יונת ים בודדה על קרחון באזור האוקיינוס הארקטי
בין שכבות הקרח הצפות על פני הים בקוטב הצפוני, ציפורים הנקראות אלקות קטנות ניזונות מהמים העשירים בפלנקטון, אסטרטגיה להישרדות שפעלה היטב עד שהקרח החל לימס סביב האיים בארץ פרנץ יוזף שבצפון רוסיה, שם הן מתרבות. כמו שכניהם בקוטב הדובים, שלעתים נראים נטושים על קרחונים המצטמצמים בגודלם לאט, נראה כי קיומן של האלקות מאוים על-ידי שינוי האקלים. מדענים העובדים באזור אומרים שהן לעתים צריכות לעוף שעה או יותר כדי למצוא מזון.
במקום זה, נתונים מציפורים שחוברו אליהן משדרי רדיו זעירים גילו משהו אחר לגמרי: אל מול הסיכוי להיכחד, האלקות מצאו דרך להתאים את עצמן. הן מצאו הזדמנויות הזנה אחרות במרחק מעוף של חמש דקות בכיוון אחר, במקום בו המים הנמסים מהקרחונים נופלים אל האוקיינוס סמוך לחוף והופכות את הפלנקטון שם לקלים לציד.
לעת עתה אוכלוסיית האלקות דווקא משגשגת, ונולדים גוזלים בריאים במספר דומה למה שהיה קודם לכן. לרוע המזל, הטקטיקה הזו לא יכולה להפוך לפתרון של קבע, בגלל שגם הקרחונים של הקוטב מידלדלים. אבל זה עשוי לתת לציפורים עוד כ-100 שנה למצוא אסטרטגיית הישרדות אחרת.
האלקות בארץ פרנץ יוזף מזכירות לנו שהטבע לא צופה בשינוי האקלים מהצד. בכמה מקרים מפתיעים, התנאים החדשים יכולים להוליד התנהגויות חדשות. זה לא מוריד את רמת ההרס ששינוי האקלים עושה במערכות אקולוגיות בעולם. למינים רבים יש אפשרויות מעטות, או שאין להן מה לעשות כשהסביבה שלהן משתנה.
צדפות כחולות בצפון-מערב האוקיינוס השקט לא הצליחו להתמודד עם גל החום הקיץ. כשהטמפרטורות עלו מעל 48 מעלות בזמן השפל, כמיליארד צדפות כאלה ככל הנראה התבשלו חיות בקונכיות שלהן.
באוסטרליה, עליית מי הים לאחרונה הרסה את כל סביבת החיים של מלומיס קי ברמבל, יונק דומה לעכבר. ללא יכולת לשחות בבטחה ובלי קרקע גבוהה יותר לסגת אליה, נחשב המלומיס ליונק הראשון שהוכחד בגלל שינוי האקלים.
מינים אחרים מוצאים לעתים דרכים קיצוניות להתאים את עצמם לסביבה, לעתים יותר מהר ממה שנחשב בעבר לאפשרי. השינויים האלה בפני עצמם מהווים סימן חזק עד כמה התחממות כדור הארץ מהדהדת בעולם הטבע, כשצורות חיים המסוגלות לכך משתנות בהתאם לסביבתן.
מחקר התגובות האלה לא גורם למדענים לחשוש פחות משינוי האקלים אבל עוזר להם לחשוב עליו באופן ממוקד יותר ולהתמקד במשאבים המידלדלים במקומות בהם הם הכי נחוצים.
מדענים רבים נדהמים לראות את האבולוציה קורית כל-כך מהר
כשקבוצת ביולוגים התפרשה לאחרונה סביב מזרח האוקיינוס השקט על-מנת ללמוד את הרגלי התוקפנות של דגי פרפר, הם ציפו למצוא את המריבות הטריטוריאליות שהן סימן ההיכר של דגים אלה החיים בסביבות שוניות אלמוגים. ואז גל חום גרם לאלמוגים לסלק את האצות - תהליך מזיק הנקרא "הלבנה", שמותיר את השוניות שהיו צבעוניות פעם, חיוורות ודלות בחומרי הזנה לדגים.
פתאום, כשלא היו להן ארוחות ששווה להילחם עליהן, שינו דגי הפרפר גם את ההתנהגות שלהם. הם הפכו מתוקפנים לפציפיסטים כמעט בן-לילה, והפכו לרגועים על-מנת לחסוך באנרגיה ולהצליח לשרוד, אם כי בקושי, בסביבה מעוטת קלוריות. אם האלמוגים יתאוששו אי-פעם, אולי יחזרו הדגים להתנהגות הטריטוריאלית שלהם. אם לא, הם כבר לא יתפרסמו בכך שהם מגינים על המזון שלהם; הם יהיו עסוקים מדי בלנסות למצוא כמות מספקת ממנו.
דגי פרפר ואלקות קטנות הם שני מינים המשתמשים במה שביולוגים מכנים "גמישות" - יכולת טבעית להתאים את עצמם. בתקופה של שינוי מהיר, גמישות מאפשרת תגובה מהירה, ולחלק מהמינים קשורה להרבה יותר מהתנהגות. תמנוני הומבולדט, למשל, כמעט ונעלמו מאזור הציד המסורתי שלהם במפרץ קליפורניה סמוך למקסיקו כשהמים שם החלו להתחמם. או שזה מה שכולם חשבו - עד שמחקרים גילו כי התמנונים לא רק נמצאים שם אלא משגשגים יותר מאי-פעם.
במקום לעזוב, רבים התאימו את עצמם לעומס החום על-ידי התאמת אסטרטגיית חיים שונה מאוד מהתמנונים במים קרירים במקומות אחרים. הם הגיעו לבגרות והתרבו בפרק זמן קצר בחצי ואכלו סוגי מזון שונים. כמו כן, הם חיו תוחלת חיים קצרה בחצי. במסגרת מגבלות אלה, גופם הבוגר הגיע רק לחלק מגודלו לשעבר - קטנים מכדי לנשוך את הפיתיונות ששימשו כדי ללכוד אותם. כיווצם המהיר הצליח לשטות בדייגים, שהתייחסו לתמנונים הבודדים שהצליחו ללכוד כפרטים לא בוגרים או כתמנונים ממין אחר לגמרי.
לעתים ההתאמה הפשוטה ביותר, למינים המצליחים לעשות אותה, היא מעבר לאזור חדש. בביצת וולדן, למשל, המחקרים שעשה הנרי דיוויד ת'ורו באמצע המאה ה־19 מספקים תיאור מדויק של אוכלוסיית הציפורים שם. אבל לו היה חוקר הטבע הנודע מבקר שם היום, הוא היה נדהים לראות נקרים אדומי חזה, גדרוני קרולינה ומינים דרומיים אחרים שהטמפרטורות המתחממות גרמו להם לעבור לאזורי מחייה בצפון. הוא עשוי היה לראות אפילו שינוי גדול יותר ביערות, בקבוצת אורגניזמים שבעבר חשבו המדענים שהיא סטטית.
כדי לראות את תנועת העצים צריך דמיון ומעט מתמטיקה. המפתח נמצא בידיעה איפה צומחים העצים הצעירים. ספירת ומיפוי הנבטים והעצים הצעירים היא כמו חלון לעתיד של היער. כאשר הדור הבא של מין מסוים מתחיל להתרחב בחלק מהתחום שלו ומתמעט במקום אחר, יודעים איזה סוג של עץ נמצא בתנועה.
הנתונים לגבי עשרות מינים הנמצאים בצפון אמריקה מדגימים דפוס כזה בדיוק. טמפרטורות חמות יותר גורמות לעצי מחטים לעבור צפונה, בעוד שהרבה מיני עצים קשים נעים צפונה ומערבה ורודפים אחרי הגשמים. אבל הכיוון של המעברים אינו מפתיע כמו המהירות שלהם. עצי אלון אדומים כמו אלה הנמצאים סמוך לביצת וולדן זזים צפונה בקצב של כמעט 20 קילומטר כל עשור, שזה מעט לעומת הקצב של 60 קילומטר של הגירת הארבה. שני המינים נעים מהר יותר מהטווח של הציפור הממוצעת: נתונים של חברת הצפרות על שם אודיבון מינואר מראים שגם מיני ציפורים נעים, אך בקצב של כ־800 מטר בעשור.
הגמישות והניידות עוזרות להבדיל בין הזנים החזקים יותר והזנים שהכי סביר להניח שיסבלו. לעתים המקרים הפגיעים ביותר מפתיעים. לטאות גדר במדבריות דרום-מערב אמריקה נראות כמותאמות היטב לעולם חם יותר, ומתמודדות כפי שעשו תמיד בימים חמים: הן מבלות זמן רב יותר בצללים. אבל יותר מדי שעות מתחת לסלעים לא מותירות מספיק שעות אור לחיפוש מזון. לטאות באזורים החמים ביותר כבר לא מוצאות מספיק מה לאכול, ואין להן מאגרי האנרגיה הנחוצים להתרבות.
עדויות מסוג אחר של לטאה קטנה מראות שהתאמה לאקלים אינה מוגבלת לשינויים בהתנהגות או באורח החיים. ישנם זנים העוברים תהליך של אבולוציה - במהירות. כאשר הסופות אירמה ומריה היכו באיי טורקוס וקאירוס ב־2017, הן שיטחו בניינים, שירשו עצים והותירו את הקהילה שם רועדת. הם גם יצרו הזדמנות מדעית יוצאת דופן. מחקר של זן מקומי של אנולות - לטאה שהיא קרובת משפחה רחוקה של האיגואנה - בדיוק הושלם זמן קצר לפני הסופות. החוקרים התכוונו להדגים את ההשפעה על אוכלוסיית הלטאות של ציד וטרף על-ידי עכברושים שהם מין שאינו מקומי לסביבה זו. במקום זה, הם הפנו את תשומת-ליבם להשפעת ההוריקנים ומיד חזרו על כל עבודת השטח שלהם. מה שמצאו היה תהליך של שרידות החזקים ביותר בפעולה: הלטאות שנותרו אחרי הסופות היו בעלות כפות רגליים גדולות יותר ורגליים קדמיות חזקות יותר המותאמות יותר לאחיזה בעצים ברוח חזקה. והמאפיינים האלה הועברו הלאה לדור הבא.
בעוד שהמדענים ציפו שיראו בסופו של דבר אבולוציה בתגובה למזג האוויר הקיצוני, רבים מהם נדהמו שזה יכול לקרות כל-כך מהר. הבנה של הדרך בה מינים מסוימים מתאימים עצמם בדרכים שונות, כשמינים אחרים לא מסוגלים לעשות זאת, עשויה לעזור לנו להבין איך להגיב בעצמנו לשינוי האקלים. הגמישות עשויה להיות עדיפות בלתי נמנעת בהתכוננות לעולם חם יותר.
הכתבה מבוססת על הספר החדש של הנסון, "לטאות בהוריקן ותמנונים גמישים: הביולוגיה המרתקת של שינוי האקלים", שיפורסם על-ידי הוצאת בייסיק בוקס ב־28 בספטמבר