מדוע הוגים יהודיים לאורך השנים גינו את ההומניזם?

ד"ר שוֹעִי רז הוא חוקר ומלמד פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב; יוצר, מתרגם, עורך ובלוגר 

הומניזם הוא רעיון שאת שורשיו הקדומים ניתן למצוא ביוון העתיקה, עם משנתו של הפילוסוף פּרוֹטַגוֹרָס (420-490 לפנה"ס) שטען כי האדם הוא קנה המידה של כל הדברים. כלומר, על האדם ללמוד את עצמו ואת נפשו, את העולם הסובב אותו ואת החברה בהּ הוא חי.

● הכלכלן הנודע שחשב שכסף הוא אחד ממכשירי החירות הגדולים ביותר של האדם
● התיאוריות הפוליטיות האלה עיצבו את המאה ה־20, לטוב ולרע
● הפאם פאטאל שכבשה את לב האינטלקטואלים והפילוסופית שחוללה מהפכה בתפיסת המיניות הנשית

כבר בתחילת המאה השנייה לפני הספירה, בהשפעתה של התרבות הפילוסופית, טבע המחזאי הרומאי טיטוס מאקיוס פלאטיוס (נפטר 184 לפנה"ס), את המושג Humanus, במשמעות של הראוי להיקרא אדם; כלומר אינטלקטואל, איש רוח, אוהב תרבות, אדם הכולל בחובו שלמות מוסרית ואינטלקטואלית, ולומד ממקורות שונים שאינם חתומים אך ורק במורשת תרבותית אחת ויחידה. הרצון להיעשות Humanus, במובן של חכם המקיף את כל החכמות, היווה אידיאל שליווה את התרבות הפילוסופית הרציונליסטית הערבית, היהודית והלטינית בימי הביניים. עם זאת, ככל שהדברים מתרכזים במסורת האירופאית גרידא - כוחו של ההומניזם עלה מחדש במחצית השנייה של המאה ה־15, כזרם שבכוחו הלכו היוצרים ההגותיים והאמנותיים ברנסנס. אלו שמו דגש מחודש על האדם, חייו הארציים, זיקותיו לבני אדם אחרים וזיקותיו לטבע במרכז חיי העיון, שעה שהתיאולוגיה הכנסייתית והיצירה הספרותית עסקו בהצגת חיי העולם הזה כטרקלין שבו על הנשמה לעבור ניסיונות ולמרק את עצמה, בטרם תיכנס לחיי העולם הבא.

במאות הבאות הייתה דרכם של ההומניסטים קשה ונפתלת. הם נאלצו להיאבק בתאולוגיים כנסייתיים, באינקוויזיטורים, במלכים, במדינאים ובבעלי־הון, שלא תמיד הבינו מדוע יש להתרכז ברציונליות האנושית: ביכולת להבין דברים, בפיתוח הסקרנות, החקירה, הלמידה והביקורת, ולא להתרכז לחלופין בייסוד חברה של נתינים צייתנים וחרוצים, המוציאים לפועל את פקודותיהם של בעלי-הסמכות.

גם הטיעון ההומניסטי לפיו החקירה של העצמי ושל הסביבה קשורה במהותה לרוח־האדם ולכלל האנושות נתפסה לא־אחת כאיזו הרפתקה רוחנית בלתי־תכליתית שאינה מועילה באופן ממשי לביטחון המדינה או הדת או לרווחתם הכלכלית וחברתית של הכוחות המשתתפים בהן. בהשפעת כך, גם כיום, נתפסים מדעי הרוח (Humanities, המדעים ההומניסטיים), כאילו תרומתם שולית למערכים המעניקים לחברה כוח, עושר וחוסן. אף על פי כן, חלקו של האידיאל ההומניסטי בתנועת הנאורות האירופאית של המאות ה־18-17 ושל תנועת ההשכלה שהמשיכה אותה, בתפיסת הַבִּילְדוּנְג הגרמנית, בתפיסת הבנייתו החינוכית של הג'נטלמן הבריטי, ובתפיסות שהולידו את קידום זכויות האדם ואת החברות הדמוקרטיות במערב - היה רב. האנושות - בפניה הטולרנטיות, רחבות האופקים ומאירות־הפנים - חבה לרעיון ההומניסטי, העוסק בהשכלה והשתלמות, חוב גדול. מרבית ההישגים שאליהם הגיעה האנושות בנושאֵי אתיקה, צדק, שוויון, חירויות המחשבה והביטוי ושלום בין האומות, לא היו מושגים אילולא נוכחות ההומניזם בתרבויות הרוחניות האנושיות.

ספרים מומלצים

● הומניות עברית - ההומניזם היהודי
חנוך בן־פזי
הוצאה: אדרא
שנה: 2023
מס' עמודים: 272

● חינוך הומניסטי־יהודי בישראל: תכנים ודרכים
אליעזר שביד
הוצאה: הקיבוץ המאוחד
שנה: 2000
מס' עמודים: 221

 כריכת הספר חינוך הומניסטי־יהודי בישראל: תכנים ודרכים / אליעזר שביד

● תיאולוגיה בין־דתית: ערכה ועגינתה בפילוסופיה היהודית המודרנית
אפרים מאיר
הוצאה: אדרא
שנה: 2022
מס' עמודים: 254

 כריכת הספר תיאולוגיה בין־דתית: ערכה ועגינתה בפילוסופיה היהודית המודרנית / אפרים מאיר

הומניזם יהודי והומניות עברית

ספרו החדש של פרופ' חנוך בן־פזי, ראש המחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן, הומניות עברית - ההומניזם היהודי, הוא הזדמנות מסקרנת להתבונן באופן מקיף באופנים שבו הרעיון ההומניסטי התגלה בהגות היהודית המודרנית, ובתרבות העברית והישראלית במאה העשרים. כפי שמראה בן־פזי, האידיאל האנושי ההומניסטי ניכר במגוון של יצירות הגותיות: חילוניות, דתיות, ציוניות, יהודיות, עבריות וישראליות. חיבורו של בן־פזי מחויב להאיר את המכנה המשותף ההומניסטי בין כתבים ויוצרים המייצגים תרבויות יהודיות, עבריות וישראליות שונות זו מזו (הנתפסות כמקוטבות). הופעת חיבור זה בעת הנוכחית הינה מענה אינטלקטואלי אפשרי לתנועות ולמגמות אנטי־הומניסטיות או טרנס־הומניסטיות (כלכליות, דתיות וטכנולוגיות), שקרנם עולה בקרב הציבורים היהודי והישראלי. בנוסף, ניכרת תקוותו לפנות גם לדור הצעיר בקריאה כי את המסורת ההומניסטית־היהודית הזאת יש לשמור, לא רק מתוך מחויבות ליהדות או לישראליות אלא מתוך שותפות כלל־אנושית.

החשש היהודי מפני הומניזם

התֹּאַם בין המסורת ההומניסטית ובין המסורת הדתית היהודית הטילה בגדולי ישראל רבים מורא, שכן הם חששו לשלום הדת והתרבות הייחודית. העובדה לפיה מסורת ישראל מכילה מושגים דומים ומקבילים לאידיאת שלמות האדם ההומניסטית, כגון בריאת האדם בצלם אלוהים, קדושת החיים, אהבת הרֵעַ, תפיסת כבוד־האדם וכבוד הבריות, תלמוד תורה ודרך ארץ, נדמתה לרבים משלומי אמוני ישראל כמאפשרת חריגה מתחומי בית המדרש היהודי ומן התרבות הייחודית שהתפתחה לאורו. הם חששו שאם רק תיפולנה חומותיה הבצורות של היהדוּת מפני רעיונות לא־יהודיים, הבאים מן החוץ, ייפגע קיום המצוות ללא תקנה.

מתנגד מפתיע לקשירת האידיאל ההומניסטי ליהדות היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שעם כל בקיאותו במקורות הומניסטיים ונכונותו לתרום כבִּיוֹכִימָאִי לאנושות, בכל זאת דחה את זיקת ההומניזם לקיום המצוות מעל כל במה, משום שלתפיסתו - יש לקיים את המצוות אך ורק מפני "הכרע־דעת", בלי תקוות שכר וגמול. התפיסה ההומניסטית־יהודית לדידו מציעה להולכים בהּ לבחור במערכת קיום המצוות מתוך צורך אתי ופוליטי של כינון חברה סולידרי ואחריות לאדם האחר. ליבוביץ ראה בכך רעיון הסותר את תפיסת מצוות אהבת ה' לשמהּ. הוא דחה, מכל וכל, את הרעיון לפיו עבודת ה' מכוונת למימושה של אתיקה או פוליטיקה. כלומר, מכוונת לצורך אנושי כלשהו.

הומניזם בהגותם של ענקי הרוח היהודית

בן־פזי הושיב אפוא יחדיו בין דפי ספרו הוגים יהודים, השונים מאוד בדעותיהם, לשיח פילוסופי ופלורליסטי. הוא סוקר את ההיבטים ההומניסטיים בהגותם של מרטין בובר, א"ד גורדון, עקיבא ארנסט סימון, שמואל הוגו ברגמן, יוסף קלויזנר, הראי"ה קוק, עמנואל לוינס, הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), אנדרה נהר וז'קלין כהנוב. הוא מציג את מסירותם לרעיונות הומניסטיים לצד הביקורת שהייתה לחלקם על הסתמכות על ההומניזם האירופאי לבדו, כשהוא מנותק מן המסורות התרבותיות, הדתיות והלאומיות הייחודיות לעם היהודי. עם כל השונות שבין הדמויות המוצגות והלכי־רוחן, כולן לדידו מהוות פסיפס אחד של הגות ויצירה משותפת, הנכונה לספוג חכמה מתרבויות העולם, אך גם לתרום להן בחזרה. ערך הערבות ההדדית ושיתוף הפעולה, והנכונות לחיות יחד בסולידריות, בקבלה הדדית, ובלימוד משותף אלו מאלו, הם המפתח לדעת המחבר לא רק בקידום אזרחי מדינת ישראל, אלא גם לכינון הציוויליזציה והאנושיות בכל מקום שהנן.