נתניהו בהשבעת הממשלה היום / צילום: נועם מושקוביץ', דוברות הכנסת
"ישראל אינה יכולה להמשיך להיות מדינה ממוצעת. אנו חייבים להיות טובים יותר"', הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו. השנה הייתה 2010, ונתניהו אמר את הדברים בטקס לציון אירוע חגיגי: ישראל הצטרפה ל־OECD, ארגון המדינות המפותחות.
● כל המספרים והנתונים של הממשלה החדשה. וגם, מה אפשר ללמוד מההיסטוריה על סיכויי ההישרדות שלה?
● ביטול נבחרת הדירקטורים, ויתור על החזר מענקי קורונה: 3 סעיפים בהסכמים הקואליציוניים שישפיעו על הכלכלה
"הצטרפנו למועדון העלית של כלכלות העולם", אמר נתניהו. "זהו תהליך שיש לו כוונה אחת ברורה - לשדרג את הכלכלה המקומית, כך שתהיה מוכרת כאחת מהמובילות בעולם. היעד שלנו היה, וצריך להיות, להתקדם הלאה". באותו מעמד, נתניהו גם הציב מטרה שאליה כלכלת ישראל צריכה לשאוף: להיות בין 15 הכלכלות המובילות בעולם, במונחים של תוצר לנפש. למרות הצמיחה המרשימה בעשור החולף, החזון הזה טרם מומש.
במונחי תוצר לנפש, ישראל הייתה על סף עשרים הכלכלות המובילות בשנת 2021, אבל בשקלול שווי כוח הקנייה (PPP), אנחנו באמצע העשירייה הרביעית - כך על פי נתוני הבנק העולמי. עדיין, זה היה עשור של צמיחה. ובעיקר, היה באופק יעד. זה דבר חשוב בכלכלה. ולא רק בה: גם אם בפועל אף מדינה אינה עומדת בכל האידיאלים שהציבה לעצמה, יש משמעות לעצם השאיפה.
אבל עכשיו, עם חזרת נתניהו לכסא ראש הממשלה, וכינון ממשלה שמבטיחה מהפכות, עולה התהייה האם החזון שעליו דיבר בעשור הקודם רלוונטי. האם אפשר להגיד בכנות שאנחנו שואפים ליותר. וספציפית, האם אנחנו על הנתיב שיאפשר לסגור לטווח ארוך את הפער מול המדינות שלהן היינו רוצים לדמות.
קפיצת המדרגה שחסרה
האתגרים מוכרים היטב, וכך גם התמונה העולה בשנים האחרונות מכיוון שלל גורמי מקצוע, כמו בנק ישראל, משרד האוצר והמכון הישראלי לדמוקרטיה. בעשור הקודם התוצר לנפש אכן עלה, אבל זה קרה במידה ניכרת בגלל העלייה בהשתתפות בכוח העבודה. יותר אנשים יצאו לעבוד - גם בגלל הרפורמות של שר האוצר נתניהו ב־2003, וגם בגלל התאוששות הכלכלה העולמית, שמשכה אותם לשוק העבודה. וכשאנשים יוצאים לעבוד, התוצר שלהם עולה.
אבל כדי להמשיך ולסגור את הפער צריך שיקרה עוד משהו: לא רק שאנשים ייצאו לעבוד, אלא שהתוצר של העובדים יתקרב עוד יותר לאלה של העובדים במדינות המתקדמות במערב. גם אם לקראת סוף העשור הקודם הוא הצטמצם מעט, הרי שב־2019 הפער בתוצר לעובד בין ישראל לבין ממוצע ה־OECD היה דומה לזה שנרשם שני עשורים מוקדם יותר, ב־1999.
כלומר, צריך עוד משהו לקפיצת המדרגה, ובאמת שהדברים ידועים. עובדים צריכים הכשרה שתאפשר להם להשתלב בכלכלת המאה ה־21. כפי שניסח זאת נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, בשבוע שעבר, צריך לוודא כי דור העתיד של שוק העבודה, שכבר לומד היום בבתי הספר, "יקבל בעת לימודיו בשנים חשובות אלו את הכלים הלימודיים והמיומנויות הבסיסיות הנדרשות להצלחה בשוק העבודה. יש לכך חשיבות עצומה, על מנת שיוכלו להוביל את הכלכלה הישראלית להמשך צמיחה ושגשוג".
אפשר לשער למה כיוון הנגיד: כדי שיותר גברים חרדים יוכלו להשתלב בשוק, ובעבודות עם פריון גבוה, הם צריכים ללמוד לימודי ליבה מגיל צעיר. בהסכמים הקואליציוניים, הדרישה הזאת נזנחת. כשבנוסף, הגדלת הקצבאות לתלמידי הישיבה אולי לא תהפוך אותם לעשירים, אבל בוודאי לא תדחוף אותם לצאת לעבוד.
הון אנושי זה לא הכל. כדי להזניק את המשק ישראל גם משוועת להשקעה בתשתיות. דווקא כאן אפשר למצוא הבטחות בהסכמים הקואליציוניים, מהקמת רכבת קליע, דרך חקיקת חוק תשתיות וחוק המטרו (במקביל לביטול אגרת הגודש), ועד להקמת נמל תעופה משלים. חלק מהתוכניות מוכרות מהסכמים קואליציוניים קודמים - אולי הפעם יתממשו.
כל זה בטווח הארוך יותר. צריך להגיד שבטווח הקצר, ייתכן שמצבנו היחסי דווקא ישתפר, ולו בשל העובדה שאירופה נכנסת לשנה קשה בצילה של מלחמה, וגם ארה"ב מתנדנדת על סיפו של מיתון. ההאטה הזאת הגיעה גם אלינו, אבל אם התחזיות יתממשו, ובלי שיתווספו עוד משברים מתוצרת מקומית, היא אמורה להיות קלה יותר.
שוויון או זכויות יתר
אבל מעבר להשכלה או לתשתיות, יש רובד הרבה יותר עמוק ובסיסי לשגשוג כלכלי, שרלוונטי במיוחד למדינה כמו ישראל, שגם אחרי תגליות הגז, בעיקר נשענת על ההון האנושי. המפתח להצלחה כלכלית טמון גם במוסדות שיאפשרו לכל אזרחי המדינה להשתתף במשחק, וליהנות מפירות הצמיחה - בלי קשר לזהותם.
אבל לפי ההסכמים הקואליציוניים, פניה של הממשלה הם לא לשילוב אלא אם כבר, ליותר הפלייה, וכזאת שמעוגנת בחוק. ההסכמים אולי מדברים על "צמצום הפערים בחברה, ובכלל זה במגזרים החרדי והערבי", אבל באותה נשימה מובטח בהם לתקן את חוק איסור הפליה, כך שתתאפשר הרחבה של ההפרדה המגדרית, ועסקים יוכלו לא לתת שירות "בשל אמונה דתית". יותר מכך, בפקולטות לרפואה, משפטים, מחשבים, הנדסה וראיית חשבון, אמורה להינתן "העדפה מתקנת ליוצאי צבא" - שכמובן אינם ערבים.
חשיבות המוסדות המכלילים עומדת בלב ספרו של אחד הכלכלנים המובילים בעולם, פרופ' דרון אסמוגלו מ־MIT, "למה אומות נכשלות". ההסכמים הקואליציוניים שלחו אותי לראיון שקיימתי איתו ב־2015. מוסדות מכלילים, הוא הסביר אז, "מנסים למנוע זכויות יתר, ובמיוחד זכויות יתר פוליטיות. למנוע מצב שבו יש לך כוח פוליטי רק בזכות שם המשפחה שלך, או ההון המשפחתי שלך או המוצא האתני שלך. המוסדות האלה מנסים להגביל את זכויות היתר הכלכליות, ולכן הם תמיד נתונים למתקפה".
ההדים לשלל היוזמות בהסכמים הקואליציוניים ברורים, ועגומים למדי. אבל בהמשך אותו הראיון מצאתי גם אמירה אופטימית של אסמוגלו, שדווקא פרחה מזכרוני: "בכל תקופה, בכל חברה מצליחה, תמיד מכריזים שהחורבן עומד בפתח. אבל צריך להתבונן בתהליכים עם פרספקטיבה ולזכור שהמוסדות המכלילים עומדים בבסיס ההצלחה הכלכלית והפוליטית של האומות האלה בדיוק משום שיש להם הרבה גמישות ויכולת להסתגל לשינויים". צריך כאמור גם לראות מה מההסכמים הקואליציוניים יתממש - במיוחד לאור קולות הנגד שכבר נשמעים מהמגזר העסקי, מיזמי ההיי טק וגם מהאקדמיה. המילה האחרונה, יש לקוות, עדיין לא נאמרה.