בנימין נתניהו וג'ו ביידן לוחצים ידיים בהצהרה משותפת של השניים בירושלים, במרץ 2016 / צילום: Reuters, Debbie Hill
אף פעם אחת ב-75 השנה האחרונות, חשש אמריקאי לגורל הדמוקרטיה הישראלית לא העיב על יחסי וושינגטון-ירושלים. ביום שלישי בלילה התארך צל חסר תקדים על היחסים האלה, כאשר הנשיא ג'ו ביידן אמר לעיתונאים כי בנימין נתניהו אינו אורח רצוי בבית הלבן, כל זמן שלא יגיע ל"פשרה אמתית (genuine)" עם מתנגדי הרפורמה המשפטית.
● ברכות מהבית הלבן: כך מגיבים בעולם על נאומו של נתניהו
● המועמדת הרצינית הראשונה לנשיאות ארה"ב מתה החודש, ושווה להיזכר בה | פרשנות
● הכול התחיל בעיראק, בדיוק לפני 20 שנה: מלחמת השווא נגד סדאם חוסיין פתחה את שערי הגיהינום | פרשנות
אי-הזמנה מפורשת של מנהיג זר, בייחוד של ארץ המסווגת כידידה קרובה, היא כמעט חסרת תקדים. עד כמה שהצלחתי לבדוק, רק מנהיג אחד "זכה" באחת כזו - ראש ממשלת הונגריה (שהיא חברת נאט"ו), ויקטור אורבן. נראה כי נתניהו היה מעדיף לוותר כרגע על עוד השוואה אחת עם הונגריה, היו לו מספיק כאלה בזמן האחרון.
הנשיא ביידן קיבל עליו סיכון פוליטי לא מבוטל. הוא זוכר אל-נכון מה קרה לאחר שברק אובמה העניש את נתניהו ב-2010, בקבלת-פנים צוננת בבית הלבן. שיקולים פוליטיים פנימיים וחיצוניים חייבו אותו להרעיף ידידות פומבית על נתניהו בביקורו הבא.
נתניהו פרע את החוב פעמיים: ב-2015, בנאום בפני מושב משותף של הקונגרס, הוא ביקר את מאמצי הנשיא להגיע להסדר עם איראן; וב-2016 הוא דחה הזמנה של אובמה. הבית הלבן הגיב אז בתדהמה.
הרושם הברור אז היה שנתניהו ניצח בהורדות הידיים. משקלה של ישראל בפוליטיקה האמריקאית הוסיף להעניק לה כוח שאין לשום ארץ זולתה.
ישראל היא בבת-עינם
האם זה עדיין נכון? ובכן, התשובה ממשמשת ובאה. הרשימה הזו נכתבת ביום שלישי בלילה. עדיין לא שמענו את התגובות מצד רוב תומכי ישראל המסורתיים. אבל מועט הספק שנהר של גינויים יזרום, בייחוד מצד ימין. הימין הזה כולל את דונלד טראמפ ואת יריביו הפוטנציאליים בהתמודדות על מועמדות הרפובליקאים לנשיאות בשנה הבאה; הוא כולל את הרפובליקאים בקונגרס, בייחוד בבית הנבחרים, שבו יש להם רוב; והוא כולל את הימין הנוצרי רב הכוח, שישראל היא בבת-עינו. ביידן הוא נשיא לא-פופולרי, וההזדמנות לתקוף אותו לא תוחמץ.
מי יודע, אולי יושב-ראש בית הנבחרים, הרפובליקן קווין מקארתי, יחזור על המחווה של 2015, ויזמין את נתניהו לנאום באוזני מושב משותף של הקונגרס. ראש הממשלה יצטרך לכלכל הזמנה כזאת בזהירות. עימות ישיר עם נשיא ארה"ב אינו עומד בראש סדר העדיפויות של שום מנהיג זר.
יתר על כן, עימות כזה עלול לפגוע בבסיס התמיכה ההיסטורי של ישראל בתוך המפלגה הדמוקרטית. לפנים, הדמוקרטים היו בעלי-בריתה הנאמנים ביותר של ישראל. אבל בשנים האחרונות מסתמן שינוי דמוגרפי בהרכב תומכיה של המפלגה, וסקרים חוזרים ומראים שהאהדה לישראל מתמעטת, בייחוד בין שנתונים צעירים.
לא רוצים, או לא-לא רוצים
וושינגטון הרחיקה החודש לכת בעקימת חוטם למראה המשבר החוקתי בישראל. עסקני ליכוד בכירים לא יכלו להאמין למראה עיניהם. שר התפוצות למשל הטיח בשגריר ארה"ב בישראל "Mind your own business".
לאמתו של דבר, ההפתעה אינה עצם התערבותו של השגריר בענייניה הפנימיים של ישראל. אם בכלל, ההפתעה הייתה האיחור בהתערבותו. בעשרה בינואר, טום ניידס העניק ראיון לגילי כהן ב"כאן 11". הוא יצא מגדרו שלא לנקוט עמדה על הרפורמה המשפטית. "הציבור בישראל אינו רוצה שאמריקה תטיף לו מוסר", הוא טען.
כתבנו כאן בעקבות הופעתו כי השגריר ניתק את עצמו מן ההקשר ההיסטורי של מדיניות החוץ האמריקאית, לפחות מאז הנשיא ג'ימי קרטר בשנות ה-70; בעצם, מאז הנשיא הארי טרומן, בשנות ה-40. ארה"ב העמידה את קידום הדמוקרטיה ואת ההגנה על שלטון החוק סמוך למרכז מאווייה. האם השגריר החמיץ את הניואנסים האלה מפני שהוא לא בא מן הדיפלומטיה או מן האקדמיה, או אולי מפני ששולחיו תדרכו אותו לשתוק ולהתחמק?
כך או כך, מה מעניין היה לשמוע אותו מכריז בכינוס של המכון למחקרי ביטחון לאומי חודש וחצי ויותר לאחר הראיון ההוא: "אני חושב שרוב הישראלים לא רוצים שארה"ב לא תתערב בענייני ישראל", שלילה כפולה לצורך חיוב. איננו יודעים אם הוא התעשת, או חזר בו, או אולי קיבל תדרוך חדש מוושינגטון. אבל ברור למדי שלאחר ההשתמטות הראשונית הוא חזר לייצג את עקרונות מדיניות החוץ של ארצו.
בנימין איש חמודות
קצת משונה שבנימין נתניהו לא ראה את הנולד. פוליטיקאים מעטים מאוד בישראל מיטיבים להכיר את הפוליטיקה האמריקאית יותר ממנו. היכרותו הייתה מעמיקה, מפני שהוא היה עד ראייה לחבלי לידה של אסכולה מדינית חדשה.
הוא נעשה סגן השגריר בוושינגטון בימיו הראשונים של ממשל רונלד רייגן; הוא כיהן כשגריר באו"ם בזמן שניו יורק הייתה מרכזם של הניאו-קונסרבטיבים, השמרנים החדשים, שטילטלו את אמות הסיפים של הימין האמריקאי. הם אימצו את נתניהו אל לבם. אין זו הגזמה לפי דעתי להגיד שהוא היה איש-החמודות של הניאו-קונז.
הוא ידע היטב איך מתעצבת דיפלומטיית זכויות האדם והדמוקרטיה של ארה"ב. הניאו-קונז שיקפו את תזוזותיה של הדיפלומטיה הזו ואת סתירותיה. הכוהנת הגדולה שלהם בימי נתניהו הייתה השגרירה המלוטשת באו"ם, פרופ' ג'ין קרקפטריק. היא הגיעה לידיעת רייגן בזכות מאמר, שכתבה ב-1979, ובו טענה בתוקף נגד דיפלומטיה של זכויות אדם.
אבל הדור הבא של הניאו-קונס הפכו כיוון, והעמידו זכויות אדם ודמוקרטיה בראש מעייניהם. דמוקרטיזציה של העולם הערבי הייתה הצדקה מרכזית של המלחמה בעיראק, תחת נשיא רפובליקאי. נשיא דמוקרטי תמך, אם גם ללא התלהבות, באביב הערבי, וסירב להעניק חבל הצלה לחוסני מובארק במצרים.
ריבונית - אבל מציאותית?
תגובת נתניהו על דברי ביידן ביום שלישי לקתה בכל הליקויים הידועים של מנהיגים לא-דמוקרטיים, הדוחים ביקורת אמריקאית, או בעצם ביקורת כלשהי, על סדרי השלטון שלהם. נתניהו הזכיר לביידן כי "ישראל היא ארץ ריבונית", המקבלת את החלטותיה בלי התערבות זרה.
כמובן, ישראל ריבונית; אבל ישראל צריכה גם להיות מציאותית. היא תובעת במשך עשרות שנים יחס מיוחד מהיותה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אבל מהיותה דמוקרטיה היא פותחת את עצמה בהכרח לבדיקה מצד דמוקרטיות אחרות. זה עניינה של פתיחות. יתר על כן, זה מה שארה"ב עושה לכל בעלות-בריתה. היא מפרסמת דוח שנתי מחמיר על מצב זכויות האדם בכל ארצות העולם, לא רק ברוסיה, בסין ובאיראן.
עודף דפנסיביות כלפי מבקרים אינו ביטוי של עוצמה. ככל שישראל תרבה להשתמש בטענות של "ריבונות" נגד ביקורת - כך תפחת ותלך ההבנה לעניינה בדעת הקהל הדמוקרטית.
ראש הממשלה נתניהו עומד עכשיו בשורה של מבחנים קשים, והוא אינו זקוק למטלות נוספות. אבל אולי הוא צריך לשקול את היתרון שיכול לצמוח לו מהאזנה גלויה, סבלנית ואפילו מזמינה לביקורת חיצונית. ביחסים הבינלאומיים כמו גם ביחסים הבין אישיים, בני-שיח אוהבים להיווכח מפעם לפעם שדעתם נשמעת בעניין ובדרך ארץ, גם כאשר אינה ערבה לאוזני השומעים.
אני חושב שבשלב הזה אין צורך להגזים בתיאור ממדי המשבר עם ארה"ב. ישראל אינה עומדת "לאבד" את אמריקה. אבל ישראל בהחלט עלולה להחיש מהלך של התעייפות בדעת הקהל האמריקאית שתגבה ממנה מחיר ארוך-טווח.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר