגורת הנפט של הארינוקו במזרח, בארות נפט נטושות מחלידות בשמש כאשר בוזזים מורידים מהן את המתכות. אסדת הקידוח האחרונה שפעלה במדינה נסגרה באוגוסט. בסוף שנה זו ונצואלה צפויה לשאוב רק מעט יותר נפט ממדינת וויומינג בארה"ב.
"עידן של פוסט־נפט"
"20% מהנפט העולמי נמצא בוונצואלה, אבל מה התועלת בזה אם אנחנו לא יכולים לייצר ממנו כסף", שואל קרלוס מנדוזה, שגריר בימיו של הנשיא הסוציאליסט המנוח הוגו צ'אבז, שנהנה מהבוננזה של הנפט כשהמחירים היו גבוהים, אך גם הרעיב את התעשייה מהשקעות והוצאות תחזוקה. "אנחנו נכנסים לעידן של פוסט־נפט", אומר מנדוזה.
הנפט מצוי תחת לחץ בכל העולם על רקע החששות מפני שינויי האקלים ועליית אנרגיית הרוח והשמש (סולרית), אבל מה שקרה לנפט בוונצואלה עבר בהרבה את הבעיות של תעשיית הנפט העולמית. זהו משבר קיומי במדינה שתלויה זמן ממושך בנפט שמספק כמעט את כל המט"ח שלה.
השנה, ההכנסה של ונצואלה מנפט תהיה כנראה נמוכה יותר מההכנסה הנמוכה ממקורות אחרים כמו כריית זהב והכספים ששולחים מהגרי עבודה מוונצואלה שעברו לחו"ל, מעריך לואיס ויסנטה לאון, כלכלן ועורך סקרים. כלכלת המדינה צפויה להתכווץ השנה ביותר מ־30% מקריסת הנפט בתוספת המגפה, לפי אקואנליטיקה, חברת ייעוץ עסקי מקרקאס.
לאזרחים שסובלים כבר מזמן, העתיד מצביע על סבל נוסף. במדינה שבה 96% מהאנשים כבר חיים מתחת לקו העוני, לפי מחקר של שלוש אוניברסיטאות. חמישה מיליוני ונצואלים נמלטו ממולדתם בחמש השנים האחרונות, לפי האו"ם.
באי מרגריטה, שבו מתגוררת חואנה הררה, אין דלק למכוניתה. בתי הזיקוק במדינה כה חלשים, שהם כמעט לא מפיקים גז לבישול. המחסור הזה הוא בעיה של 80% ממשקי הבית במדינה, אמר חוליו קובאס, מנהל מלכ"ר למעקב אחרי הגישה של התושבים לשירותי בסיס.
הררה, בת 55, מתבססת על עצים להסקה והפקת אש לחימום בבית. "הקהילה כאן על האי פשוט גוססת באיטיות", היא אמרה.
סיפורים דומים אפשר לשמוע בכל רחבי ונצואלה כאשר השיתוק הכמעט מוחלט של בתי הזיקוק, שנובע בחלקו מהעדר אספקת רכיבים מחו"ל, מהדהד לתעשיות אחרות, ממזון ועד תחבורה.
דלק הפך למוצר נדיר
דוד ברמודז, סיטונאי ביצים במחוז בוליבאר הדרומי, אמר שהוא היה מקבל משלוחים מלולים כל יומיים. כעת, הוא מספר, המשלוחים מגיעים כל שבועיים, כי האיכרים אוגרים דלק למכוניות, שהפך למוצר נדיר באחרונה.
דיוסדדו קבאיו, בעל ברית של הנשיא ניקולס מאדורו, שנתפס כפוליטיקאי השני בכוחו במדינה, אמר בראיון בטלוויזיה ביום רביעי האחרון ש"ונצואלה לא קיבלה הכנסה פורמלית משמעותית מתעשיית הנפט כבר מאוקטובר". הוא שיבח את עמידתה של הממשלה במצב. "הקרב הזה לא קל", אמר קבאיו, "אבל האופציה השנייה הייתה לוותר".
שברון היא ענקית הנפט האמריקאית האחרונה שפועלת עדיין בוונצואלה, לאחר שהיתר נטשו אחרי שצ'אבז שינה את כללי המשחק ואת החוזים לפני 12 שנים. שברון התלבטה אם ההישארות פוגעת בתדמיתה, בידיעה שעזיבה תשלול הכנסה מהממשלה. כעת, אחרי עבודה בוונצואלה במשך 94 שנים, שברון נאלצת לסיים את רוב פעילותה ב־1 בדצמבר. זאת משום שפטור שהיא קיבלה מהעיצומים של ממשל טראמפ, שמונעים מחברות אמריקאיות לעשות עסקים עם ממשלת ונצואלה, יפקע בעוד שלושה חודשים. המטרה של ממשל טראמפ ברורה - הגברת לחצים על יורשו של צ'אבז, ניקולס מאדורו.
החלטת ארה"ב נוגעת גם לארבע חברות שירותי נפט בינלאומיות, שעד כה מילאו תפקיד חשוב בעזרה לוונצואלה לשאוב את הנפט שלה: שלומברגר, הליברטון, וותררפורד אינטרנשיונל ובייקר יוז.
בתחילת 2020, היו עדיין 25 אסדות קידוח לחיפוש נפט במרבצים בוונצואלה, לפי חברת "בייקר יוז". אולם באוגוסט, "נייבורס אינדסטריז", קבלנית של שברון, השביתה את האסדה האחרונה.
עד לפני שנה וחצי, ונצואלה הפיקה קרוב למיליון חביות נפט גולמי ביום. כעת הנתון הוא כ־300 אלף חביות ביום, וכמה אנליסטים מעריכים שעד סוף השנה יופקו 200 אלף חביות בלבד. זה יכניס לממשלה אולי 4 מיליארד דולר בהכנסת נפט שנתית, סכום שהיא קיבלה כל שבועיים בשנת השגשוג האחרונה של 2012, אמר ג'ורג'יו קונטו, כלכלן באקואטנליטיקה.
באופ"ק לא מוטרדים
לקריסה הזו של ההפקה אין אפקט גדול על שוקי הנפט בעולם מפני שמפיקות אחרות באופ"ק מפצות ויותר על התפוקה הדועכת של ונצואלה. בתי הזיקוק האמריקאים, שהיו הלקוחות הגדולים ביותר של ונצואלה, לא נפגעים בגלל העלייה התלולה בהפקת הנפט בארה"ב בשנים האחרונות.
בעוד שהעיצומים של ארה"ב הרעו ללא ספק את המצב בתעשייה הוונצואלית, כלכלנים אומרים שרוב האחריות נופל על שני עשורים של אוזלת יד ושוחד תחת ממשלות צ'אבז ומאדורו, כולל הרתעה של שותפים עסקיים זרים.
סיפור הנפט של ונצואלה התחיל ב־1922 לאחר גילוי הבאר המוצלחת הראשונה. תוך זמן לא רב, ונצואלה הייתה מפיקת הנפט השנייה בגודלה בעולם, אחרי ארה"ב ולפני סעודיה ואיראן. ב־1960, שר הנפט הוונצואלי, פבלו פרז אלפונזו, עמד בראש המאמצים להקים את אופ"ק.
הלאמה, עושר ועוני
ונצואלה התפתחה במהירות ומשכה מהגרים אירופים בשנות ה־70, עשור שבו הממשלה הלאימה את תעשיית הנפט. הנפט הפך את המדינה לעשירה ביותר במונחי הכנסה לנפט באמריקה הלטינית בסוף שנות ה־70.
אבל במדינה היו גם כיסי עוני גדולים ומעמד שליט מושחת. התלות שלה בנפט השאירה אותה פגיעה לשיבושים כמו גלי הלם של מחירים. שר הנפט פרז אלפונזו התנבא אז שהתלות במה שהוא כינה "הצואה של השטן" תביא יום הרסה להרס המדינה.
כאשר צ'אבז, סרן לשעבר בצבא עם שאיפות מהפכניות, עלה לשלטון ב־1999, עם התחייבות לסגור את פער ההכנסות בחברה הוונצואלית על ידי מדיניות סוציאליסטית, הוא שם קץ לעצמאות התפעולית של חברת הנפט הלאומית.
לחברה הזו היה דווקא מוניטין של יעילות. צ'אבז פיטר את הנהלתה הבכירה בעקבות שביתה תעשייתית, שפרצה כדי להפיל את משטרו. הוא החל להשתמש בחברה כדי לבנות דיור לתושבים, לחלק תרנגולות בשכונות עוני ולארגן עצרות של המפלגה הסוציאליסטית. הנפט חולק למעשה בחינם לכל תושב. נפט זול נמכר גם לבעלות ברית באזור, כמו קובה.
צ'אבז ביטל את החוזים
ב־2006 קרע צ'אבז את החוזים עם החברות הבינלאומיות, שעשו את רוב עבודת השטח של הנפט, וכפה עליהן לוותר על השליטה התפעולית והכספית בפרויקטים לטובת PdVSA - חברת הנפט הלאומית. בזו אחר זו, ענקיות הנפט כמו אקסון־מוביל עזבו את המדינה. ההשקעות פחתו, וכך גם התפוקה.
בהתחלה, רק מעטים במדינה הבחינו במצב או חששו ממנו. מחיר הנפט, שהתייקר על ידי עליית כלכלת סין, גאה וגאה. הממשלה נהנתה מהמצב וצ'אבז בזבז את הכסף על תוכניות מזון וסבסוד אחרות ולא על השקעות בתעשיית הנפט. כאשר הוא נכנע לסרטן ב־2013, תפוקת הנפט של ארצו הייתה בערך מחצית ממה שהיא הייתה בעת כניסתו לנשיאות ב־1999.
בנוסף, מיליארדי דולר בהכנסות נפט הוטו לקרנות בשליטת הנשיא עם מעט פיקוח עליהן. הוצאה ללא בקרה אפשרה לאנשים פנימיים בממשל לבזוז את קופות המדינה ולהעשיר את עצמם. השחיתות יצרה שכבה של בורגנות שמאלית במדינה, עם מותרות כמו דירות יוקרה במיאמי וטירות עתיקות בספרד.
מוקדם יותר השנה הודה ממשל מדורו בכמה טעויות בניהול הנפט שלו, חשף תוכניות לשיפור הענף והבטיח שליטה רבה יותר ותנאים טובים יותר לחלוקת רווחים לחברות זרות. בהתחשב בסנקציות של ארה"ב המונעות מחברות מכל מדינה לעבוד בוונצואלה, השינויים לא השפיעו יותר מדי.
ז'ילברטו מורילו, לשעבר מנהל ה־PdVSA, מתמלא בנוסטלגיה כשהוא נזכר בכך שהנפט היה פעם כרטיס למודרניות וליציבות של ונצואלה. "לפני מאה שנה התחלנו מאפס", הוא אמר, "ועכשיו זה כאילו שאנחנו צריכים להתחיל לבנות מחדש את הנתיב בתוך מדינה הרוסה ולא יצרנית".