כרזת הסרט ''בלואו־אפ'', 1966 / צילום: ויקיפדיה
טונגט הוא עיתונאי, חוקר קולנוע ומחברם של שלושה ספרים על קולנוע אמריקאי
סרטו של הבמאי האיטלקי מיכלאנג'לו אנטוניוני "בלואו־אפ" (שנקרא בעברית "יצרים"), המתרחש בלונדון באמצע שנות ה־60 וגיבורו הראשי הוא צלם אופנה צעיר, אמור היה להיראות מיושן לגמרי בימינו. אלא שהמבט שלו על חברה שיש לה אובססיה לדימויים יפים על חשבון כל דבר אחר, הופך אותו לרלוונטי מאי פעם.
● 6 הערות על מה הופך את אדוארד הופר לאחד הציירים האמריקאים הגדולים
● "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס: מיצירות המופת המאתגרות ביותר
● "המתרחצות הגדולות" של סזאן: אחד הציורים החשובים באמנות המודרנית
● הספר שמאחורי אחת הקומדיות האהובות בכיכובה של אודרי הפבורן
הוא הרבה יותר מקפסולת זמן, כפי שנוהגים לתאר אותו חלק מהמבקרים. נכון, גם הוא, כמו הסרטים "לילה של יום קשה" של הביטלס ו"דרלינג" של ג'ון שלזינגר, מתרחש בשנות ה-"Swinging London", כינויה של תקופה בלונדון שהתאפיינה בפרץ יצירה בתחומי המוזיקה, האופנה והתרבות ובמתירנות מינית. אך סרטו של אנטוניוני, שזכה בפרס הראשון בפסטיבל הסרטים בקאן ב־1967, אומר המון על העידן בו לכל אדם יש טלפון נייד עם מצלמה. המסר של הסרט רחוק מלהיות מעודד.
הדמות הראשית: צלם אופנה שחצן ורודני
בסיפור מעלליו של הצלם תומאס, בגילומו של דייוויד המינגס, אנטוניוני ושותפיו לכתיבה טונינו גוארה ואדוארד בונד מבהירים שעיסוק מוגזם במראית העין של הדברים לא בהכרח אומר דאגה לכל השאר. כשתומאס לא מעביר את הדוגמניות שלו סשנים אינסופיים, בהם הוא פוקד עליהן ללא הרף ("ראש כלפי מעלה!" או "התכופפי יותר!"), הוא מטריל אותן. למשל הוא מבקש שהן יעצמו עיניים כשהוא מצלם אותן, ואז חומק מהדלת האחורית.
לתומאס אכפת רק מהתוצאה הסופית, לא ממה שהנשים צריכות לעבור עד שהוא משיג אותה, אם כי ממה שאנו רואים תוצאות עבודתו אינן ייחודיות. אבל אל תאמרו לו את זה. "הם מדהימים!", הוא מכריז כשהעוזר שלו מעביר לו את הצילומים. דייוויד המינגס, שקריירת המשחק שלו הוגדרה על ידי התפקיד הזה, מצליח להעביר למסך דמות עם ביטחון עצמי מופרז ולא מוצדק. אנטוניוני הצליח לקשור בין תומאס לבין זן חדש, אינפנטילי ושחצני, של תושבי לונדון. "בלואו־אפ" נפתח בסצינה בה קבוצת פנטומימאים, ביניהם גם ג'וליאן שגרן הישראלי, נוסעת ברחבי לונדון עד שהיא עוצרת ויוצאת מהמכונית כדי לשטות באזרחים המכובדים והרדומים בהם היא נתקלת, כולל זוג נזירות ואחד מאנשי משמר המלכה.
יהיו מי שיתהו מהו הנזק שחוללו הפנטומימאים. אחרי הכל, הם לא פגעו באף אחד. ההתנהגות הרכושנית של הפנטומימאים משקפת את הנרקיסיזם של תומאס, נקודה שהמבקר האמריקאי סטיוארט קלוואנס לא החמיץ. "הפנטומימאים מפגינים את דרכם ברחבי לונדון", כתב קלוואנס במאמר מ־2004 ב"ניו יורק טיימס", "ואנטוניוני מנגיד את הצעירים העליזים האלה עם הזקנים השבורים היוצאים מבית מלון עלוב".
הזוג המוזר שנלכד בעדשה של הצלם
מאוחר יותר, כשתומאס מבקר בפארק כדי לצלם כמה תמונות, נראה שאנטוניוני מתרכז יותר ויותר בתכונות השליליות של הגיבור שלו. מי יכול להחמיץ את תנוחות הגוף המגוחכות של תומאס, כשהוא מנסה להשיג את זווית הצילום הנכונה? השוט מרחוק של צלם הסרט קרלו די פלמה גורם לתומאס להיראות קומי - יותר כמו שחקן הראינוע באסטר קיטון מאשר צלם האופנה האמריקאי פרנצ'סקו סקאבולו - כשהוא רודף אחרי להקת ציפורים עם מצלמתו. רוב הסיכויים שהסיור שלו בפארק בשעות אחר הצהריים לא יניב צילומים זוכי פרסים, אלא שאז נראה שהוא לכד בעדשתו משהו באמת מעניין: זוג המתנהג מוזר, מתחבק ומתרחק לסירוגין.
אבל האישה (ונסה רדגרייב) קולטת אותו ודורשת שייתן לה את הצילומים שצילם. "אתה לא יכול לצלם אנשים כך", היא מתעקשת. "זה מרחב ציבורי. לכל אחד יש הזכות שיעזבו אותו בשקט". בדרכה, היא פועלת תחת אותו היגיון שגוי כמו זה של הפנטומימאים: הפארק, שעל פניו שייך לכולם, כולל צלמים חטטנים. אך הוא גם שלה והיא יכולה לעשות בו כרצונה.
הגישה המתנשאת של הדמות של רדגרייב נראית אפילו יותר זדונית לאחר שתומאס מגלה למה היא כל כך חששה שיצלמו אותה. כשתומאס מפתח את התמונות, הוא מזהה דמות מטושטשת ברקע של אחד הצילומים. הדימוי נעשה גדול יותר ככל שהרצון של תומאס להבין את הדימוי המטושטש גדל, ואנטוניוני מתעד זאת בסבלנות ראויה לציון. בשוט אחד מפורסם, המצלמה נעה באיטיות רבה בין שתי הגדלות שתקע תומאס בסיכה על הקיר, ראשו נע מאחת לשנייה כשהוא משווה ביניהן; אנחנו רואים את אגלי הזיעה על המצח והשפה העליונה של המינגס.
מה מגלה הצלם כשהוא מפתח את התמונות?
אחרי שתומאס חש בטוח כי מה שלכד בצילום בפארק זה איש עם אקדח, התגובה הראשונית שלו צפויה למדי. "קרה משהו מדהים", הוא אומר לסוכן שלו (פיטר בולס). "מישהו ניסה להרוג מישהו, ואני מנעתי זאת!"
כשהוא מזהה אדם פצוע מוטל על האדמה במקום אחר בצילום, ובכך מאשר שהמצלמה שלו אכן הייתה עדה לרצח, תומאס מפסיק לדבר בשחצנות. ברגע אחד החוש המוסרי שלו נכנס לפעולה. אבל ניסיונותיו לעניין אחרים בגילוי הקודר שלו הם כמלחמה בטחנות רוח. אנו חשים באכזבה שלו כשחברה שלו מגיבה בנונשלנטיות, ונראה שהוא ממש נגעל מהביטניקים המסוממים שהוא פוגש בהופעת רוק בהמשך הסרט. למזלנו, הסרט חוזר חיש מהר לפסקול הג'ז של הרבי הנקוק.
הגופה נעלמה: סצינת הסיום של הסרט
הסרט מסתיים בביקור של תומאס בפארק עם שחר, שם הוא מגלה שהגופה של האיש מהצילום נעלמה. כל מה שנשאר הם העלים העפים ברוח. המבקר הבריטי דייוויד תומסון כתב: "כל עוד אני חי לא אשכח את הרוח בעצים בפארק הזה".
בריאיון מ־1967, אנטוניוני, בלעומתיות דווקאית אולי, סירב לתאר את הסיום כפסימי, והתעקש ש"בסוף הסרט הצלם הבין הרבה דברים, כולל איך לשחק עם כדור דמיוני - חתיכת הישג". למרות התגובה הזו של הבמאי, כשאנו רואים בסיום הסרט את להקת הפנטומימאים, שלא אכפת להם מדבר, משחקים טניס ללא רקטות או כדור, אנו עשויים להיזכר בפסוק מתהילים קט"ו: "פה להם ולא ידברו, עיניים להם ולא יראו".