ראש הממשלה נתניהו מצביע, השבוע בכנסת / צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת
את שעות ההצבעה וההמתנה לבחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, העברתי באולפן של "כאן 11". הליך ההצבעה והספירה נמשך ונמרח, כאילו שסופרים עכשיו את הקלפיות בכל תל אביב ולא קלפי אחת פשוטה עם פחות מ־120 מצביעים, עם צוות מקצועי ומשפטי מיומן שאמור להתגבר על המשוכה בשלוש דקות.
● שוק הנדל"ן במשבר, ואלו הסיבות שדווקא עכשיו אני רוצה לקנות דירה | עידן ארץ קונה דירה, טור ראשון בסדרה
● האינפלציה מתקררת? הסעיף המדאיג שלא מראה סימני התמתנות | פרשנות
● תומר לוטן: "לפושעים יש פינטקים. רוב הרציחות קשור לעסקים ונדל"ן" | ראיון
התארכות הפארסה איפשרה לפרשנים להרחיב על אודות המשמעויות של המהלך, ועל אודות המטרה של נתניהו בהצבעה הזו בפרט, וברפורמה המשפטית בכלל. תשובה ברורה לכך, לא נמצאה. וזה דבר מדהים, שראוי לדבר עליו. הספינה שנקראת מדינת ישראל מפליגה לה, אבל השוהים עליה לא באמת יודעים לאן הקברניט מנווט אותה. וכשהספינה הזו עוגנת בחוף שרחוק 500 מיל מהיעד המקורי, אף אחד לא יודע לומר בוודאות אם הקברניט תכנן זאת מראש או לא.
נזכרתי השבוע בבחירות לנשיאות המדינה ב־2014, כאשר גבר מועמד הליכוד ראובן ריבלין על מועמד האופוזיציה מאיר שטרית, והפך לנשיא. נתניהו בירך את ריבלין והצהיר כי הצביע עבורו פעמיים, בסיבוב הראשון ובסיבוב השני, בעוד ההערכה בקרב הפוליטיקאים והעיתונאים הייתה אז שמאחורי הפרגוד נתניהו הצביע דווקא למועמד של המחנה היריב.
כיוון שהבחירות חשאיות, איננו יודעים בוודאות למי הצביע נתניהו בבחירות לנציגי הכנסת בוועדה לבחירת שופטים. אנו יודעים שלפחות ארבעה חברי קואליציה הצביעו עבור חברת האופוזיציה קארין אלהרר. האם בחירת אלהרר נעשתה למורת רוחו של נתניהו או שהוא הינדס זאת בחשאיות בדרך זו או אחרת מאחורי הקלעים? בשלב זה איננו יודעים. לא בטוח שנדע גם בעתיד.
אבל הפארסה שהתרחשה השבוע היא רק חלק קטן מפאזל הרבה יותר גדול. שאלתי השבוע בכירים בקואליציה האם נתניהו בכלל מעוניין בקידום הרפורמה המשפטית. גם על כך התשובה לא ברורה עד הסוף. האם נתניהו נגרר לרפורמה, מעוניין בה, מטרפד אותה או אמביוולנטי אליה? אף אחד מבני שיחי, שמשוחחים עם נתניהו תדיר על הרפורמה, לא ידע לתת תשובה חד משמעית בעניין.
דבר אחד ברור - במשך 15 שנות כהונת נתניהו, הוא לא הזיז את הגבינה המשפטית במילימטר. הרבה קצף, הרבה רעש, הרבה שחרור קיטור, אך בשורה התחתונה - הכוח של היועצים המשפטיים ושל בית המשפט רק הלך והתעצם.
בנובמבר 2019, נשא נתניהו נאום בפני התקשורת הזרה. "השופטים שלנו ובתי המשפט שלנו", הצהיר, "נהנים משם כביר, ובצדק. לי אין שום ביקורת".
האם הרצון ב־2023 לזכות לרוב מוחלט בוועדה לבחירת שופטים נובע משינוי אידיאולוגי, שינוי מציאותי, כורח פוליטי או שפשוט לא צריך לחפש קוהרנטיות בדברים?
זו לא טעות, זו מדיניות
זה מדהים לגלות שאנו באמת לא יודעים האם בחירת אלהרר היא כישלון מפואר של נתניהו או פעולה מחוכמת שלו תוך העברת האשמה לגנץ, ללפיד ולגוטליב. לא בטוח שנתניהו עצמו יודע. גם אם היה מצליח לדחות את מינוי שני הנציגים בחודש, לא ברורה התועלת בכך. דחינו בחודש, ואז מה? דחיות אצל נתניהו אינן אילוץ וכורח אלא תפיסת עולם.
הפארסה הזו מזכירה להפליא את פרשת 2000 (שיחות נתניהו־מוזס). גם שם מצאנו התנהלות משונה של נתניהו. האם הוא הסכים להצעת השוחד של מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס או שמא רימה אותו ומעולם לא התכוון להגביל את תפוצת ישראל היום בתמורה לסיקור פחות עוין בידיעות אחרונות? בעניין הזה יש ראיות ברורות ומשכנעות לכל אחת מהאפשרויות. המשטרה והפרקליטות סברו כמו האפשרות הראשונה, וליאת בן ארי ושי ניצן המליצו ליועמ"ש דאז אביחי מנדלבליט להגיש נגד נתניהו כתב אישום על עבירת שוחד. רז נזרי ועמית איסמן סברו, מנגד, שאין די ראיות לאפשרות הראשונה וכי יש לנקוט כמו האפשרות השנייה. היועמ"ש קיבל את עמדתם, וטען בכתב האישום כי נתניהו לא באמת התכוון להגיע עם מוזס להסכמות וכי המשא ומתן מולו היה כוזב.
אבל מה עושים עם הראיות ההופכיות? לדוגמה, מה עושים עם העובדה שנתניהו נפגש עם המו"ל המנוח של ישראל היום שלדון אדלסון ז"ל, בעקבות שיחותיו עם מוזס, וביקש ממנו להגביל את תפוצת ישראל היום בתמורה למשיכת הצעת החוק שתפגע בישראל היום, בדיוק כפי שהציע מוזס? זו ראיה אחת, ויש נוספות לא פחות משכנעות. התשובות של נתניהו לראיות הללו, היו מוקשות למדיי. מצד שני, כאמור יש ראיות ברורות שנתניהו לא התכוון להגיע לדיל עם מוזס ורק ניסה להרוויח זמן.
התשובה לסתירה לטעמי היא שנתניהו בעצמו לא החליט. האסטרטגיה העקבית של נתניהו היא למשוך את הזמן, לפעול בכמה ערוצים ומישורים מקבילים ואף סותרים. ההחלטה הסופית באיזה ערוץ ללכת תתקבל בשנייה האחרונה, אם לא לאחר מכן.
עמדות לוטות בערפל
היועצת המשפטית לממשלה דחתה את הצעת ז'ק חן, סנגורו של שאול אלוביץ', ללכת לגישור פלילי. נתניהו, כלפי חוץ, הרחיק את עצמו מההצעה, אך סנגורו אמר ליועמ"שית את ההיפך. גלי בהרב מיארה הודיעה לשופטים שהיא לא מעוניינת, ללא נימוק. הפרקליטות נכוותה מהמו"מ הקודם עם נתניהו בתקופת מנדלבליט. בדיעבד, יש להניח, שאלו את עצמם אביחי מנדלבליט וצוותו אם נתניהו ניהל מו"מ אמיתי עם רצון כן לחתום על הסדר טיעון או שניהל איתם מו"מ כפי שניהל עם מוזס. בהרב מיארה הפיקה לקחים, והחליטה שאין לה רצון להיכנס לספקות הללו ולהליך נוסף כשנתניהו אומר פומבית דברים אחרים ממה שאמר סנגורו בחדרים הסגורים.
כך יוצא שאנו כבר חודשים ארוכים בתוך השיח על הרפורמה המשפטית. המדינה סוערת סביבה, כל אחד מתבטא על אודותיה, ורק דעתו של אדם אחד נותרה בסימן שאלה. ראש הממשלה. הוא אומנם התבטא בעדה, הוא אומנם לכאורה פעל לקדם אותה - אבל מה האמת? האם הוא מעוניין בה בכלל או שהוא מנהל משא ומתן כוזב מול לוין? מה הסיבה שהוא בכלל שלח נציגים לבית הנשיא? האם הוא רוצה פשרה או פיצוץ? הוא מצהיר כי אם גנץ ולפיד לא יתעשתו, הקואליציה תחוקק את הרפורמה באופן חד צדדי. אבל לסוכנויות הדירוג, על פי הדיווחים, נתניהו הצהיר את ההיפך, כלומר שהרפורמה תעבור בהסכמה.
יותר מ־15 שנות כהונה, וסימן שאלה אחד ענק. זה נכון ברמה המשפטית, זה נכון בענייני דת ומדינה, זה נכון בענייני כלכלה (האם נתניהו מאמין בכלל במדיניות הכלכלית של ממשלתו שסותרת את גישתו כשר אוצר לפני שני עשורים, או שמדובר באילוץ קואליציוני?), זה נכון בעניין פתרון שתי המדינות, בעניין חוק הגיוס, ובעוד אלף ואחד עניינים. היכולת של נתניהו להיות ראש הממשלה כל כך הרבה שנים, לתפוס את הכותרות הראשיות מדי יום, לקדם עיתון שייתן לו במה חופשית, להתראיין רק לאנשים שהוא סומך עליהם, להיות נחרץ בכל דבר, ועדיין להישאר עם עמדות לוטות בערפל בכל התחומים - זו יכולת חריגה במינה. השאלה היא מה יוצא מכך לנו, האזרחים. איך אנחנו יכולים בכלל לבדוק את ההצלחה אם אנו לא יודעים מה יעד המבצע?