גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

קיבוץ עמיעד / צילום: איל יצהר

אם א.ד גורדון, היה חוזר לרגע לחיים ומתבונן במפעל הציוני של התנועה הקיבוצית, הוא לא יכול היה לנחש שבמשך שנים נחשבו הקיבוצים לכישלון צורב ולאכזבה מרה. ייתכן שהיה מתאכזב לגלות כי "דת העבודה" שייסד פינתה את מקומה ל"דת הכלכלה". אבל הוא ללא ספק היה רואה כיצד זרעים שטמן הפכו ברבות השנים לפירות עסיסיים: העשור האחרון היה ככל הנראה הטוב ביותר שהיה לקיבוצים מאז ומעולם - לפחות מבחינה פיננסית.

רק בשבוע האחרון נחשף בגלובס על אקזיט ענק לקיבוץ גזית: חברת פלזית-פוליגל שבשליטתו, המייצרת לוחות פלסטיים, נמכרת לחברה האמריקאית פלסקולייט תמורת כ-210 מיליון דולר. מדובר באקזיט שני לקיבוץ, שלפני מספר שבועות מכר עם קיבוץ המעפיל את החברה הקיבוצית MCP המייצרת חמגשיות, לחברת Faerch מדנמרק, לפי שווי של כ-220 מיליון שקלים.

עסקאות נוספות נרקמו בתעשייה הקיבוצית בשלושה חודשים האחרונים: קיבוץ מצר נפגש עם 150 מיליון שקלים, כשמכר את חטיבת הצנרת של מצרפלס שבבעלותו לאינרום; ואילו העוגנפלסט, של קיבוץ העוגן העוסקת בפיתוח ובייצור מוצרי pvc, נמכרת לקונצרן הגרמני Kap תמורת 105 מיליון שקלים.

אלו מצטרפות לעשרות עסקאות שנעשו בקיבוצים בשנים האחרונות: עשור שבו קיבוצים הכניסו משקיעים לחברות התעשייתיות שהקימו; מכרו את אחזקותיהם; החלו להיסחר בבורסות ברחבי העולם; ואף הפכו למשקיעים בעצמם בסטארט-אפים ובתעשיות קיבוציות אחרות.

כך למשל משמר העמק, הנחשב לאחד הקיבוצים העשירים, רכש לפני מספר חודשים רבע ממניות ריקור, חברה תעשייתית בשליטת קיבוץ עין חרוד איחוד, לפי שווי של 350-400 מיליון שקל; בעסקה קודמת, רכש משמר העמק כרבע ממניות חברת מוצרי ההשקייה ברמד, מיידי הקיבוצים עברון וסער, לפי שווי של כ-450 מיליון שקל.

בעשור האחרון - ובמיוחד בחמש השנים האחרונות - נראה שעסקה רודפת עסקה, והתעשיות הקיבוציות הן הדבר הכי חם בשוק. מניתוח של חברת המידע העסקי Coface Bdi על התעשייה הקיבוצית עולה כי בשנת 2021 הכניסה התעשייה הקיבוצית כ-50.3 מיליארד שקל, עלייה של 4.6% בהשוואה לשנה שעברה. בשנת 2020 עמדו ההכנסות על 48.1 מיליארד שקל, גידול של כ-2.1% בהשוואה לשנת 2019. הפדיון לעובד בתעשייה מוערך בכ-1.5 מיליון שקל, לעומת כ-1.2 מיליון בכלל התעשייה. היקף המכירות של התעשייה הקיבוצית בחו"ל מהווה נכון להיום למעלה מכ-50%-55% מהיקף הפעילות, לעומת כ-40% בכלל התעשייה בישראל.

אז איך ומתי, הפכה התעשייה הקיבוצית לכל כך סקסית? מה קרה בעשור האחרון שגרם להתפוצצות הזו בתעשייה הקיבוצית והאם זהו אות הפתיחה או אקורד הסיום?
"מדובר בשילוב של כמה דברים", סבור גורם המתנהל מול התעשייה הקיבוצית: "מצד אחד, תהליך ההפרטה בקיבוצים; מצד שני, הפרוספריטי בשווקים בכלל; ומצד שלישי, הרצון לראות כסף מתוך הנכסים המשותפים, בין היתר כדי שיוכלו לפתח תשתיות בקיבוץ, או להשקיע בענפים אחרים".

אחד מאנשי העסקים שמלווה את התעשייה הזו מקרוב בעשור האחרון ועד לשינויים שעברה הוא עופר ינאי, המייסד ובעל השליטה של נופר אנרגיה , המניחה פאנלים סולאריים על גגות ומאגרי מים. כאשר ינאי ניסה לראשונה להיכנס לשותפויות עם קיבוצים, הוא נתקל במידה גדושה של היסוס. זה היה ב-2013, ערב סיום הסדר הקיבוצים, שבמהלכו נמחקו לקיבוצים חובות בהיקף של מיליארדי שקלים, ולא היה כמעט קיבוץ שלא נקלע למשבר. "הקיבוצים היו רגילים להתנהל בצורה פסיבית באמצעות דמי שכירות והייתי צריך לשכנע אותם להיכנס לעסקה שבה הם משקיעים כסף, כך שבמובן מסוים זה היה 30% מו"מ ו-70% טיפול פסיכולוגי", נזכר ינאי.

לאחר שצלח את המשוכה הראשונה, כששכנע את הקיבוצים בית אלפא ולהב להיות הראשונים שקופצים למים, הגיעו בעקבותיהם גם קיבוצים אחרים. כיום מקיימת נופר התקשרויות במודל של שותפות עם כ-150 קיבוצים. "היום הקיבוצים הם שחקנים פעילים עסקית, זה כבר לא מפחיד אותם כמו ב-2013. נגמר ההסדר, והם הבינו שהם בעולם חדש שמחייב אותם לעלות רמה בניהול. בזמנו הם הקימו עסקים כדי לספק עבודה לחברי הקיבוץ, בין אם הם הרוויחו ובין אם לא. היום הם מבינים שעסק צריך להיות רווחי ולשרת את בעלי המניות שלו".

"נגמר העידן שקיבוצים מוכרים את המפעלים שלהם בנזיד עדשים, או מכניסים שותפים מחוסר ברירה", אומר ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית על השינוי התפיסתי שעבר על הקיבוצים מאז המשבר הכלכלי. "כיום, מהלכים כאלו נעשים רק כשזה מתאים לקיבוץ".
"הקיבוצים בעשור האחרון כבר לא מוכרים אחזקות כי הבנקים מכריחים אותם. זה נגמר", טוענת גם עו"ד שרית מולכו, שותפה בכירה וראש מחלקת תאגידים במשרד ש. פרידמן, המובילה עסקאות רבות בתעשייה הקיבוצית, ובין היתר הובילה את עסקת המעפיל. "גם אין היום כמעט קיבוצים שמצויים בקשיים כלכליים, כך שמכירת אחזקות של התעשייה קיבוצית לא נובעת מצורך כלכלי, אלא מרצון לממש ערך".

"התעשייה הקיבוצית כיום היא כבר לא מה שכולם חושבים עליה", מדגיש יו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית, יונתן בשיא. "היא חלק מהכלכלה של הקיבוץ והמכירה על הפרק רק כשיש לכך סיבה: במקרה אחד חברי הקיבוץ רוצים אולי לממש אחזקה כדי לקבל בונוס מהקיבוץ; במקרה אחר זה מפעל תעשייתי שזקוק למזומנים והגיע למסקנה שיוכל לממש חלק על ידי הכנסת משקיע. אלה תהליכים שקורים. אני לא חושב שזה קורה היום יותר מבעבר. מה שכן, אם לפני 15 שנה זה נחשב למשהו שדורש בירור רעיוני, היום זה נעשה חלק מכלכלה רגילה".

ערן בן-שושן, מנהל משותף בדולפין בית השקעות, וחבר ההנהלה הכלכלית בקיבוצו עין כרמל, מייחס, בין היתר, את ההצלחה הכלכלית "לעלייה במחירי חומרי הגלם, ולעלייה בתעשיית מוצרי הפלסטיק (תעשייה המהווה חלק הארי בתעשייה הקיבוצית - ה.מ). הייתי אומר שהכוכבים הסתדרו לתעשייה הקיבוצית".

לקחים מהסדר הקיבוצים

היסטוריה על קצה המזלג: רוב המפעלים הקיבוציים קמו בשנות השבעים והשמונים, חלקם על ידי כמה קיבוצים במשותף. הם התבססו באופן משמעותי על עבודה עצמית, ופיתחו את התעשייה עם רמה נמוכה של הון עצמי שהכריחה אותם לקחת הלוואות. לימים ההלוואות התבררו כאסונם של הקיבוצים, שכן הריביות תפחו בחסות האינפלציה המטורפת אז, ורבים מהקיבוצים נשאו על כתפיהם חובות עצומים. בשנים 1989 ו-1996, חתמו הממשלה, הבנקים והתנועה הקיבוצית על שני הסדרי חוב לחילוץ הקיבוצים מהמשבר. ב-2010 הסתיימו הליכי ההסדר שבסופו נמחקו לקיבוצים חובות בסך 19-20 מיליארד שקלים.

לדברי גורם בתעשייה הקיבוצית, המשבר גרם לשינוי מבני עמוק. "הקיבוצים הבינו שהם חייבים להישען על עצמם. המערכות האזוריות שנתנו להם תמיכה התפרקו כלכלית, וכל קיבוץ מצא עצמו עומד לעצמו. זה יצר תחושה של אחריות רבה יותר ומערכת עסקית יותר מוצלחת".

"ב-15 השנים האחרונות, הקיבוצים מוכרים כשנוצרת הזדמנות, ולא כי הם חייבים. זה שונה מאוד מגל המכירות שהיה בשנות התשעים", אומר מאיר. "לא מוכרים יותר תעשייה קיבוצית בנזיד עדשים מחוסר ברירה, אלא רק כשרוצים. את הלקח ההוא אף אחד לא ישכח אף פעם".

דוגמאות למקרים שבהם הקיבוצים אמרו ברוך הבא לכל משקיע, יש למכביר. כך למשל קיבוץ בית קמה, שהחזיק ב-35% מחברת הביופרמצבטיקה קמהדע, מכר ב-1999 את מניותיו למייסד החברה ראלף האן ז"ל ולמשקיע נוסף תמורת 2.5 מיליון דולר. כיום נסחרת קמהדע בשווי של כ-750 מיליון שקל.

קיצוני עוד יותר הוא המקרה של קיבוץ נתיב הל"ה, שהקים את תנ"ה תעשיות, בעלת המותג תמי 4. ב-1998, שמואל וולודינגר שהיה אז בעל השליטה בקרן ההשקעות קאזו, רכש 18% ממניות תנ"ה תמורת מיליון דולר. לימים, ב-2009, נמכרה תנ"ה לשטראוס תמורת 75 מיליון דולר, ווולודינגר רשם אקזיט של 13 מיליון דולר על חלקו.

ואילו אחד הסיפורים המוצלחים בהווי התעשייה הקיבוצית הוא של מיטרוניקס, חברה המייצרת רובוטים לבריכות שחייה, בבעלות קיבוץ יזרעאל. ב-2012 הקיבוץ קיבל הצעת רכישה מענקית ציוד בריכות השחייה הייוורד (Hayward) האמריקאית, תמורת 345 מיליון שקל לפי שווי חברה, אך זו נדחתה באסיפה קיבוצית.

בדיעבד, ההחלטה שהתקבלה באותה ישיבת קיבוץ התבררה כמזהירה. שווי השוק של מיטרוניקס כיום עומד על מעל 7 מיליארד שקל. ב-2017 וב-2020 מכר הקיבוץ נתח של כ-10% בלבד מהמניות בתמורה כוללת של 235 מיליון שקל - גבוה מהסכום שהיה אמור לקבל עבור מכירת כלל מניות השליטה ב-2012.

גורם המכיר מקרוב את התעשייה הקיבוצית סבור שאי אפשר לנתק את השינוי שחל בה מתהליכי ההפרטה שעובר המודל הקיבוצי. "ככל שהקיבוץ נכנס עמוק יותר לתהליכי הפרטה, עלתה תמיד השאלה לגבי המקורות שלו לתמוך בקהילה לאורך זמן - האם נכון שקהילה של 1000 איש נשענת על עסק אחד? כל זה הניע תהליך שבו קיבוצים נפרדו מהאחזקות, היפנו משאבים לעסקים חדשים, או לטובת חברים. זו תופעה שאני מעריך שתימשך גם הלאה. ההערכה היא שבחלוף הזמן, קיבוצים יירדו בשיעורי ההחזקות, יפזרו אותן יותר, יחזקו את הביטחון של החברים וייכנסו למערכת כלכלית שיש בה הרבה היגיון".

למרות שקיבוצים רבים זנחו את מודל השיתופיות - בין היתר מתוך הבנה שהוא פוגע ביצרנות - הרי שכמה מהתעשיות הקיבוציות המובילות צמחו דווקא בקיבוצים הלא מופרטים: קיבוץ ברעם שמחזיק באלכם מדיקל, חברה לייצור מוצרי רפואה חד פעמיים; קיבוץ סאסא שבבעלותו חברת מיגון הרכב סאסא פלסן; משמר העמק וגלעד שמחזיקים בתמה המייצרת מוצרי אריזה לחקלאות; קיבוץ יזרעאל, בעל השליטה במיטרוניקס שהגיעה כבר לשווי של 7.5 מיליארד שקל; מעגן מיכאל שמחזיק בפלסאון (צנרת פלסטיק); עין חרוד איחוד שמחזיק בריקור, יצרנית מקררים קריאוגנים; ניר עוז שבבעלותו נירלט (צבע לבית); חצרים שיש לה את נטפים מערכות השקיה; בארי עם מפעל הדפוס בארי; גן שמואל עם חברת המשקאות פרימור.

"אפשר לראות קורלציה בין קיבוצים מצליחים לבין תעשייה מוצלחת שמחזיקה את הקהילה", אומר הגורם. "ככל שהשנים חולפות, אותם קיבוצים יכולים לנצל את ההצלחה וחלוקת הדיבידנד כדי ליצור ביטחון סוציאלי לחברים ולפתח עסקים נוספים על פני זמן תוך הישענות על הבסיס הקודם.

לעומת זאת, יש קיבוצים שעברו שינוי מאוד מקיף והופרטו, אך עדיין שולטים בתעשיות משגשגות: קיבוץ שמיר (שמיר אופטיקה, יצרנית ומפתחת עדשות), דליה ורמות מנשה (ארד, המפתחת מערכות מדידת מים), כפר עזה (כפרית, יצרנית תערובות ותרכיזים לתעשיית הפלסטיק); געתון (ת.א. ג, מכשירים רפואיים) וכפר מסריק (דוקרט, תעשיית אריזות).

וישנם קיבוצים שלצד ההפרטה מכרו את התעשיות שלהם: לוחמי הגטאות מכר את טבעול; יפתח ומגל מכרו את האחזקות שלהם בנטפים בה היו שותפים עם חצרים; גבת מכר את פלסטרו וכפר הנשיא מכר את מפעל הברזים שלו. "רואים את התופעה הזו בהרבה מאוד קיבוצים", אומר אותו גורם. "זה תהליך מתמשך, והמחשבה היא שבחלוף הזמן הוא רק יקרה יותר ויותר".

"אפשר לראות שהקיבוצים שעושים אקזיטים, הם דווקא אלה שפחות עשירים", אומר בן-שושן מקיבוץ עין כרמל. "יש קיבוצים שהמפעלים שלהם נמצאים בשיא כל הזמנים, ומנגד, האוכלוסייה הבוגרת רוצה להיפגש עם הכסף כדי לקנות נדל"ן לילדים, כי הקיבוץ כבר לא יבנה להם.

"לעומת זאת, הקיבוצים העשירים לא רואים צורך באקזיט. יש להם תזרים מובטח מהמפעל, הקיבוץ בונה להם בתים, הם חיים ברווחה כלכלית, הקיבוץ מוציא אותם לחופשות ומממן לימודים לילדים. אין להם מה לעשות אקזיט. ימכרו, ומה? מה יעשו עם הכסף? לכן, האקזיטים ימשיכו להיות במפעלים בסדר גודל בינוני, בקיבוצים שמצבם בסדר, אך הם לא עשירים, ומנצלים את המומנטום שבו התעשייה שלהם נמצאת בשיא כל הזמנים".

על פי נתוני Coface Bdi, תעשיית הפלסטיק והגומי תופסת את החלק הגדול ביותר בתעשייה הקיבוצית, כ-28%. אחריה מכונות וציוד תעשייתי (19%), מזון וחקלאות (13%), טכנולוגיה ואלקטרוניקה (11%), נייר וקרטון (7%), פרמצבטיקה וכימיקלים (6%), שרותים (5%), תשומות בנייה (4%), תעשיות הטקסטיל, מוצרי עץ ואופטיקה וזכוכית מהוות כל אחת כשני אחוז, ותחומים אחרים מהווים אחוז אחד. כ-60% מהמפעלים בתעשייה הקיבוצית - 140 מפעלים מתוך 235 - ממוקמים באזור הצפון. בחינת מדד הסיכון העסקי של התעשייה הקיבוצית, מצביעה על רמת סיכון עסקי נמוכה בהשוואה לכלל המשק.

כשהאקזיט מפלג את הקיבוץ

ריבוי העסקאות בתעשייה הקיבוצית יצר "מתעשרים חדשים", הפעם לא הייטקיסטים, אלא מקרב הקיבוצניקים. והיכן שיש כסף - יש ריבים על כסף. התוצאה היא שלא מעט קיבוצים מצאו עצמם בהתקוטטויות פנימיות, על האופן שבו יחולקו כספי האקזיט בין החברים.

אחד הסכסוכים הידועים התרחש בשדות ים. ב-2014 הקיבוץ התעשר מהכנסת שותפים לתעשיית השיש שלו, אבן קיסר, שבימיה הטובים נסחרה בנאסד"ק לפי שווי של 2.5 מיליארד דולר. מה שהבטיח את עתידם הכלכלי של החברים, אך גם חילק את הקיבוץ למחנות: המאבק נגע בין היתר להיקף אחזקותיו של הקיבוץ בחברה, כשמחנה אחד הובל בידי מקסים אוחנה, אז יו״ר הדירקטוריון של אבן קיסר, שגדל בקיבוץ כילד חוץ. ומחנה שני בידי נציג משפחות מייסדי הקיבוץ עמיר רותם שהיה אז יו"ר המועצה הכלכלית של הקיבוץ, ולפני כן מנכ"ל אבן קיסר.

במקרים רבים גם נוצר קונפליקט מובנה בין צעירים לוותיקים: בעוד הראשונים מעוניינים לשמר את עתידם הכלכלי, האחרונים מעוניינים לא פעם לקבל כסף ליד, כדי שיוכלו לעזור לילדים. ויש גם יורשים, ואת אלה שעוזבים. וכולם כולם משוכנעים שגם להם מגיע. "בכל קיבוץ מהלך כזה מתקבל אחרת", אומר עו"ד מיקי ברנע, שותף מנהל במשרד ברנע ג'פה לנדה, שליווה עסקאות בתעשיות קיבוציות. "בעולם שבו מתקבלות ההחלטות לפעמים נוכחים אנשים שהם לא חברי קיבוץ - למשל יורשים או כאלה שעוזבים את הקיבוץ, כך שההחלטה שמתקבלת היא לא רק של החברים". הדבר המעניין, הוא אומר, "זה לעמוד בפני החברים ולהסביר להם בצורה פשוטה, אם למכור או לא. השותף רוצה לקחת למקום אחד והם למקום אחר, ועליהם להחליט אם להצטרף או לא. במצבים כאלה אתה מרגיש את הצד האנושי".

"הרבה פעמים האוכלוסייה הבוגרת רוצה לממש, גם כדי לפתח את היישוב וגם כדי לעזור לילדים", אומר גם איציק בדר, חבר קיבוץ גבעת חיים מאוחד, ששימש במשך 20 שנה יו"ר קבוצת גרנות, תשלובת חקלאית-תעשייתית של 20 מפעלים ותאגידים בבעלות 43 קיבוצים ומושבים שיתופיים. "הייתה תקופה שהקיבוצים הלכו לבורסה. היום זה פחות סקסי, ומדברים על הכנסת שותפים. כל קיבוץ בודק את האפשרויות שלו".

לדבריו, זהו חלק בלתי נפרד מהשינויים שעוברים על הקיבוצים וחבריהם: "האחריות לפרנסה עברה יותר לחברים, שחלק גדול מהם עובדים בחוץ, ומנגד, אל התעשייה נכנסים אנשים חיצוניים. כשהתעשייה מתפתחת, עם שווקי חוץ וייצוא, זה מחייב הכנסת שותפים, ולעיתים מתאים לקיבוץ ולחברים לעשות אקזיט".

עד כמה זה משפיע על המרקם החברתי?
"מטבע הדברים, כשמתקבל סכום כסף גדול, יש דיונים על ההעדפות השונות, בכך כל קיבוץ במצב שונה מהאחר. בסופו של דבר, רוב הקיבוצים קיבלו החלטות שקולות שרואות את צרכי החברה ופיתוח היישוב, וגם את היכולת לתת לכל אחד מהחברים לפי ותק סכומים נאים. מן הראוי שבסיטואציה כזו החברים יזכו בסכום כסף נאה, גם כדי להפוך את החיים ליותר נוחים, וגם כדי שיוכלו לעזור לילדיהם".

"זו בהחלט סיטואציה מורכבת מאד עבור חברי הקיבוץ", אומר בן שושן, "בהרבה קיבוצים מחליטים לשים את הכסף באיזו קרן, מאשר לחלק לחברים את כל הכסף במיידי. במקום זה נותנים להם סכום חד פעמי כלשהו, שהוא לא משנה חיים, אבל 'נחמד', ואת השאר מפקידים. אם אתה נותן לחבר קיבוץ מיליון שקל זה יודע 'להיעלם'. הנכדים פתאום 'שמים על זה עין', ומהר מאוד לא נשאר כלום. אז נותנים 'וואן טיים' דיבידנד ואת היתר מפקידים".

"יש ויכוחים, כמו אצל כל בעלי מניות", אומר בשיא, יו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית, "אבל אם הקיבוץ בנוי מספיק נכון, אז תהליך הדיון נעשה בהתאם. אם לא, נכנסים פנימה כל מיני שיקולים פרסונליים. אם אני מסתכל על הכלכלה הישראלית, זה קיים גם בחברות משפחתיות. לכן הרבה חברות עוברות להיות חברות ציבוריות, כדי למנוע מחלוקות. קחי למשל את אסם. הם מכרו לנסטלה מניות, כך שכל אחד מבעלי המניות היה יכול לעשות מה שהוא רוצה עם הכסף. בקיבוץ זה מאוד דומה: יש אנשים שמתייחסים אל התעשייה כאל בבת עינם ויש אחרים שמבחינתם זה כלכלה נטו. הבעיה מתחילה כשיש תהליך לא סדור של קבלת החלטות ואז נוצר קלאש".

"התהליך הזה מותאם למגמה הכללית של סיום המודל הקיבוצי בשנים האחרונות", אומר גורם שהתקשר עסקית עם קיבוצים. בעבר היו ממנים ועדה למכירת המפעל והיו המבוגרים שפחדו שברגע שיאבדו את השליטה על המפעל, הם יאבדו את הדבר המרכזי ששומר עליהם. אבל גם הדבר הזה עבר. היום האיחוד, הקהילתיות, הם יותר במישור החברתי ולא סביב הנכסים.

"הקיבוצים מבינים שאי אפשר ללכת נגד כל המגמות מסביב. הם רואים את הקיבוצים האחרים והולכים בעקבותיהם. הם כבר משקיעים בעצמם את הכסף בחברות תעשייתיות, וזה גם מאפשר להם לקבל עוד חברים. קחי למשל את אפיקים: אחרי האקזיט שהם עשו עם אפימילק (הקיבוץ ביצע אקזיט חלקי ומכר 25% מאחזקותיו בחברה לשותפה קרן פורטיסימו, תמורת 40 מיליון דולר. ה.מ), הם קיבלו לא מעט חברים חדשים".

ותיקים מקבלים יותר

דוגמה אחת לאופן שבו השתנה האתוס הקיבוצי ביחס לעסקאות היא מכירת עמיעד מערכות מים - חברה המספקת פתרונות לסינון טיפול במים שהקים בזמנו קיבוץ עמיעד השוכן בגליל העליון. הקיבוץ הוקם בשנת 1946 על ידי יוצאי גרעין החושלים, ואת עמיעד מערכות מים, הקימו חבריו לפני כמעט 60 שנה. ההחלטה למכור את החברה נעשתה בעיקר בגלל השינויים החברתיים-כלכליים שהקיבוץ עובר בעשור האחרון של הפרטה וקליטת משפחות חדשות.

העסקה נעשתה באפריל 2020, ומאז, בעלת השליטה בחברה היא פימי, שעלתה מאחזקה של 9% בחברה ל-42%. עד אז, נשלטה עמיעד בידי הקיבוץ עצמו, ארקל של בית זרע, וחברת ברמד שבבעלות סער ועברון. הגדלת האחזקות של פימי חייבה במקביל ירידה באחזקותיה של עמיעד לרמה של כ-33% בלבד, בתמורה ל-22 מיליון דולר השקעה בחברה מצד פימי, ותמורה במזומן בסך 2.6 מיליון דולר שקיבלו חברי הקיבוץ במיידי. מה שאפשר לכל משפחה בעמיעד לקבל סכום של עשרות אלפי שקלים, לפי מפתח של וותק החברים שהוחלט עליו מראש.

"חיפשנו דרך לשיוך נכסים", מספר ניר בן-צבי, יו"ר אגודת החושלים, האגודה המחזיקה בפועל את מניות חברי עמיעד הוותיקים. הוא מתכוון בכך לרישום הנכסים של הקיבוץ על שם החברים - תהליך שמתרחש בכל הקיבוצים שעוברים הפרטה: "אז בשלב הראשון החברים קיבלו את הדירות שהם גרים בהן. הצעד הבא היה לעשות שיוך נכסים. רצינו לקלוט משפחות חדשות כחברות בקיבוץ, מבלי שיהיו חברים ולא חברים, כי מניסיון בקיבוצים אחרים, זה יוצר בעיה חברתית. לכך היינו צריכים להסדיר את הנכס שהקימו הוותיקים - עמיעד מערכות מים, הביזנס העיקרי של הקיבוץ, מלבד מה שמניב הכנסות שוטפות כמו חקלאות. העברנו את הזכויות מהקיבוץ לתאגיד והזכויות חולקו לפי מפתח של ותק". את אופן החלוקה הוא מסביר כך: "קיבלנו החלטה שלא ליצור פערים גדולים מדי בין צעירים לוותיקים. הצעירים הבינו שבסופו של דבר אלה שמקבלים יותר הם ההורים שלהם".

עבור חברי עמיעד, הכנסת גורם זר ל"מפעל" של הקיבוץ לא היה חדש. כבר לפני שנים הם הכניסו את חברת גאון אחזקות כשותפה. בשלב כלשהו החברה מכרה לקרן זרה, וזו מכרה לימים את אחזקותיה לפימי, שכאמור בהדרגה הגדילה החזקות עד לשליטה, ואף העבירה את עמיעד ממסחר בבורסת ה-AIM בלונדון, למסחר בת"א.

ב-2012 התקבלה החלטה לחסום את המסחר במניות למשך חמש שנים, כדי לשמר את שליטת הקיבוץ, אך אפשרו לחברים למכור מניות ביניהם וכן לקיבוץ. ואכן, היו מספר חברים שניצלו את האפשרות הזו. לימים, בקיבוץ הבינו שבכדי שעמיעד תעבור לשלב הבא, וכדי להניע את החברה קדימה, צריך לוותר על השליטה תמורת הכנסת שותף משמעותי. כאמור, לפני שנה וחצי זה קרה. בינתיים, אומר בן-צבי, אנחנו מרוצים.
בעבר, אירוע כזה לא היה עובר בקלות. זה היה מן הסתם מעמיד את חברי הקיבוץ על הרגליים, ואולי אף יוצר מחנאות. אלא שהרבה מים זרמו בנהר מאז הקיבוצניקים הבינו שניהול הוא לא בהכרח הצד החזק שלהם ואם לא רוצים כאן הסדר קיבוצים שני, אולי נכון לתת לגורם מקצועי מבחוץ לנהל את החברה שהקימו בעשר אצבעות.

"הם הבינו שהם מיצו את מה שהם יכולים לעשות בעצמם", אומרת מולכו. "הרבה קיבוצים מחפשים שותפים שיפרצו להם גבולות חדשים. את רואה יותר שותפויות, שהמטרות שלהן אסטרטגית, ולא אקזיטית, היא לקנות פנסיה".

תהילה ינאי, מנכ"לית משותפת ב-Coface Bdi: "בעשור האחרון צמחה תעשייה קיבוצית ישראלית חזקה, יציבה ומפותחת, עם דירוג סיכון נמוך מכלל המשק. ריבוי העסקאות בענף נובע מהצורך במציאת שותפים אסטרטגיים, בעיקר בין חברות רב לאומיות, הצורך בהרחבת בסיס ההון לצורכי הרחבת הפעילות ולצורכי שמירה על עתידן הפנסיוני של חברי הקיבוץ לאור הזדקנות אוכלוסיית הקיבוצים, הצורך בהרחבת ערוצי השיווק, ועוד".

שובה של הערבות ההדדית

קיבוץ עמיעד אמנם כבר אינו שולט במפעל שהקים, אך הוא עדיין ממוקם בשטח הקיבוץ. דבר ייחודי שמאפיין את התעשייה הקיבוצית. המשמעות של נוכחות המפעל במרחב היא שהקשר בין התעשייה למקום עצמו נשמר, גם אחרי שהקיבוץ נפרד ממנה. בקיבוצים רבים המייסדים עדיין זוכים לראות מדי בוקר את המפעל שהקימו, והקיבוץ נהנה מדמי השכירות המשולמים לו. ויש גם את חדרי האוכל שמספקים ארוחות בתשלום לעובדי המפעל.

אקזיט או לא, שיתופיות או הפרטה, מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית מתעקש לשמור על בדל ממה שאפיין את הקיבוצים בעבר - עקרון הערבות ההדדית. במסגרת התנועה הקים מאיר את קרן סלע לערבות הדדית, המקבלת אחוז מסוים מהעיסקאות הקיבוציות בכדי להבטיח את עתידם של הפנסיונרים בקיבוצים. "כשקיבוץ עושה אקזיט", אומר מאיר, "אנו פונים ומבקשים אחוז מהרווחים לקרן. זה עובד כבר 8-9 שנים שנים, ואין פנסיונר שלא מקבל ממנה. הבסיס של הקרן היו 5 מיליון שקל שהגיעו מאבן קיסר, ובהמשך הגיעו גם מעסקאות שנעשו בקיבוץ מענית. זו לא חובה, אך בכל פעם אנו מציגים את הצורך ובד"כ פוגשים קשב. השיא היה כשקיבוץ יזרעאל החליט שלא למכור את המפעל, מיטרוניקס, אך את התרומה הוא תרם בכל מקרה. לכאורה, הקיבוץ נפרד מהנכסים שלו ומחזיר את הערבות הקיבוצית הבלתי פורמלית".

העסקאות הגדולות של השנתיים האחרונות

● אוקטובר 2021
הקיבוץ: גזית
העסקה: חברת פלזית-פוליגל המייצרת לוחות פלסטיים ובשליטת גזית (80%) נמכרת לפלסקולייט האמריקאית
הסכום: 210 מיליון דולר

● ספטמבר 2021
הקיבוץ: מצר
העסקה: מכירת חטיבת מערכות האינסטלציה הביתיות של חברת מצרפלס, יצרנית מערכות השקייה, לאינרום תעשיות בנייה
הסכום: 150 מיליון שקל

● אוגוסט 2021
הקיבוצים: המעפיל וגזית
העסקה: מכירת MCP , יצרנית החמגשיות, לענקית אריזות המזון הדנית Faerch
הסכום: 170 מיליון שקל

הקיבוץ: העוגן
העסקה: מכירת 60% ממניות העוגנפלסט, העוסקת בפיתוח וייצור יריעות P.V.C לחברת KAP הגרמנית
הסכום: 63 מיליון שקל

הקיבוץ: שדה אליהו
העסקה: השלמת מכירת חברת SDA העוסקת בייצור תבלינים וחומרים טבעיים, לתורפז תעשיות
הסכום: כ-30 מיליון שקל

הקיבוץ: הזורע
העסקה: מכירת 18.63% מפלסטופיל, המייצרת אריזות גמישות לשוק המזון, לרונן אלעד
הסכום: 15 מיליון שקל

הקיבוץ: גן שמואל
העסקה: לאומי פרטנרס משקיעה בוי-גארדן, המייצרת תחליפים טבעוניים, תמורת מניות

הסכום: 55 מיליון שקל

● יולי 2021
הקיבוץ: געתון
העסקה: קרן טנא, בעלת השליטה בחברת המכשור הרפואי ת.א.ג, שייסד געתון, רכשה עוד 9% מידי הקיבוץ
הסכום: עשרות מיליוני שקלים לפי שווי של כ-500 מיליון שקל

● יוני 2021
הקיבוץ: משמר העמק
העסקה: קרן טנא מכרה למשמר העמק רבע ממניות ריקור, שנשלטת על ידי קיבוץ עין חרוד איחוד
הסכום: 90 מיליון שקל

● מרץ 2021
הקיבוצים: ניר עוז ונירים
העסקה: מוכרים את מניות המיעוט שלהם (כ-37.8%) בנירלט צבעים לבעלת השליטה, אינרום תעשיות בנייה
הסכום: מניות אינרום בשווי 266 מיליון שקלים

● נובמבר 2020
הקיבוצים: עין חרוד איחוד ויזרעאל
העסקה: ריקור של עין חרוד איחוד רוכשת עם יזרעאל אחזקות את נצר חיישני תנועה ממשפחות ורטהיימר ונצר.
הסכום: מוערך בכ-45 מיליון שקל

● מאי 2020
הקיבוץ: דליה
העסקה: מוכר 12% ממניות ארד, הפועלת בתחום מדידת המים, לגופים מוסדיים
העסקה: 156 מיליון שקל

● אפריל 2020
הקיבוץ: עמיעד
העסקה: קרן פימי השלימה השתלטות על חברת עמיעד מערכות מים והגדילה את אחזקותיה מ-18% ל-42%.
הסכום: השקעה של 22 מיליון דולר בחברה ועוד כ-3 מיליון דולר תשלום לקיבוץ