אמריקה התאגידית / איור: גיל ג'יבלי
מנהיגים עסקיים בארה"ב נמשכים יותר - ובמקרים מסוימים קופצים מרצונם החופשי - לקלחת הלוהטת של המערכת הפוליטית של ימינו. איך הולך להם? חשבו על האירועים שקרו בתוך כמה ימים בתקופה האחרונה.
טויוטה הגנה באופן פומבי על החלטתה להמשיך לתת כסף לרפובליקאים שסירבו לאשר את תוצאות הבחירות של 2020, רק כדי להפוך כיוון תוך כמה ימים תחת הלחץ הציבורי. הנשיא לשעבר דונלד טראמפ הגיש תביעה נגד חברות הטכנולוגיה הגדולות על כך שסילקו אותו מהרשתות החברתיות שלהן, בעוד שפאנל מומחים בכנס המוקדש לפוליטיקה שמרנית יצא נגד "התאגידים הצדקניים" ודיבר על "מדד פטריוטיזם" כדי שהשמרנים יחליטו איזה מוצרים לקנות ואיזה חברות להחרים.
בינתיים, בצד הדמוקרטי, הנשיא ג'ו ביידן הוציא צו נשיאותי המורה לסוכנויות הממשלה לנקוט 72 פעולות שונות על מנת לרסן תאגידים גדולים ויצא נגד פייסבוק בשל תפקידה בהפצת מידע שגוי על חיסוני הקורונה. הממשל שלו גם מביא להקמת הסכם בינלאומי שיקבע מס חברות מינימלי והוא מינה את לינה קאן - הידועה בביקורת שלה כלפי החברות הגדולות - להוביל את מועצת הסחר הפדרלית, לשמחתם של פרוגרסיבים רבים.
כמו מוסדות אחרים, הקהילה העסקית האמריקאית נדחפת מכאן ומכאן על ידי הרוחות המפלגתיות החזקות הנושבות במדינה. אבל סדרת המכות המהירה הזו מצביעה על בעיה אפילו עמוקה יותר למנהיגי חברות: גם המפלגה הדמוקרטית וגם הרפובליקאית עוברות שינויים היסטוריים, שהופכים את הקהילה העסקית יותר ויותר ליתומה מבחינה פוליטית, ללא מקום שהיא יכולה לכנותו "בית" בקרב אף אחת מהן. כמובן, לבוסים של החברות הגדולות עדיין יש מחזרים רבים בוושינגטון, אבל לא קל כמו פעם למצוא בני זוג לריקוד. דמות בולטת בעולם העסקים התייחס למקום הקהילה שלו בנוף הפוליטי העכשווי כ"אי קטן ומצטמק".
התאגידים באמריקה צריכים אסטרטגיה פוליטית חדשה, אבל קשה להם לפתח כזו. האם הם עדיין צריכים להתייחס לבנות ברית מסורתיות במפלגה הרפובליקאית כהימור הבטוח ביותר או שכדאי להם לטפח קשרים טובים יותר עם הדמוקרטים והמרכז הפוליטי של שתי המפלגות? האם להיות קשוב לקריאת הלקוחות לנקוט עמדה לגבי נושאים חברתיים בוערים, אפילו אם לפעמים הם מקבלים מהשמאל מעט קרדיט על זה? האם על הקהילה העסקית פשוט לצאת מהפוליטיקה לגמרי?
על הלוחות הטקטוניים
שורש הבעיה של הקהילה העסקית באמריקה טמון בדרך בה הלוחות הטקטוניים של הפוליטיקה האמריקאית נעים. המפלגה הדמוקרטית נעה שמאלה ככל ששמאלן בן 79, ברני סנדרס, וקבוצה של פרוגרסיבים צעירים החושבים כמוהו הפכו ליותר בעלי השפעה, דיברו על העלאת מיסי חברות ובכמה מקרים דחפו לפירוק החברות הגדולות.
דמוקרטים מתונים בקונגרס, שלרוב שמרו על קשרי חיבה גם עם חברות גדולות וגם עם חברות קטנות, מצטמצמים במספרם ונכנסים יותר ויותר לעמדה מתגוננת. אפילו שהמפלגה מובלת כיום על ידי הנשיא ביידן, ככל הנראה המועמד הכי ידידותי לחברות גדולות מבין המועמדים הדמוקרטים בבחירות 2020, מאזן הכוחות זז שמאלה - ונגד הרבה אינטרסים עסקיים.
הארגון הליברלי Demand Progress שילב ידיים מוקדם יותר השנה עם יותר מעשר קבוצות פרוגרסיביות אחרות להשקת "קמפיין נגד קבינט של תאגידים" כדי לשכנע את ממשל ביידן לא למנות אנשים מהקהילה העסקית למשרות ממשלה בכירות. מאוחר יותר הוא נתן לבית הלבן דירוג "כמעט טוב" לגבי הביצועים של הממשלה לגבי הדרישה הזו. באחרונה, פרוגרסיבים רבים הגיבו לטיסות החלל של מנכ"ל אמזון ג'ף בזוס בקריאות שיכולתו לשלם על יוזמה כזו מוכיחות שהוא והחברה שלו יכולות לשלם מיסים גבוהים יותר, והשיקו את קמפיין #TaxTheRich בטוויטר.
הבעיות דווקא בצד ימין
הבעיות החדשות והמבלבלות יותר איתן מתמודדת הקהילה העסקית נמצאות בצד הימני של המפה, אצל הרפובליקאים שבאופן מסורתי נתנו לתאגידים תמיכה. מאז עליית תנועת "מסיבת התה" ב-2009, ועד ההשתלטות על המפלגה על ידי טראמפ, המפלגה הרפובליקאית הפכה ליותר ויותר פופוליסטית - ויותר עוינת לחברות גדולות ולעסקים גדולים - ככל ששורותיה התמלאו במצביעים מהמעמד הבינוני.
הרפובליקאים החדשים האלה יותר ספקנים לא רק לגבי מה שהם רואים כאליטות המנהלות את המוסדות הפוליטיים והעסקיים של ארה"ב אלא גם לגבי התפיסה שהגלובליזציה של הכלכלה הייתה ברובה חיובית. השפעה אחת של השינוי הזה נראית בסקר חדש של גאלופ, שמצא שדעות של רפובליקאים לגבי חברות גדולות וחברות הטכנולוגיה הפכו מסך הכל "חיוביות" לסך הכל "שליליות" בשנה האחרונה. כמות הרפובליקאים המבטאים אמון "רב מאוד" או "רב למדי" בחברות גדולות ירדה ב-12 נקודות בשנה האחרונה ל-20% בלבד, בעוד שהאמון בחברות טכנולוגיה גדולות ירד עוד יותר.
מדיניות ממשל טראמפ גם שיקפה וגם האיצה מגמות אלה. הם דחו באופן מפורש את הסגידה הרפובליקאית המסורתית לשוק החופשי ולסחר חופשי והעדיפו להתערב בשתי החזיתות ולקדם את מה שנראה כמו האינטרס של מספר גדל של מצביעים פופוליסטיים של המפלגה. טראמפ הזין את התפיסה שחברות אמריקאיות היו מעורבות בכך שמשרות רבות עברו אל מחוץ לגבולות ארה"ב, בעיקר לסין, לטובת הרווח האישי שלהן.
דעות פופוליסטיות כאלה כיום נפוצות ואולי אפילו שולטות במפלגה. כמה מהנציגים הקולניים ביותר של היוזמה לפרק את חברות הטכנולוגיה הגדולות - כמו הסנאטור ממיזורי ג'וש הולי - יושבים בצד הרפובליקאי של המליאה. הסנאטור מרקו רוביו, רפובליקאי שמרן, כתב באחרונה מאמר למגזין הליברלי "אמריקן פרוספקט" שבו התנגח בחברות פיננסיות אמריקאיות לגבי קשריהן עם סין, ועל הדרך קרא לבחינה מחדש של היחסים של מפלגתו עם הקהילה העסקית: "פוליטיקאים במפלגה שלי לעתים קרובות מדי נמנעו מלהתערב בגלל חששות לגבי 'השוק החופשי'", כתב. "אבל הזמנים משתנים. לאור ההשפעות ההרסניות של סיום העידן התעשייתי, שהחניקו הזדמנויות למעמד העובד בארה"ב והסתמכות גוברת על ממשל סמכותני (בסין), יותר ויותר מעמיתיי במפלגה הרפובליקאית נעשו ערים לסכנות של קביעת מדיניות כלכלית המקדשת יעילות לטווח קצר על פני כל שיקול אחר".
כניעה ללחץ של השמאל
הניכור של הקהילה העסקית מהמפלגה הרפובליקאית האיץ ככל שמנהיגים עסקיים דיברו באופן פומבי יותר בחודשים האחרונים על סדרה של נושאים פוליטיים וחברתיים, כולל צדק בין-גזעי, סירובו של טראמפ לקבל את תוצאות הבחירות, הפרעות ב-6 בינואר בקפיטול ומאמצי הרפובליקאים להעביר חוקים חדשים להקטנת שיעור ההצבעה בבחירות. מנהיגים עסקיים אומרים שהם רואים התבטאות בנושאים אלה כחשובות לחברה, אך הם גם מגיבים לדרישות מצד לקוחות, עובדים ומעסיקים פוטנציאליים לנקוט עמדה.
שמרנים רואים את העמדות האלה ככניעה ללחץ של השמאל הפרוגרסיבי וכחלק מבגידה ממושכת במפלגה הרפובליקאית שבאופן היסטורי הגנה על האינטרס של חברות. "חברות גדולות התגרשו מהמפלגה הרפובליקאית לפני עשור, ואנחנו מצאנו את הגט במגירה רק בשבוע שעבר", הכריז ג'סטין דנהוף, סגן נשיא בפועל של המרכז הלאומי למחקר מדיניות ציבורית (CPAC), ארגון שמרני שהתכנס החודש.
אלפרדו אורטיז, ראש הקבוצה השמרנית התומכת בחברות קטנות Job Creators Network, טוען שהתזוזה הזו של עולם העסקים לכיוון פרוגרסיבי מראה שבעוד שחברות קטנות עדיין יכולות להרגיש בבית במפלגה הרפובליקאית בגלל נטייתה למיסים נמוכים ומעט רגולציה, חברות גדולות כבר לא יכולות להרגיש כך. "פעם היה יותר איזון פוליטי בדירקטוריונים של חברות גדולות בין ימין ושמאל", אמר. "כעת ברור שלא באמת אכפת להם מה הימין חושב. לא אכפת להם מה המפלגה הרפובליקאית חושבת".
קפיטליזם בעל יותר אחריות
נראה שהניכור של הסקטור העסקי מהימין מציב פתח לדמוקרטים לצעוד לחלל שנוצר ולבנות עוד קשרים עם העולם העסקי - ולמנהיגי חברות להשתמש בעסקים האלה על מנת להרגיע כמה מהזרמים העוינים יותר בקרב הדמוקרטים. "אני חושב שיש כאן הזדמנות", אמר הסנאטור מארק וורנר מווירג'יניה, דמוקרט מתון שעשה הון מתעשיית הטכנולוגיה לפני שפנה לפוליטיקה. הוא אומר שבין המנהיגים העסקיים שהוא מכיר, התמיכה הרפובליקאית בטענת טראמפ שהבחירות זויפו והסירוב של רפובליקאים לגנות את הפשיטה על גבעת הקפיטול "זעזעו אותם עד לשד עצמותיהם".
באותה עת, הוא אומר, המוכנות החדשה של חברות גדולות להתבטא בנושאים חברתיים מעלה את האפשרות ליצירת "קפיטליזם בעל יותר אחריות, או קפיטליזם מכיל... שהיה מעין רעיון שוליים לפני שלוש או ארבע שנים, אבל אני באמת מאמין שזה דיון רציני, שמתרחש בשדרת הניהול של חברות בכל רחבי המדינה. הרבה מזה מונע על ידי הרצון של מנהיגי החברות עצמם שיהיה להם קול בנושאי מדיניות. אם אתה רוצה את העובדים הטובים ביותר ואתה רוצה לשמור על הלקוחות שלך, אתה לא יכול להתעלם מהנושאים האלה".
אבל כמה מנהיגי חברות מגיעים למסקנה שהם לא מקבלים את הקרדיט והתמיכה לה קיוו מהשמאל הפרוגרסיבי לגבי נקיטת עמדות כאלה. כפי שהם רואים זאת, בנושאים כמו מיסים, רגולציה והגבלים עסקיים, הם עדיין נמצאים על הכוונת של הליברלים.
"זה כנראה דבר חיובי שעסקים נקטו בעמדות לגבי שאלות מסוימות על זכויות", אמר דיוויד סגל, מנכ"ל Demand Progress. "אבל כל פעם שהם עושים זאת, ניתן לשאול באיזה מידה זה בגלל אמונה כנה ורצון להניע את החברה לכיוון הנכון, לעומת מתי זה בגלל שיקולים עסקיים או כחלק מקמפיין יחסי ציבור שנועד להדוף רגולציה מצד הממשלה".
סגל, לשעבר נציג בבית הנבחרים של רוד איילנד שרץ לקונגרס מטעמה, הוסיף: "באופן בסיסי אנו חושבים שהכלכלה בנויה כך שנצטרך לפרק חלק מהחברות הגדולות האלה. זו מעין מטרה יסודית כרגע ואין אף עמדה שחברות יכולות לנקוט בנושא, לא משנה כמה הוא חשוב, שתהיה מחוץ לתחום הזה".
הדילמה של התאגידים: איך להגיב
כשקולותיהם של הפופוליסטים מימין והפרוגרסיבים משמאל גוברים, השאלה למנהיגי חברות היא איך להגיב.
אפשרות אחת היא לדבוק באופן כללי ברפובליקאים, על בסיס התיאוריה שגרסה אפילו יותר פופוליזם, המפלגה צפויה להוריד מיסים ולקבוע פחות רגולציה. אבל גישה כזו עוקפת נושאים חשובים באותה מידה לחברות רבות, כולל מחויבות לגלובליזציה של הכלכלה, רמות גבוהות יותר של הגירה של עובדים בעלי הכשרות ופעולה נגד שינוי האקלים, בעיה לגביה מנהיגים עסקיים רבים חושבים שלבסוף יצטרכו סיוע מוושינגטון בעת שהם נוקטים בצעדים לא פשוטים.
אפשרות נוספת היא עזיבת המגרש הפוליטי. אורטיז מ-Job Creators Network נתן את העצה הזו: "התמקדו במה שאתם אמורים לעשות. תנו לפוליטיקה להיות מנוהלת בידי האנשים שהעם האמריקאי בחר כדי לנהל אותה". כמה מנהיגי חברות ניסו לנוע בכיוון זה כשהפסיקו לספק תרומות לקבוצות פוליטיות לאחר הפרעות בגבעת הקפיטול, אבל הצעד הזה לא היה פשוט כמו שהוא נשמע.
בעוד שישנן חברות וקבוצות בתעשייה שהפסיקו לתרום בכלל, אחרות החליטו להפסיק תרומות באופן ספציפי למחוקקים הרפובליקאים שלא קיבלו את תוצאות הבחירות. הם מצאו עצמם תחת לחץ משמאל לפעול נגד אירועי הקפיטול - ובעקבות זה להתבטא גם נגד חוקי ההצבעה שהרפובליקאים מקדמים - אבל מיד הותקפו מימין על כך שעשו זאת, כולל בקמפיין פרסום נגדם שהושק על ידי הארגון השמרני Consumers’ Research. באש הצולבת הזו, חלק מהחברות החלו לתת מחדש תרומות פוליטיות, כולל למחוקקים הרפובליקאים שהצביעו נגד אישור תוצאות ההצבעה.
השוליים רעים ליוזמה החופשית
ניל בראדלי, סגן נשיא של לשכת המסחר של ארה"ב, טוען שנטישת ההליך הפוליטי אינה אופציה עבור החברות. "אם אתה זונח את ההליך הזה, אתה בעצם נכנע לקיצונים הפופוליסטים והפרוגרסיבים. ושני השוליים האלה רעים ליזמות חופשית ולהקהילה העסקית של ארה"ב".
לדבריו, הקשיים היום נובעים במידה רבה מ"הקיטוב הרב" במערכת הפוליטית והפתרון טמון במציאת מחוקקים התומכים בחלקים גדולים של סדר העדיפויות של חברות גדולות ללא קשר להיכן הם נמצאים על הקשת הפוליטית. "הקהילה העסקית צריכה להמשיך לעבוד עם הנציגים הנבחרים שהם מוצאים איתם הסכמה על נושא מסוים או בעיה מסוימת, ללא קשר למפלגה שהם שייכים לה", אמר.
ג'וש בולטן, נשיא "השולחן העגול לעסקים" ובעברו ראש הסגל בבית הלבן של הנשיא לשעבר, ג'ורג' בוש הבן, מסכים. "דבר אחד שאפשר לעשות, ואנו עושים, הוא לתמוך בפעילות דו מפלגתית. כרגע בעיקר על ידי עידוד מחוקקים משתי המפלגות להסכים לתוכנית גדולה לשיפור התשתיות בארה"ב", אמר.
אבל עידוד פעילות דו מפלגתית לא מגיע ללא סיבוכים. בבחירות של 2020, הלשכה נעה מהתמיכה המסורתית הגדולה שלה במועמדים רפובליקאים ותמכה ב-32 דמוקרטים לבית הנבחרים, כולל 23 חברים חדשים. חמישה עשר מהמועמדים החדשים האלה זכו ועשויים להעניק לארגון דריסת רגל גדולה יותר בקרב הדמוקרטים השולטים בקונגרס.
אבל האסטרטגיה גרמה לוויכוחים בתוך הלשכה ובקהילה העסקית, בייחוד כשחלק מהדמוקרטים שנתמכו על ידי הלשכה הביעו תמיכה במדיניות המיסוי והרגולציה של ביידן שהלשכה מתנגדת אליה. בראדלי אמר שהצבעות כאלה נגד סדר העדיפויות של הלשכה ישתקפו בגיליונות הציונים שהארגון עורך ועשויים לעלות לדמוקרטים האלה באבדן תמיכה של הלשכה בבחירות בעתיד.
סקוט ריד, שפיקח על אסטרטגיה פוליטית בלשכת המסחר לפני סכסוך על רקע זה, מייעץ לנקוט גישה אחרת. הוא מציע למנהיגי חברות להישאר במשחק הפוליטי אבל לחפש תמיכה והשפעה מחוץ לוושינגטון, קרוב יותר למשרדי ההנהלה שלהם.
"העצה שלי: שחקו משחק לטווח ארוך", אמר. "אל תנסו להגיב לחדשות היומיות על צדקנות חברתית, ועבדו עם חבריכם על מנת להגדיל את השותפויות בקהילות הקרובות יותר למשרדי ההנהלה. הייתי מכפיל את המאמץ כי שם יש לכם השפעה אמיתית, בקרב בסיס העובדים וההשפעה של החברות על הקהילה".