מרטין היידגר, 1960 / איור: גיל ג'יבלי
ד"ר שוֹעִי רז הוא חוקר ומלמד פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב; יוצר, מתרגם, עורך ובלוגר
"אך ההוויה - מה היא ההוויה? היא היא עצמה. המחשבה העתידית חייבת ללמוד להתנסות בזאת ולומר זאת. ה"הוויה" - כלומר לא האל ולא יסוד העולם. ההוויה מרוחקת ומהותית יותר מכל היֵּשִׁים ובה בעת קרובה לאדם מכל יש שהוא ... אך הַקִּרְבַה נותרת הרחוקה ביותר מהאדם. האדם דבֵק תחילה בַּיֵּשִׁים ורק בהם. אך כשהמחשבה מייצגת את הֶיֵּשִׁים כְּיֵשֵׁים היא כבר נתונה בלא דעת בזיקה להוויה ... שכן כל יציאה מֶהַיֵּשִׁים וכל חזרה אליהם כבר ניצבות באור ההוויה".
[מרטין היידגר, איגרת על ה"הומניזם", תירגם העיר והוסיף אחרית דבר: דרור פימנטל, הוצאה: מאגנס; ירושלים 2018, עמ' 24-23].
● הייתכן דיאלוג מוסלמי-יהודי? התנועה הסופית-ישראלית מוכיחה שכן
● בין פריז לניו יורק: איך לתכנן נכון את המרחב העירוני?
● מדוע הוגים יהודיים לאורך השנים גינו את ההומניזם?
מי היה מרטין היידגר?
הפילוסוף הגרמני מַרְטִין הַיידֶגֶר (1976-1889), שבשנת 1927 ראה ספרו הראשון "הוויה וזמן" והפך לשם דבר, נחשב ככוכב עולה בשמי הפילוסופיה הגרמנית והאירופאית. בתוך מספר שנים מפרסום הספר קיבל היידגר משרת פרופסור בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג בתמיכתו של הפילוסוף ממוצא יהודי אֶדְמוֹנְד הוּסֶרְל (1938-1859) - שראה בהיידגר תלמיד וממשיך דרך. דא עקא, בעקבות החקיקה האנטי יהודית של הממשלה הנאצית, הודיע היידגר, שמונה כמינוי פוליטי לרקטור האוניברסיטה, כי הוסרל מסולק מהאוניברסיטה. בין השנים 1934-1933, ביושבו כרקטור, חיבר היידגר כמה מאמרים בזכות הנאציזם ובזכות הפיהרר. הוא אמנם פרש מהתפקיד במהלך 1934, אך עם זאת, לימים משהודפס מחדש ספרו "הוויה וזמן" (1941), הסיר את ההקדשה להוסרל, שהופיעה בראש החיבור. לימים טען כי תחת שלטון הרייך אי אפשר היה לנהוג אחרת.
עקב מעשיו של היידגר והימנותו על חוגי הנאצים, התנערו ממנו כמה מתלמידיו-חבריו ועמיתיו לשעבר, שקרנם הלכה ועלתה בעשורים שלאחר המלחמה. עם זאת, עברו הנאצי הפך לעובדה ידועה בחוגים האקדמיים, מה שגרם לכך שהיידגר התקשה לזכות לרהביליטציה בקהילה האקדמית והאינטלקטואלית באירופה ובארה"ב.
כיצד ההוויה תתקן את האנושות
ניסיון מהותי של היידגר למקם מחדש את הגותו הפילוסופית בלב החיים האירופאיים אירע בשנת 1946 ב"איגרת על ההומניזם" - בתוכהּ ניסה לטעון כי המושג "הוויה" הוא בשורה לכלל האנושות. כמובן, הקהילה הבינלאומית התקשתה לקבל את חיבורו. בין היתר, משום שהיידגר בחר לעבור בשתיקה על השנים שבהן שירת כאיש אקדמיה נאמן לנאצים.
יש לשים לב כי היידגר, במקור שהובא בפתיחה, מציע לראות במושג ההוויה שטבע מעין על-יֵשּׁוּת או על-ממשוּת, הקרובה לאדם יותר מכל אל או מכל יֵשׁ או מושג אחר, ובד אחר מרוחקת יותר מכל דבר אחר. ההוויה הזאת היא מהותית לכל אדם והוא בעצם נע בתוכהּ משעה שנולד ועד רגע מותו. היידגר מציע למעשה לכונן קהילה כלל אנושית שתתאגד סביב "ההוויה", הקודמת לכל מושג אחר, וכי מתוכהּ יוכל לנבוע לכאורה הפתרון לשבר הציבילטורי העמוק שייצרה הטוטליטריות הברוטלית של המלחמה.
באיזה מובן, לדעת היידגר, נכונה "ההוויה" לתקן את האנושות? המלה הגרמנית ל"הוויה" היא "Dasein", במובנהּ המילולי: מציאוּת או ממשוּת קונקרטית. מילה זו ניתנת לפירוק ל-"Da-sein" שמשמעו: הֱיּוֹת שָׁם. האדם אינו חושב את המציאוּת בלבד, אלא גם משוחח ונמצא בהּ ממש. המוּדָעוּת לכך, שלכול המין האנושי יש רקע משותף ב"הוויה" האופפת את כולנוּ, עשויה לגרום לנוּ לפעול באופן אותנטי ובלתי אוטומטי, כמי שמכבדים את קיומם בהוויה, אך ערים לכך שגם הזולת נוטל חלק בקיום ובאותה הוויה. כמובן, היו מי שראו בהצעתו זאת של היידגר, שלא כללה הכאה על חטאי עברו ואף התיימרה לטעון כאילו בפילוסופיה שלו דווקא מצוי המרפא לאנושות אחר אסון המלחמה, חוצפה הגובלת בגסות רוח ובריחה מנטילת אחריוּת.
הפילוסוף מעולם לא התנצל פומבית
ב-28 באוגוסט 1947, כתב להיידגר הפילוסוף היהודי-גרמני הרברט מַרְקוּזֶה (1979-1898) מכתב ובו דרש מהיידגר לומר מלים ברורות בקשר ליחסו לעברו הנאצי. מרקוזה ביקש לקבל מהיידגר הסבר מדויק על מידת שיתוף הפעולה שלו עם הנאציים בין השנים 1945-1933, וכן תהה במכתבו מדוע היידגר מעולם לא התנצל פומבית, כפי שראוי היה לעשות, בפני מורים-חברים ועמיתים יהודיים על כך שבגד בחברותם והצטרף לכוחות שרדפו אותם.
בתשובתו, כעבור כארבעה חודשים, כתב היידגר שהוא פרש ממשרת הרקטור כבר בשנת 1934 ומאז לא תמך באופן גלוי בנאצים ולא ראה בהם יותר כוחות החיוניים להתחדשותהּ הרוחנית של אירופה; הגם שלא יכול היה להביע את עמדותיו המפוכחות עד תום המלחמה, כי נשקפה לו סכנה. על השאלה מדוע אינו מתנצל פומבית על מעשיו, ענה היידגר, כי בהתנצלות כזאת תהיה כלולה הודאה פומבית שתגדע ביעף את כל המפעל הפילוסופי והאינטלקטואלי עליו עמל - ותהרוס אותו ואת משפחתו. לשאלה על התייחסותו למיליוני היהודים שנרצחו במחנות ההשמדה, כתב היידגר, כי הוא אינו סבור כי גורלם היה שונה בהרבה מגורל של "נתינים גרמנים במזרח אירופה" במהלך התקפת הנגד של הצבא האדום על גרמניה. בשני המקרים אירע רצח המוני פוליטי מאורגן ושיטתי, אלא שהגרמנים ביקשו להחביא את עובדת הרציחות ההמוניות במחנות, ואילו הצבא האדום פעל בגלוי.
מרקוזה השיב ב-12 במאי 1948 (יומיים טרם הכרזת מדינת ישראל). לדבריו, קשה היה לו להביא את עצמו להמשיך בשיחה, ובמיוחד להתמודד עם טענותיו של היידגר לפיהן למי שלא נמצא בגרמניה באותן שנים אין דרך להבין עם מה נאלצו הגרמנים להתמודד. אשר לתפיסה "הסימטרית" של היידגר - לפיה הצבא האדום רצח בשיטתיות גרמנים, כתב מרקוזה כי אין זה דיון שיכול להתנהל ב"מרחב לוֹגִי" באמצעות השמעת טענה שקוּלָה ורלטיבית, שבמהלכהּ מחליפים קבוצה אנושית אחת בקבוצה אחרת. אין דבר בעולם העשוי לכפר על העינויים, מעשי ההונאה, הביזה, הרדיפות, ההוצאות להורג ההמוניות, הטרנספורטים ומחנות הריכוז וההשמדה. אלוּ יישארו חקוקים כפשע נגד האנושות לדיראון עולם. הוא סיים בנימה סרקסטית, שכך יוותרו הדברים - בין אם יכיר בהם היידגר כהווייתם, ובין אם ימשיך לטעון את טענותיו.
בזאת תמה ההתכתבות. היידגר המשיך לא להתנצל; גם לא שב ללמד באופן סדיר באוניברסיטה. מרקוזה חיבר ספרים רבים - בהם ביקר את הקפיטליזם ואת המרקסיזם, עד שהפך למקור השראה עבור רבים ממנהיגי "מרד הסטודנטים" בצרפת בשנת 1968, אף שלא נטל בו חלק.