גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

מפעל השוקולד של עלית בנוף הגליל / צילום: יח''צ שטראוס

הכותב הוא חוקר ומחבר הספר "כסף של אחרים"

"נכשלנו", הודו בקול חמור סבר ראשי חברת שטראוס, לאחר סערת הסלמונלה. "היינו צריכים להתנהל אחרת", אמרו, הבטיחו פיצוי ללקוחות והודיעו על הצבת רף מחמיר יותר של בטיחות המזון מכאן ואילך.

וכאן צריך לעצור רגע ולהבהיר: אירוע הסלמונלה הוא אירוע תקשורתי ועסקי בעיקרו, לא בריאותי. לא ידוע על התפרצות סלמונלה יוצאת דופן בארץ, והחיידק עצמו, שאולי היה במוצרים מעטים מבין מאות האלפים ששיווקה החברה, אינו מסוכן לרוב האנשים - אם תרגישו אותו, רוב הסיכויים שהוא לא יגרום לכם להרבה יותר מכאב בטן. מה ששטראוס עשתה באירוע הזה לקוח מהעולם העסקי של "ניהול משברים", שבו הודאה באשמה תביא ליותר סימפתיה מהציבור.

התגובה האוטומטית של הציבור, ויותר מכל של התקשורת, לאירועים כאלה, היא קריאה להחמרה ברגולציה. הרגולטור, תישמע המנגינה המוכרת, לא היה מספיק חזק. צריך להוסיף לו אחריות וכוח, ואז נימנע מסכנה לשלום הציבור.

אבל יש בזה משהו מוזר, משום שהאירוע הזה יכול ללמד אותנו בדיוק את ההפך - שהרגולטור אינו מסוגל בכלל לטפל בבעיות כאלה. האם הרגולטור היה יכול לדעת אם אין או יש יונים שחדרו למפעל של עלית בזמן השיפוצים? האם הרגולטור יודע היכן נקודות התורפה בשרשרת הייצור? עיניכם הרואות שהוא לא ידע כלום. הדרישה להוסיף כוח לרגולטור בכל פעם שהוא נכשל, מתמיהה למדי.

הצרכן שולט

אבל, תגידו, זו הדרך היחידה להגן על הצרכנים. בלי רגולציה הדוקה ומחמירה היינו אוכלים סלמונלה ונושמים גז סארין באשמתם של הקפיטליסטים רודפי הבצע, שרק כסף מעניין אותם.

ובכן, לא ולא. הסתכלו על חברת שטראוס. היא ספגה נזק כספי אדיר, המניה שלה צנחה בתלילות, והצרכנים יחששו גם מכאן והלאה לקנות מהמוצרים שלה, גם אם שלא בצדק. העונש הגדול ביותר שספגה שטראוס על טעויותיה לא הגיע מהרגולטור אלא מהצרכנים עצמם - וזה מה שמגן עלינו יותר מכל דבר אחר.

כשאתם יושבים במטוס ומסתכלים בחשש כלפי מטה, הסיכוי שתתרסקו הוא אפסי לא בגלל רשויות פדרליות, אלא כי יצרנית המטוס וחברת התעופה יפסידו הון עתק אם יקרה לכם משהו, והן יעשו הכול כדי שזה לא יקרה. נכון, טעויות קורות, ומטוסים מתרסקים לעתים נדירות, אבל האחוז הוא כל-כך נמוך, כי האינטרס העצמי של החברה העסקית עושה בדרך-כלל את העבודה.

כך גם בתחום המזון. למה בכלל חברות טורחות למכור לנו מוצרים טעימים במחירים הקיימים? למה הן לא מעלות את המחיר יותר ויותר ולא מתפשרות על מוצרי גלם באיכות ירודה? הן עושות את זה כי אחרת אנחנו נוותר על קניית המוצר, לפני הרכישה או בהפקת לקחים לאחר מכן, וגם נדאג לספר לחברים שלנו, ומצד שני נספר להם על מוצר איכותי. ואם מתגלה שמוצר גורם לבעיה בריאותית, או אפילו נוצר חשש קטנטן שכזה - הנזק לחברה יופיע במהירות רבה.

הבדל תהומי

היתרון בשיטת הפיקוח העצמי הזה הוא מהותי: החברה היא זו שיודעת יותר מכל איך לפקח על עצמה ואיך לעשות מוצרים נקיים ובטוחים ככל האפשר, אבל מצד שני היא גם יודעת שלא כדאי לה, ולצרכנים, להיות זהירים מדי ולגרום לעליית מחירים או למחסור רק בשל חשדות עמומים. לרגולטור אין היכרות אינטימית עם תהליכי הייצור, ולכן אין לו יכולת של ממש לגרום לשיפור המוצר, והוא לא יכול לקבוע הרבה יותר מסט של כללים, שנועדו יותר לכסות על ישבנו מאשר כל דבר אחר.

כאן בדיוק אנחנו רואים את ההבדל בין רגולציה עצמית, על-ידי ציבור הצרכנים, לבין רגולציה חיצונית, של אנשים שמתערבים בכסף של אחרים. האינטרס העצמי של חברת שטראוס והצורך שלה בשמירה על שמה הטוב הוא זה שמגן עלינו יותר מכול מבעיות במוצרים שלה, ואילו המעורבות של הרגולטור לא רק שאינה מוסיפה תועלת רבה, אלא עלולה גם ליצור היסטריה מיותרת ונזק לצרכנים.