הפגנה נגד הרפורמה המשפטית / צילום: Associated Press, Ohad Zwigenberg
"כוח קפלן", הגוף שמאגד את ראשי המחאות נגד הממשלה ונגד הרפורמה המשפטית, הודיע כי הגיע הזמן לעבור משלב "הבלימה" לשלב "ההתקפה". בהודעת יחסי הציבור שפרסם הגוף, תפס את עיניי המשפט ביחס להמשך המאבק סביב ביטול עילת הסבירות והעתירות שהוגשו לבג"ץ נגד אותו צעד: "התוצאה בבג"ץ תלויה גם באווירה הציבורית ברחוב".
● הציבור מצפה מהקואליציה ומהאופוזיציה להיכנס למשא-ומתן בדחיפות | סקר גלובס
● הנציבות פשטה רגל, מערכת המשפט מותקפת, והעובדים נותרו שומרי הסף היחידים
כלומר, בעיני המוחים שנלחמים לשמור על הכוח של בג"ץ מול הממשלה, השופטים הללו מקבלים החלטות על-פי האווירה הציבורית ברחוב. אם תבעיר את המדינה - סיכויי העתירה יגברו.
לא הבנתי. זה הליך משפטי בערכאה השיפוטית הגבוהה של מדינת ישראל או תהליך הדחה בבית "האח הגדול"? אם לדעתכם אלה השיקולים שנשקלים כאשר בג"ץ דן אם לפסול חוק יסוד של הכנסת, אז על מה אתם בכלל נאבקים? על עצמאות המערכת המשפטית? האם זה שלטון החוק שאתם רוצים? שופטים שמקבלים החלטות חוקתיות הרות-גורל כאילו שמדובר בתוכנית ריאליטי?
מה שקורה במוסד, נשאר במוסד
המסר של "כוח קפלן" איננו באמת תמוה אם מבינים שהמאבק לא באמת משפטי אלא סוציולוגי, פוליטי ומעמדי. בשבועות האחרונים, וליתר דיוק בחודשים האחרונים, אני מדבר לא מעט עם מתנגדי הרפורמה המשפטית, או כלשונם "ההפיכה המשפטית". לאחר שמגרדים ומקלפים את הטענות המשפטיות, מגיעים לטיעונים האמיתיים: חשש מקצב הגידול של החברה החרדית והדמוגרפיה הישראלית, חשש מההרכב הנוכחי של הממשלה וחוסר האמון כלפי "ראשיה, שריה ויועציה", דאגה בנוגע לשוויון בנטל הכלכלי והביטחוני לצד חרדה מאופיה של מדינת ישראל שמשנה את פניה באספקטים שונים.
החששות הללו לגיטימיים. אפשר, ראוי ורצוי להניח אותם על השולחן ולדון בהם. אבל קשה עד מאוד לדון בהם כאשר הם מתחבאים מתחת לכל הממבו-ג'מבו של קץ הדמוקרטיה וטיעוני סרק על משמעויות מופרכות אם עילת הסבירות תבוטל בנוגע להחלטות הממשלה.
לפני מספר ימים שוחחתי עם ראש המוסד לשעבר, דני יתום. לדבריו, הוא לא יקרא לא להתנדב למילואים, אבל הוא יתמוך ויגבה כל מי שיבחר לעשות כן. בואו נודה על האמת - זה די אותו הדבר, במילים יותר מנומסות. שאלתי אותו מדוע מבחינתו ביטול השימוש בעילת הסבירות הוא עילה להפסקת התנדבות במילואים, אבל הוא חי לגמרי בשלום עם העובדה שכל פעילות המוסד מעולם לא הוגדרה בשום מסמך משפטי מחייב של מדינת ישראל. לא בחוק יסוד כמו "חוק יסוד: הצבא", לא כמו בחוק כמו "חוק שירות הביטחון הכללי", ואפילו לא בהחלטת ממשלה או החלטת ראש הממשלה.
סמכויות המוסד מעולם לא הוגדרו, בכוונה, כדי שיהיו על השירות החשאי של ישראל כמה שפחות מגבלות משפטיות וחוקיות. שופט העליון והיועמ"ש לשעבר יצחק זמיר אמר בראיון לגלובס ב-2010 בפירוש מה הסיבה לכך: "ההסבר לשאלה מדוע לא נחקק עד היום חוק המוסד הוא פשוט מאוד. זה נוח לארגונים הללו, ולמי שמפעיל אותם, לפעול בלי חקיקה המטילה מגבלות, קובעת סדרים, ומבחינת הנוחות עדיף בלעדיה".
יתום לא ממש ענה על השאלה, אך הסביר שאנחנו נמצאים בשעת חירום, והמילואימניקים כרגע הם קו ההגנה האחרון של מדינת ישראל מפני הרס הדמוקרטיה. השיחה בינינו בשידור הייתה בת דקה, אולם גם לאחר מכן המשכנו לשוחח בצורה כנה. יתום לא באמת נסער סביב ביטול עילת הסבירות, אלא מהאנשים שמרכיבים את הממשלה הזו.
לעומת זאת, על חבריו, יורשיו ופקודיו במוסד, הוא סומך, לכן לא קריטי לו שהאנשים הללו פועלים בעלטה משפטית כמעט מוחלטת, עם ייעוץ משפטי פנימי נוח במיוחד. אגב, כאשר ראש המוסד לשעבר יוסי כהן הסתבך עם המתנה היקרה שקיבל מהמיליארדר ג'יימס פאקר, היה זה יועמ"ש המוסד שחילץ אותו מכך ונתן תצהיר שמגבה את כהן. היועץ המשפטנ לממשלה לשעבר אביחי מנדלבליט לא האמין לגרסתו של מקבילו במוסד, אבל החליט שלא לעשות רעש.
איפה נתניהו בכל הסיפור?
החשש שעולה שוב ושוב הוא החשש מדיקטטורה. לעניות דעתי, החשש מדיקטטורה הוא מופרך. אני לא חושב שראש הממשלה בנימין נתניהו רוצה לפגוע ביסודות הדמוקרטיים של המדינה, אבל גם אם היה רוצה - אין לו באמת כוח לבצע הפיכה שכזו. תראו את המרד שיש לנתניהו בתוך שורות הצבא, האמירות המיליטנטיות של ראשי המוסד והשב"כ לשעבר, הקריאות נגדו מצד ראשי המערכת המדינית, הכלכלית והאקדמית. וכל זה במסגרת המאבק על הפרוסה הראשונה והקטנה ביותר ב"סלמי".
לא זכורה לי קואליציה כל-כך הומוגנית שלא מצליחה לקדם כמעט כלום. המון רעש, המון צלצולים, מהומות ומריבות. אבל בסוף, אחרי יותר מחצי שנה של כהונה, לא העבירו את חוק הגיוס, היועמ"שית לא פוטרה אלא נוקטת קו ניצי במיוחד, כל הרפורמות במערכת המשפט לא הועברו למעט עילת הסבירות, שנראה שעברה בצעד נואש רק כדי להוכיח שהממשלה הזו לא לגמרי חסרת אונים מול האופוזיציה.
החשש האמיתי לדעתי הוא לא דיקטטורה. מעולם נתניהו כראש ממשלה לא היה חלש יותר, למרות שהוא עומד בראש ממשלת ימין-ימין. החשש הוא לא דיקטטורה, אלא מחידלון. השסע בעם הולך ומעמיק. הלגיטימיות הציבורית של ממשלה שנבחרה כחוק הולכת ופוחתת. החשש שלי הוא מכרסום הולך ומתמשך בכללי המשחק הדמוקרטיים.
אם להמשיל את האירועים בישראל לתאונת דרכים שמגיעה לבית המשפט, הייתי קובע שיש לאופוזיציה, מבית ומבחוץ ומהתקשורת, אשם תורם של 80% לפחות. ועדיין 20% של הממשלה חשובים הרבה יותר. עם הסמכות מגיעה גם האחריות.
למרות זאת, נתניהו בחודשים הללו הולך ונעלם. הוא מותיר את הבמה למתלהמים והסכסכנים ביותר בקואליציה. באבחת פוסט אחד, הוא היה יכול לעצור זאת. כפי שעשה כאשר חברי הליכוד התחילו לנהוג בפופוליזם עם התבטאויות מזיקות על מדיניות העלאת הריבית של בנק ישראל. נראה כי נתניהו מתאמץ לא לקחת אחריות על המתרחש בקואליציה שלו ובעיקר בתוך המפלגה שלו.
במקום נתניהו, הייתי מכנס את ראשי הקואליציה ומבהיר שעד להודעה חדשה, לא יוגשו הצעות חוק של חברי קואליציה שלא עברו מראש את אישור ראש המפלגה וראש הממשלה. חבר כנסת או שר שיתלהם בראיון או על דוכן הכנסת, יטופל במסגרת הסיעה. אבל נתניהו, במקום להיות המבוגר האחראי לאחר כ-16 שנות כהונה, נוקט בשיטת "ישחקו הנערים לפנינו". אך מדינת ישראל איננה משחק.