בין פריז לניו יורק: איך לתכנן נכון את המרחב העירוני?

ד"ר שוֹעִי רז הוא חוקר ומלמד פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב; יוצר, מתרגם, עורך ובלוגר

"העיסוק בערים הוא עיסוק בחיים בצורתם המורכבת, והאינטנסיבית ביותר. משום כך, קיימת מגבלה אסתטית בסיסית, באשר למה שניתן לעשות בערים: העיר אינה יכולה להיות יצירת אמנות... ייתכן שאנו זקוקים לאמנות כדי לחזק את ביטחוננו באנושיות שלנו. עם זאת, האמנות והחיים אמנם שלובים זה בזה, אך אין הם דבר אחד... להתייחס לעיר, או אפילו לשכונה עירונית, כאילו הייתה בעיה אדריכלית גדולה שאפשר להשליט בה סדר על ידי הפיכתה לעבודת אמנות ממושמעת, פירושה להחליף בטעות את החיים באמנות".

[ג'יין ג'ייקובס, מותן וחייהן של ערים אמריקניות גדולות, תרגמה מאנגלית: מרים טליתמן, עריכת תרגום: רותי נויגרטן, הוצאת בבל: תל אביב 2008, עמ' 446-445 בדילוגים].

● מדוע הוגים יהודיים לאורך השנים גינו את ההומניזם?
● התיאוריות הפוליטיות האלה עיצבו את המאה ה־20, לטוב ולרע
● הפאם פאטאל שכבשה את לב האינטלקטואלים והפילוסופית שחוללה מהפכה בתפיסת המיניות הנשית

גורדי שחקים הופכים למונומנטים החדשים

בדרך־כלל אנו חושבים על ערים מודרניות כעל ערים מערביות, שהתפתחו מאוד לאחר המהפכה התעשייתית במחצית השנייה של המאה ה־19 ובראשית המאה העשרים, ואליהן נהרו המוני בני־אדם מן הכפרים. אותן שנים גם היו בסימן הגירות גדולות של מהגרים מרחבי העולם אל הכרכים העירוניים הגדולים במערב. כל אלו הצריכו פיתוח מואץ של תשתיות עירוניות ופרבריות, על־מנת לאכלס את המוני העובדים והתושבים החדשים.

בערים אירופאיות, בנות מאות שנים, נעשה מאמץ לשמור על צביונן ההיסטורי־חזותי לצד התרחבותן של שכונות חדשות, שהלכו והתרבו מחוץ ל"עיר ההיסטורית". תהליכים דומים אירעו בערים הוותיקות בארה"ב - שבהן גורדי שחקים מעוצבים הפכו למונומנטים החדשים של חברת־השפע האמריקנית. תופעה נוספת הייתה עִיּוּר הַסְּפָר האמריקני. המרחבים העצומים של ארצות הברית וגילהּ הצעיר יחסית, הביא לידי כך שנבנו שם מטרופולינים תוך עשרות שנים, שמה שהנחה את מתכנניהם הייתה מהירות האכלוס ויכולת הקליטה המהיר של התושבים החדשים. כל אלו באו, לא־פעם, על חשבון תכנון אורבני איטי ומבוקר, המנסה להתחשב בגורם האנושי.

מכתביה של ג'יין ג'ייקובס

● מותן וחייהן של ערים אמריקניות גדולות

תרגום: מרים טליתמן
הוצאה: בבל
שנת תרגום לעברית: 2008
מס' עמודים: 508

 כריכת ''מותן וחייהן של ערים אמריקניות גדולות''

● מלחמת הרחובות והבתים וטקסטים אחרים על העיר

תרגום: שרון רוטברד
הוצאה: בבל
שנת תרגום לעברית: 2021
מס' עמודים: 542

 כריכת ''מלחמת הרחובות והבתים וטקסטים אחרים על העיר''

במה צריך התכנון העירוני להתחשב?

הבעיה שבה נתקלה בה העיתונאית והסופרת אמריקנית-קנדית ג'יין ג'ייקובס בשנות החמישים נגעה בשינוי פניה של ניו יורק ושל הקהילות שהרכיבו אותה. ביקורתהּ של ג'ייקובס הופנתה לכך שהגדלת כוחה של העיר כמרכז עסקים וסחר עולמי הביאה לבינוי מגדלים לעשירים בשכונות העיר הוותיקות, כשחלק מהתושבים נאלצו לעבור (בשל מחירים מאמירים) לפרברים מרוחקים, וקשריהם הקהילתיים ניתקו. השינוי המהיר במרקם האוכלוסייה ובקהילתיות פגע בתכנון רבגוני ורב תכליתי, שאפיין בעבר את העיר.

לדעת ג'ייקובס, עיר בינלאומית, הכוללת בתוכה טיפוסים אנושיים רבים ושונים זה מזה, צריכה לחתור לשמור על הגיוון. על העיר לשמש את כלל־התושבים החיים בהּ, ולאו דווקא להיחזות כחלון הראווה של קידמה, עושר ואסתטיקה עתידנית.

ג'ייקובס כתבה מפורשות שטוב שיהיו בעיר בתים ישָׁנים, ולצידם בניינים חדשים. לדעתה, עדיפים רחובות קצרים יחסית ומרובי צמתים על-פני רחובות ארוכים ומנותקים. כל אלו לדידה הם סממנים של עיר שמאפשרת למירב בני האדם ניידות מיטבית בעיר, ואת הכושר לבחור בעצמם את מקום מגוריהם. העקרונות המכריעים בתכנון ערים לדידה הינם שימושיות, ניידות ורבגוניות, מתוך קשב דרוך למארג הצרכים הרב־קולי של התושבים.

הוגים פריזאים שחשבו על עירם

גם פריז עברה תהליכי פיתוח מואצים במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20. השינויים המרובים יצרו גם בהּ כתיבה מרובה על תופעות ארכיטקטוניות ועל התכנון העירוני הרצוי. אבקש אפוא להביא את דברי שני הוגים צרפתיים נודעים, שכתבו במקביל לג'ייקובס, ומבחינות רבות מהווים בני־שיח שלה.

הסמיולוג (חוקר הסימנים), תיאורטיקן הספרות ומבקר התרבות, רולאן בארת (1980-1915), כתב במאמרו "מגדל אייפל" (1964) - כי המגדל, שהוקם ונחנך ב-1889, הינו סממן תרבותי של קידמה חילונית־רציונלית, ובד־בבד סימן ריק, כך ש: "אין מה לראות בתוך המגדל. אף על פי כן, המונומנט הריק הזה, זוכה בכל שנה למספר מבקרים כפול מזה של מוזיאון הלובר ...". למרות ריקותו, נתן לראות מהמגדל את פריז במלואה. הוא מאפשר לאדם לחוש כי העיר היא לב העולם. לאנשים רבים הוא מהווה סמל של העפלה - אל מרחב אופורי של חיים, דמיון חופשי ואושר עתידי, וכך מגלם אופקים חדשים של חירות. בארת תיאר את המגדל גם כאישה המשגיחה על פריז ואוספת את פריז לרגליה. במובן זה, המונומנט הזה לדידו אינו יוצר תחושת הזרה, ניכור והשתלטות על המרחב, אלא כל תושבי פריז שותפים בו ובמשמעויות שהם מייחסים לו.

הפילוסוף והסוציולוג אנרי לָפְבְּבֶר (1991-1901), קרא במאמרו "הזכות לעיר" (1967) לכך שההומניזם הקלאסי סיים את תפקידו, ולפיכך על החברה העירונית לשאוף להומניזם חדש, המתגלם בכך שלתושבי העיר יובטחו זכויות בתכנון וביישום החיים בעיר. גם לֶפְבֶּבֶר, בדומה לג'ייקובס, הדגיש את זכויותיהם של תושבי העיר בכל תכנון עתידי של עירם או של שכונתם, את חירות התנועה שלהם בין חלקי העיר, ואת העברת האחריות לעתיד העיר מידיהם של מיעוט נבחרי ציבור ובעלי הון, לידי כלל התושבים ולהכרעתם.