ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר המשפטים יריב לוין / צילום: יואב דודקביץ', "ידיעות אחרונות"
הכותב הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב, לשעבר נשיא מכללת ספיר
תומכי הרפורמה המשפטית מנסים להרגיע את מתנגדיה וטוענים כי כל מטרתה היא להחזיר את המטוטלת המשפטית לשיווי־המשקל שנהג לפני המהפכה החוקתית של שנות ה־90.
● כדי לפתור את המשבר: אין מנוס מלחזור אל העם | תומר מוסקוביץ, דעה
● שינויים מרחיקי לכת צריכים להיעשות בהסכמה רחבה | אורן קניאל, דעה
● פשרת הנשיא חשובה, אך חסרים בה עקרונות קריטיים לעתידנו | אלן פלד, דעה
● הנשיא הציג נקודת פתיחה מעולה למשא־ומתן בין הצדדים | רועי סער, דעה
ניתן להבין את הכמיהה לימים שלפני המהפכה החוקתית, בהם שרר איזון בריא בין הרשויות. מצד אחד, הכנסת והממשלה הכירו בעצמאות הרשות השופטת ובכוחה לפרש את חוקי הכנסת על־פי עקרונות הכרזת העצמאות. מצד שני, בג"ץ הכיר בריבונות הכנסת והותיר בידיה את הכוח לאמץ חוק הסותר מפורשות את הכרזת העצמאות.
כך למשל, תוך הישענות על הכרזת העצמאות, קבע בג"ץ כי הממשלה לא רשאית לפטר מורה בעל אידאולוגיה ימנית קיצונית ולא רשאית לסגור עיתון שאחז בעמדה שמאלנית קיצונית. בג"ץ הכיר בסמכות הכנסת לתקן את החוק באופן המסמיך את הממשלה, במפורש, לפטר אנשים או לסגור עיתונים בשל עמדותיהם הפוליטיות; אך הכנסת מיאנה להשתמש בסמכותה.
חוקי היסוד שינו את מאזן הכוחות בין הכנסת לבית המשפט, בכך שהכנסת ויתרה על כוחה לומר את המילה האחרונה. לעומת זאת, בתחום זכויות האדם, חוקי היסוד שימרו את שיווי־המשקל שנהג במדינה.
שני חוקי היסוד - חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו - הצהירו על כך שישראל היא יהודית ודמוקרטית; ובשניהם נקבע מפורשות כי הם אינם מגנים על האזרחים מפני פגיעתם של חוקים שנחקקו לפני חקיקת חוקי היסוד. כך למשל, אזרח מוסלמי לא יכול לעתור נגד תקפותו של חוק השבות - הן משום שחוק זה נחקק לפני חוקי היסוד, והן משום שחוק זה עולה בקנה אחד עם ההצהרה הכללית של חוקי היסוד שהמדינה היא יהודית.
שמרנות בסיסית
במילים אחרות, המהפכה החוקתית אומנם שינתה את מאזן הכוחות בין הממשלה והכנסת לבין הרשות השופטת, אך זו הייתה מהפכה שמרנית, במובן זה שהיא לא הכריזה על זכויות אדם חדשות, אלא היא נועדה לשמר את הקיים ולמנוע פגיעה עתידית בזכויות שהוכרו קודם לכן.
הרפורמה המוצעת לא נועדה להחזיר את המדינה לשיווי־המשקל ששרר בשנות ה־90: ראשית, מבחינת מאזן הכוחות בין הרשויות, הרפורמה אינה מסתפקת באימוץ מחודש של עיקרון ריבונות הכנסת, אלא היא גם חותרת תחת המעמד העצמאי שהיה לרשות השופטת מאז הקמת המדינה.
שנית - וחשוב מכך - מטרת מנסחי הרפורמה איננה לשמר את מעמד זכויות האדם שנהג בשנות ה־90, אלא דווקא לפגוע בו. על כך אנו למדים לא רק מצמצום ההגנה שמספקים חוקי היסוד ומהפגיעה בעצמאות הרשות השופטת, אלא גם מההצהרות על כך שרפורמה זו היא רק צעד ראשון בתוכנית עתידית שגם מצאה ביטוי בסעיפים בהסכמים הקואליציוניים. לכן, קיים חשש שאזרחים שאינם מתיישרים לפי עמדות השלטון, לא יוכלו ליהנות מההגנה שניתנה להם מאז קום המדינה.
מכאן גם חוסר הסימטריה בין שני המהלכים ההיסטוריים: המהפכה החוקתית של שנות ה־90 הצהירה על שימור הסטטוס־קוו של זכויות האדם, ולכן נתמכה על־די מפלגות מהקואליציה ומהאופוזיציה, ימין ושמאל, ערבים ויהודים. לעומת זאת, כיוון שמטרת הרפורמה המתוכננת היא לקעקע את סטטוס זכויות האדם הנהוג, קמה מולה תנועת התנגדות רחבה של אנשים החוששים שזכויות האדם שלהם ייפגעו.
התנגדות נחרצת
לכן, גם אדם כמוני, שלא היה מהתומכים של המהפכה החוקתית של שנות ה־90, והסבור כי יש מקום לרפורמה מקיפה במערכת המשפט, מוצא עצמו מתנגד נחרצות להפיכה החוקתית שמונחת כיום על שולחן הכנסת.
התנגדות זו נובעת הן מכך שהרפורמה נועדה לשנות באופן משמעותי את שיווי־המשקל בתחום זכויות האדם הנוהג במדינה מאז הקמתה, והן משום שהמעבר בין נקודות שיווי־המשקל הללו עלול לטלטל את החברה הישראלית באופן שאחריתו מי ישורנה.