ג'ונתן אלחורי / צילום: הראל מדהלה
זה קרה זמן קצר לפני שהחל עוד הרצאה במסגרת מסע ההסברה שלו בקמפוסים של ארה"ב, שהתקיים החודש, המשטרה המקומית ביקשה ממנו להמתין. למקום הובא כלב משטרתי שסרק את הבניין, על־מנת לוודא שאין שם חומרי נפץ. האם ג'ונתן אלחורי, ישראלי נוצרי בן למשפחת צד"לניקים, פחד באותו רגע?
"אם לא הייתי מרגיש בטוח, לא הייתי יוצא למסע הזה", הוא אומר. "בעבר הייתי במשלחות דומות, והיו איומים וניסיונות לפוצץ אירועים, ירקו עליי, בעטו בי ועשו כל דבר כדי שלא אצליח להעביר את ההרצאה שלי.
"הפעם, בגלל האבטחה, האנטי־ישראלים לא התקרבו אלינו, והחשיבות של ההרצאות הרבה יותר מרכזית. אנחנו מנסים להחזיר את הסיפור לישראלים, ולהסביר שזה חמאס נגד אזרחי ישראל, הכול הרבה יותר אכזרי".
● כך הפך סופר ילדים גרמני בעבר ופוליטיקאי בהווה למסביר הכי טוב של ישראל
● הרדיו הישראלי החדש שהושק החודש בארה"ב ומסייע במאבק באנטישמיות
● למקסם את האפקטיביות: כך פועלים משרדי הפרסום בחזית ההסברה
● איך מסבירים את המלחמה הישראלית לצעירים בארה"ב ובאירופה
● דעה | ישראל צריכה להקצות מיליארד שקל להסברה בעולם
בהגדרה הרשמית, אלחורי, 31, הוא מנהל קשרי החוץ בארגון הדיפלומטיה הציבורית דיפלואקט. בפועל, הוא אחד מ"אנשי השיווק" החזקים ביותר של ישראל, בין היתר משום שהסיפור האישי שלו מצליח להפתיע את הקהל בכל פעם מחדש.
"לפני שש שנים הקמתי בדיפלואקט את קבוצת המיעוטים - נוצרים, מוסלמים, דרוזים ובדואים - שרואים עצמם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית ומדברים על ישראל בעולם. לאורך הזמן הזה נתקלתי בלא מעט סטודנטים אנטי־ישראלים בחו"ל, שאמרו לי שאני שקרן, ושאין מצב שאני נוצרי, והיו כאלה שכשדיברתי בערבית, האשימו אותי שגנבתי להם את השפה.
"לא עולה על דעתם שיש דובר ערבית שתומך בישראל, אנחנו שומטים את השטיח מתחת לרגליים שלהם. הרבה אנשים, כולל בארגוני להט"ב ובארגוני זכויות אדם שיוצאים נגד ישראל, לא יודעים ש25% מהאוכלוסייה הישראלית היא לא יהודית".
איך אתה מסביר את העובדה שבקהילת הלהט"ב הגלובלית יש תמיכה בחמאס?
"במשך שנים הייתה תמונה שישראל היא החזקה, הכובשת והאכזרית, והפלסטינים מסכנים שרוצים לחיות את חייהם, וישראל לקחה להם את המדינה. לכן, בקהילה חושבים שישראל היא זו שצריכה לתת זכויות ללהט"בים בעזה או ברשות הפלסטינית, ואם אין להם זכויות, היא אשמה בזה. מעוותים את השיח, והתפקיד שלנו להציג את התמונה המלאה".
בלי סרטוני זוועות
המתקפה של ה־7 באוקטובר יצרה גם אצל חורי טלטלה וזעזוע עמוק. בימים הראשונים של המלחמה הקים יחד עם חבריו חמ"ל ששיתף סרטונים בערבית. החודש כאמור יצא למסע בשמונה קמפוסים, שבחלקם התרחשו לא מעט תקריות אנטישמיות - ביניהם NYU, הרווארד, אוניברסיטת פנסילבניה, אוניברסיטת בוסטון, אוניברסיטת ברנדייס ועוד.
"לא הראינו להם סרטוני זוועות של חמאס - זה יכול לקומם ולהכעיס, אבל זה יסתיים רק בזה", הוא מסביר. "המטרה היא לא להתווכח עם סטודנטים, אלא לחבר אותם לסיפור הישראלי שנגדע ברגע אחד.
"בראייה רטרואקטיבית, ההסברה הישראלית תמיד עסקה בהיסטוריה, עובדות ומספרים, בעוד שהצד השני בא עם סיפורים אישיים. האפקטיביות הרבה יותר גבוהה כשאתה מדבר על האנשים עצמם, ולכן היה חשוב להחזיר את האנושיות לציבור הישראלי שעבר דה־הומניזציה. לא רואים בנו אנשים בכלל, אלא מפלצות וחיות.
"בעיניי זה סיפור של חופש, ואיך משיגים אותו. עשינו את ההקבלה בין המסיבה שבה אנשים רצו לחגוג את מי שהם דרך חיבור למוזיקה, ומול זה ארגון שהחופש שלו מושג רק על-ידי רצח של אנשים".
נקודה נוספת היא החיבור שעושים הפלסטינים לארגונים אחרים. "הם משווים את עצמם להתארגנויות כמו BLM (בלק לייבס מטרס) ולאפרטהייד של דרום אפריקה, וזה עזר להם להשתלט על דעת הקהל".
איך אתה מחזיר אליך את דעת הקהל?
"יש 10% שתמיד נגדנו, 10% שתמיד בעדנו ו־80% שבאמצע, והם בסוף המטרה שלי. אם עומד מולי אנטי־ישראלי, אני יכול להוכיח לו פעם אחר פעם שהחמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי, והוא לא ישתכנע. אבל אלה שלא יודעים כלום, יכולת הקשב שלהם הרבה יותר גדולה".
מה הכי הפתיע אותך בקמפוסים?
"שחבר'ה מהקהילה היהודית חשבו שאין שותפים לא־יהודים לקול שלהם, ופתאום הבינו שיש. זה מאוד מרגש אותי. אגב, יש אנשים בקהילה היהודית שעדיין לא מרגישים חלק מהאירוע הזה, תומכים בחמאס ולא בישראל, וקוראים להפסקת אש בלי חטופים - הם לא הבינו שהם עלולים להיות הבאים בתור".
"אי-אפשר להפסיק"
אלחורי הגיע לישראל כשהיה בן 9 עם אימו ואחיו, דרך קפריסין. אביו עזב את לבנון שנה וחצי קודם לכן, עם נסיגת צה"ל. "עם הדרכון הלבנוני נכנסתי לישראל, בהתחלה לנהריה ואז לחיפה", הוא מספר. "החברה הערבית סירבה לקבל אותנו, בטענה שאנחנו בוגדים. הגעתי לבית ספר יהודי בחיפה שלא היה בו דובר ערבית אחד, ולא הייתה לי מילה אחת בעברית. אבל הרגשנו חיבור גדול לחברה הישראלית, אנשים תמכו ועזרו בנו לעמוד על הרגליים".
את הסיפורים שהובילו ליציאה מלבנון הוא הכיר מילדות, אבל לדבריו, אף פעם לא חשב עליהם לעומק. "כמה ימים אחרי הזוועות, שמעתי את אימא שלי אומרת בטלפון 'זה בדיוק מה שעברנו', ופתאום נפל לי האסימון. התפרקתי. זה חיבר לי את כל הנקודות. פתאום כבר לא ראיתי את זה בעין חיצונית.
"הרגשתי שמה שקרה לחברה הישראלית פוגע בי בצורה ישירה, שזה זורם בעורקים שלי. הטראומה היא חלק מהדנ"א שלי, אנחנו סוחבים אותה איתנו שנים, ופתאום היא נהייתה מולי בצבעים. היום יותר ברור לי הקשר של הדברים: אבא שלי התחבר לצד"ל ונלחם על הבית נגד אירועי טרור. אני לא לוחם בצבא, אבל כלי הנשק שלי הוא המיקרופון, שאיתו אני יכול לדבר ולהוציא את הסיפור החוצה.
"מבחינתי ישראל היא הבית שלי. לא היית חוזר ללבנון גם אם הייתי יכול, כי לפה אני מרגיש שייך. אף פעם לא הרגשתי צורך לבחור בין הזהות הלבנונית, הישראלית, הנוצרית או הלהט"בית שלי. על פניו אלה זהויות סותרות, אבל הן יכולות להסתדר".
עם איזו תחושה חזרת לארץ?
"שאי-אפשר להפסיק עכשיו, חייבים להגיע לעוד קמפוסים. לרשתות החברתיות יש מגבלה, כי זו תיבת תהודה. היא חשובה ומרכזית, אבל המפגש הבינאישי חשוב לא פחות. בסרטונים יש משהו מפולטר ומהונדס, כל מילה חשובה, אבל זה אחרת כשרואים אדם מול העיניים".
למרות זאת, אלחורי פעיל בכל הרשתות החברתיות, כשלדבריו הפופולריות ביותר בקרב הצעירים הערבים הן טוויטר ואינסטגרם. "אני מייצר סרטונים בערבית לבנונית, כדי לחבר להיסטוריה של מה שקרה לנו, ולהסביר שהיום ישראל חווה אותה דבר".
חמישה ימים לאחר המתקפה הרצחנית, אלחורי העלה סרטון באינסטגרם שרשם עד כה קרוב ל־400 אלף צפיות, ובו הוא מסביר למה ישראל צדקה במעשיה ובמלחמתה בחמאס. "מעל 3,000 איש הגיבו, ו־6,000 איש שיתפו", הוא מספר. "זה הגיע לאנשים שלא מכירים ולא יודעים על ישראל, והם קהל היעד שלי".