''אחרי 7 באוקטובר כבר אין שאלה בדבר נחיצות צבא היבשה''. כוחות חי''ר בעזה / צילום: דובר צה''ל
בסוף העשור הקודם ישב תא"ל (במיל') גיא חזות בכנס של הקצונה הבכירה בצבא, שבו התארח גם ראש הממשלה בנימין נתניהו. "הוא בא לדבר איתנו ולסמן לנו את החזון של צה"ל בשנת 2030. הוא דיבר על כל היכולות שאפשר לדבר עליהן", משתף חזות בראיון לגלובס, "על חיל האוויר, על טילים חכמים - אבל לא אמר מילה על צבא היבשה. ואני רואה איך לאט לאט קציני היבשה מתכווצים בכיסאות שלהם, ופתאום אחד מתתי האלופים שואל באומץ: 'ומה עם היבשה?' ונתניהו עונה לו: 'גם היבשה, גם היבשה', ולא מוסיף דבר. הקצינים יצאו מהאירוע הזה עם ההבנה שלא רק שבדרג המדיני לא מתכוונים להפעיל אותנו, הם גם לא מתכוונים להשקיע בנו".
חזות, שצמח כמג"ד בצנחנים וכיהן גם כמח"ט כפיר ומפקד עוצבת אדום, איבד את התשוקה שלו להמשיך ולשרת בצבא ופשט את מדיו עוד לפני 7 באוקטובר. מאז המלחמה, הוא משמש כראש מערך הלמידה המבצעית בזרוע היבשה במילואים. הוא מכיר מקרוב את צבא היבשה על המורכבויות, המגבלות והיתרונות שלו, ומצליח לזהות במבט לאחור את השינויים שעבר צה"ל, במסגרתם הפוקוס וההשקעה הגדולה עברו למקומות אחרים. בספר שהוציא תחת השם "צבא ההייטק וצבא הפרשים" (הוצאת מערכות ומודן), שקיבל בולטות גם בסדרת הדוקומנטרי "מה קרה לצה"ל", הוא מגולל כתב אישום חריף נגד צבא שאיבד את הדרך וויתר על פוליסת הביטוח שלו.
● לשמר או להרוס: דילמת ההנצחה שקורעת את חברי הקיבוצים בעוטף
● בחזרה לדרום: בין ניצנים של שיקום למרדף אחרי תרומות
● הזינוק החד במספר הסובלים מפוסט־טראומה מאלץ את עולם הטיפול לעבור מהפכה
"עבורם, הייטק זה סכין מנתחים של רופאים שנותן שליטה מלאה לדרג הצבאי והמדיני", אומר חזות. "מנגד, צבא היבשה הוא כמו גרזן שאתה מוריד אותו בבת אחת והתפיסה היא שהוא יכול לגרום לנזקים, להיגמר עם הרוגים, חוסר שליטה והסתבכות. כביכול, מאז לבנון הראשונה אנחנו מוכיחים שוב ושוב שאי אפשר לסמוך עלינו".
קו פרשת המים: מלחמת לבנון השנייה
הפעם הראשונה שבה הבין חזות שלצה"ל יש בעיה חמורה, הייתה לפני קרוב ל־20 שנה, במלחמת לבנון השנייה. עד אז לדבריו שהה צה"ל בתחושת ניצחון משכרת. עם פרוץ המלחמה, חזות אמור היה להתחיל תפקיד חדש כראש מטה של מפקד אוגדה 91, גל הירש. התוכניות השתבשו, והוא תפקד כ"רץ קנקן" כהגדרתו - מעין שליח אישי של הירש למשימות מיוחדות. "זה היה המשבר הכי גדול שחוויתי בשירות, עד כדי מחשבות על שחרור. הרגשתי שאנחנו לא באירוע, זה היה מביך. הסתכלתי על המלחמה מהצד, והיה נראה שמי שניהל באותה תקופה את הצבא - בין אם זה דרג מדיני או צבאי - לא הבין שיש לו צבא חלול בכשירות שלו".
בספר, אתה משרטט קווים מקבילים בין המדיניות התקציבית ליכולות הצבא. אילו טעויות נעשו בדרך לדעתך?
"אחרי מלחמת יום הכיפורים, מדינת ישראל 'השכיבה' את כל הכלכלה שלה כדי לא לחוות שוב את הטראומה. היא ייצרה פוליסת ביטוח לא הגיונית ומופרזת למדי אל מול צרכי הביטחון. זה כאילו שהרמטכ"ל פגש דג זהב שאיפשר לו להגשים כל משאלה תקציבית. גם צבא היבשה קיבל את כל מה שהוא רצה: טנקים, נגמ"שים, כוחות חי"ר, אמצעי ראיית לילה ועוד. הכינו מענה לכל תרחיש אפשרי".
במהלך מלחמת לבנון הראשונה הצבא היה עצום בגודלו וביכולותיו, ולמרות זאת, אומר חזות, "חיל היבשה לא הצליח להביא את הסחורה. הצבא נבנה לתמרון ברמת הגולן ובסיני, ופתאום מצא את עצמו מתמודד עם צבא אש"ף ולוחמי הקומנדו הסורי בשטח הררי סבוך שהוא בכלל לא מכיר".
ואז, הוא אומר, הגיעה שנת 1984. "הכלכלה קרסה במשבר הבנקים, וחלחלה ההבנה ש־30% מהתמ"ג בישראל הולך לביטחון. כתוצאה, שמעון פרס ויצחק מודעי ביצעו קיצוץ בתקציב".
במקביל להתבוססות בבוץ הלבנוני, ב־1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה. "צה"ל, המערכת הגדולה הזו שסגרו לה את הברז, נכנס לעשורים של משימות שיטור ביו"ש ובעזה ללא שום קשר לייעוד המקורי שלו. פתאום צבא שלם נדרש לעבוד עם אלות במקום עם M16 ולזרוק רימוני גז במקום לתמרן עם טנקים - והוא לא יודע איך להתמודד עם זה".
וזה נמשך עד למלחמה הנוכחית?
"לאורך שנים. מעבר לכך שסוגרים יחידות, חטיבות רבות הפכו חלולות. הן לא מתאמנות, חסרים כלים וחיילים. יש אוגדה שהגיעה לבית חאנון בסוף 2023 אבל איש לא האמין שיפעילו אותה בכלל. אפילו ראש אגף מבצעים אמר על האוגדה הזו 'אתם פרשים, נסגור אתכם כי אתם לא רלוונטיים'".
המגמה הזו שחזות מספר עליה, שצברה תאוצה בסוף שנות ה־80, נמשכה ביתר שאת בעשור שלאחר מכן. בתקופה זו, התרחש שינוי טקטוני בדנ"א של הצבא, שפחות ופחות חשב על תמרון רחב. "בשנות התשעים, שהיו שנים יחסית שקטות בגבולות ישראל, התחוללו שתי מהפכות שהורידו מאוד את המוטיבציה להחזיק צבא יבשה גדול שיודע לתמרן בשטח האויב. הראשונה היא הוויתור של סוריה על רעיון הפלישה לישראל, והשנייה היא תורת לחימה שארה"ב הביאה לעולם בזמן מלחמת המפרץ הראשונה: התקפה מרחוק, ללא 'מגפיים על הקרקע'. סיפרנו לעצמנו שיש לנו יכולת לעשות בדיוק את אותו הדבר. תהליכים אלו קרו יחד עם שינוי בחברה ישראלית, שלא הייתה מוכנה לשלם מחיר על נפגעים כבעבר".
והשילוב הזה הגיע לשיאו בלבנון השנייה?
"בלבנון השנייה צבא היבשה התגלה בנקודה הכי נמוכה שלו אי פעם - אין פעילות לפי העקרונות הכי בסיסיים של תנועה ואש, של לוגיסטיקה קרבית, של תמרון. חיילי רגלים לא ידעו להפעיל טנקים, שריונרים לא ידעו לעבוד עם חי"רניקים, מפקדים לא ידעו להפעיל ארטילריה או את חיל האוויר, וחיל האוויר לא סמך על תיאום עם חילות היבשה. זה היה פשוט מביך, סיימנו את המלחמה הזו בתחושת בושה ושזה לא יכול להימשך ככה יותר".
מה קרה אחרי? מינו את גבי אשכנזי במטרה להחזיר לצבא את הערכים שאבדו.
"אשכנזי נכנס לתפקיד ואמר: תעזבו אותי עכשיו משדה הקרב העתידי - אנחנו חייבים קודם כל להחזיר את הצבא ליסודות שלו. הוא הביא רוח חדשה, והטראומה של לבנון השנייה הביאה עמה משאבים ותוכנית רב־שנתית חדשה בשם 'חלמיש'. אחרי שנתיים של קשיים פתאום התחלנו לראות תוצאות. במבצע עופרת יצוקה ב־2009 היינו כמו קבוצת כדורגל שפישלה בעונה הקודמת ואמרה לעצמה שזה לא יקרה שוב. ראינו תיאום של אש, טנקים, חיל אוויר. היו תוצאות".
הגנרלים התחלפו, הבעיה לא נפתרה: "ייבשו את צבא היבשה"
הכרוניקה שמתאר חזות בתקופה שאחרי לבנון השנייה מזכירה מאוד את אותה כרוניקה שהייתה בין מלחמת יום הכיפורים לשנות ה־80. שוב הגיע משבר כלכלי חיצוני, ושוב הצבא נפגע. "אחרי אשכנזי, מינו את בני גנץ שנאבק ארבע שנים עם הממשלה על תוכנית רב־שנתית - שהיא מרכיב מכריע בבניין הכוח - ופשוט לא נתנו לו. למה? בגלל המשבר הכלכלי החמור ביותר שפקד את העולם מאז 1929 ושינה הכל - משבר הסאבפריים".
אמנם גנץ נכנס לתפקיד רק ב־2010, אבל השלכות המשבר הורגשו היטב. לכך, אומר חזות, התווספה המחאה החברתית שפרצה בישראל ודרשה להפנות משאבים למקומות אחרים במטרה להקל על יוקר המחיה. "אילצו את צה"ל להתמודד עם קיצוץ נרחב שפגע באימונים וברכש", הוא אומר. לא רק שלא אושרה התוכנית הרב־שנתית, במקביל נסגרו חטיבות שריון במילואים, אגד ארטילרי, טייסות ואוגדה, ואלפי אנשי קבע פוטרו או עזבו. "זה הגיע למצב שלא היה לנו נייר טואלט אז גזרנו עיתונים, או שכסגן מפקד חטיבה נתתי פקודות לסגור ממטרות בבסיסי החטיבה כי אין כסף למים. אתה יוצא לאימון - אתה לא מקבל תחמושת. אומרים לך 'תסתדר', אבל איך אסתדר? כל מה שהשגנו בקדנציה של אשכנזי הלך אחורה".
לדברי חזות, המסרים שצה"ל קיבל בתקופה הזו ולאחריה היא שהוא הולך לשלם את המחיר "כי החברה הישראלית באטרף". "סוף שבוע אחד יצאתי הביתה ותדלקתי את הרכב בתחנה, ומישהו עבר לידי וצעק לי 'על חשבוני, הא?'. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. אלה היו שנים שהתביישנו בכך שאנחנו בצבא, אפילו יצאנו על אזרחי. ומי התביישו? אנשים שסיכנו את החיים שלהם".
חזות מוחה על התחקירים והכתבות נגד הפנסיה התקציבית, ועל הפניית האצבע לצבא כגורם מסורבל ובזבזני: "אנשים 'פותחים עיניים' על הפנסיות, אבל מי אתם רוצים שיישאר בצבא להוביל את הילדים שלכם ביום פקודה למלחמה? אתם רוצים את הכי טובים, אבל גם אחרי 7 באוקטובר עדיין לא מבינים מה קורה כשהטובים ביותר לא נשארים בצבא".
הקיצוצים בצבא לא הפסיקו גם לאחר הקדנציה של גנץ. מחליפו, גדי איזנקוט, נדרש לעשות שינויים נרחבים בתמורה לאישור תוכנית תקציבית רב־שנתית. לדברי חזות, את המחיר הגדול שילם שוב צבא היבשה. בין היתר, שירות החובה קוצר מ־36 חודשים ל־32. "שילמנו על זה ב־7 באוקטובר. פחות ארבעה חודשי שירות סדיר שקולים לאוגדה אחת פחות - וזה מה שהיה חסר לנו בעזה".
הטענה מנגד היא שחוץ מלוחמים, הצבא לא זקוק לכל החיילים הלו.
"כל השובל שהולך אחרי האוגדות הסדירות הופך להיות ריק מתוכן, והוא לא מוכן ליום פקודה. השינויים המבניים שנעשו באותה תקופה במודל הקבע ריסקו את הצבא ויצרו משבר כח אדם. רצפת הייצור של צה"ל נפגעה. כל אותם רבי סרנים, סרנים וסא"לים שעושים את העבודה השחורה והאפורה של הצבא במפקדת זרוע היבשה ובמפקדות הלוגיסטיות נתפסים כג'ובניקים, אבל תנאי העבודה שלהם שונים מאוד מאנשים שעובדים במשרד בתל אביב. מה שהחזיק את רצפת הייצור הזו הייתה המחשבה שגם אם לא אקודם בליבת שדרת הפיקוד של צה"ל, אגיע לגיל 42 ולפחות אהנה מהפנסיה. ברגע שחתכו את זה, רצפת הייצור של הצבא התפרקה לחתיכות".
אתה מדבר על התייבשות צבא היבשה, אבל מאז 7 באוקטובר הברזים נפתחו: לא רק שצה"ל משופע במשאבים, יש גם טענות שמתקיימת בזבזנות בחלוקת ימי המילואים לחיילים.
"כמות המשאבים שנשפכו על היבשה שוות ערך לארבע תוכניות רב־שנתיות, שתקציבה של אחת כזו נאמד בין 4־5 מיליארד שקל. אם היו משקיעים את הכספים האלה בזמן לאורך 20 שנה ולא בחופזה שכזו, ייתכן שהמלחמה הייתה קצרה יותר או כלל לא הייתה פורצת. אבל היו כאן יחידות חלולות שהיה צריך למלא בתוכן".
"לא הצלחנו לפתור את בעיית תת־הקרקע בעזה"
חזות מתייחס לשורת המבצעים שהתרחשו בעזה מאז עליית חמאס. בניגוד לעופרת יצוקה ב־2009 שהזכיר לטובה, במבצעים הבאים הבעיות הישנות חזרו ובגדול. מעופרת יצוקה ועד לשומר חומות ב־2021, העדיף הצבא שוב ושוב לנהל קרב של "אש מנגד" ולא להתעמת ישירות עם מנהרות החמאס.
"אוגדת עזה דווקא הצליחה להדוף יפה בשומר החומות את ניסיונות חמאס לחדור מהים ומהאוויר, התמודדה היטב עם איום הנ"ט והתקדמה צעד אחד לפני לפניהם. אבל אז הגיע מבצע 'מכת ברק' שבו צבא היבשה היה אמור לתמרן ברצועה ולשמש כפיתיון שימשוך את אלפי הלוחמים של חמאס למלכודת המנהרות, שם יוכל חיל האוויר להפציץ אותם. בסופו של דבר הוא תימרן מטר מהגדר, בצורה מוגבלת למדי ותוך לקיחת סיכון מינימליסטי, ולא נכנס למקומות המסובכים. זה נעשה בצורה כל כך מגושמת, שחמאס קלט והמבצע נכשל".
ברמטכ"לים האחרונים, אביב כוכבי והרצי הלוי, דבקה תדמית של אלה שבחרו בצבא ההייטק על פני צבא היבשה - עם פתרונות חימוש ואוויר מדויקים. מה דעתך על כך?
"כוכבי אפיין כבר ב־2019 את הבעיות של צה"ל, מתוך הבנה שאם הצבא לא יעשה זינוק משמעותי בבניין הכוח - חמאס וחיזבאללה סוגרים את הפער בתוך שלוש שנים. הוא ניתח בצורה מבריקה את הצרכים והשיק את התוכנית הרב־שנתית 'תנופה', שהיכולות שנוצרו בה באו לידי ביטוי למשל במבצע 'עם כלביא' ובמערכה מול חיזבאללה. יכולות כאלה לא בונים בשבוע ואפילו לא בשנה".
חזות מדגיש - "אין לי ביקורת על צבא ההייטק, והכינוי הזה לא נעשה מתוך זלזול. להפך, השילוב בין צבא ההייטק לצבא הפרשים הוא זה שהצליח לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל במלחמה הזו מהיסוד, כמו עוף החול".
"כאן בא ההבדל בין צבא ההייטק לצבא הפרשים לידי ביטוי", אומר חזות. "חיל האוויר ידע שהוא יצטרך לתקוף באיראן במוקדם או במאוחר, כאשר אבן הנגף המרכזית כדי לפעול שם הייתה מערכות ההגנה האווירית באיראן, עיראק וסוריה. במשך שנים הוא למד ופיתח את היכולת הזו, עד שהיא הגיעה לשיאה ב'עם כלביא'.
"אבל לצבא היבשה היה אתגר אחר: הוא ידע שיבוא יום והוא יצטרך לפעול בעזה ולבנון, ושם אבן הנגף המרכזית היא תת־הקרקע. בצוק איתן לא הצלחנו לפצח את האתגר הזה, אז הוקמה ועדה בראשות האלוף יוסי בכר, שעבדה ברצינות והגישה שני קלסרים. ומה עושים איתם? כלום. הסיבה המרכזית שהמלחמה הזו נמשכת כבר שנתיים היא שלא הצלחנו להכריע את חמאס בתת־הקרקע. ממשלת ישראל לא קיבלה החלטה בין כל החלופות הגרועות שהיו לה, וההחלטה שלא להחליט היא הגרועה מכולן".
"יצאנו לרוץ בלי מסת שריר": לא כל הכשלים קשורים למשאבים
חזות מתאר כי לצד הבעיות שנבעו מהשינויים בתקצוב ובתפיסות חברתיות, צבא היבשה סובל גם מבעיות תרבותיות - לרבות חוסר רצון להתחדש. דוגמה לכך ניתן היה לראות באופן הטיפול במנהרות לדבריו. "בצבא היבשה תחומים רבים לא היו מספיק משוכללים וגדולים. יצאנו לריצה הזו עם מסת שריר לא חזקה, כשאין לנו יכולת לרוץ מרתון. כלומר, צבא היבשה לא אימץ בזמן פתרון למנהרות בגלל עניין תרבותי, אין כאן קשר למשאבים", אומר חזות, ותולה זאת במבנה של החיל.
"אם תשאל קצין בחיל האוויר איזו פקודה הוא ממלא כשהוא מקבל שתי פקודות סותרות, פקודה של הרמטכ"ל או של מפקד חיל האוויר, הוא יענה שאת של מפקד חיל האוויר. בחיל היבשה אין לך בעל בית. יש לך מפקדי זרועות שאחראים על בניין הכוח, יש אלוף פיקוד שאליו היחידה שייכת, יש את הרמטכ"ל שבניגוד לזרועות אחרים מתעסק בכל מיני נושאים לא לו, וכך עוסקים בחילות היבשה במסמוס פקודות. יש ברדק. צריך להגדיר שחילות היבשה לא שייכות לאלופי הפיקודים אלא למפקד זרוע היבשה, ושהאחרון שווה במעמדו למפקדי חיל האוויר וחיל הים. שלושתם מדווחים לרמטכ"ל. חייבים להגדיר שרמטכ"ל הוא ראש זרוע לשעבר. כיום מעט רוצים לשמש בתפקיד מפקד זרוע היבשה ולכן הרבה פעמים הוא איננו הקצין מספר אחת בצבא היבשה - וכשאין לך סמכות, אין אחריות".
איפה הדרג המדיני בהזנחת צבא היבשה?
"תפיסת הביטחון של ישראל משתנית לאורך השנים. היא החלה מדוקטרינת ביטחון שניסח בן גוריון ומבוססת על שלושה עקרונות: הרתעה, התרעה והכרעה. עם התפיסה הזו ישראל התנהלה כמעט שישה עשורים, ותחת הנהגתם של נתניהו ואהוד ברק היא השתנתה לתפיסה של 'וילה בג'ונגל' - תפיסת ביטחון שאומרת: אין יותר איום פלישה על מדינת ישראל, אבל אנחנו חיים בג'ונגל שנקרא המזרח התיכון אז בואו נסתגר מאחורי גדרות, ובמקביל נכיל את כל הארגונים האלה שסובבים אותנו, שאין להם יכולת אמיתית לפלוש או להשמיד אותנו, מדי פעם נבצע מולם סבבי הרתעה, ניתן להם פטיש בראש עד שיירגעו. התפיסה הזאת קרסה ב־7 באוקטובר".
התיזה שצה"ל התמכר לסבבים קצרים ללא הכרעה צבאית במקום לצאת לטיפול שורש בחמאס או בחיזבאללה איננה חדשה: היא כבר הוזכרה על ידי תא"ל (במיל') ערן אורטל, לשעבר רע"ן בענף מבצעים ולאחר מכן מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית בשורת מאמרים שפורסמו בכתבי עת צבאיים החל מ־2013, את אחד מהם חיבר יחד עם סגן הרמטכ"ל כיום תמיר ידעי.
אורטל טוען שמבצעי ההרתעה כמו עופרת יצוקה וצוק איתן לא הצליחו להביא להכרעה ומבקר את השאננות שנשמרה בין המערכות. לדבריו חמאס וחיזבאללה הסתגלו היטב לאופן הפעולה של הצבא בעוד שצה"ל, מנגד (ולא רק ביבשה) לא השכיל לאמץ חדשנות אסטרטגית מעבר לשימוש משתפר אך חוזר ונשנה במודיעין מדויק ובחיל האוויר, אופן פעולה שהאויב כבר השכיל להיערך אליו. במאמרו "להדליק את האור ולכבות את האש" הוא מציג אופן פעולה אחר לצבא היבשה, ומתאר תמרון שכולל יכולת לתקוף לעומק את שטח האויב כדי לכבוש את מרכזי העצבים הראשיים שלו ולהכריע אותו שם, תוך דיכוי האש המשוגרת סביבו לעברו ולעבר העורף. "הכוח לא רק יאבטח את עצמו ויגן על העורף מפני טילים ורקטות, אלא יעשה זאת מבלי להסתכן בקרבות טיהור מורכבים", הוא כותב, ותובע מודרניזציה לא רק בנשק אלא גם בשיטות לחימה ובאימוץ חכם של כלים חדשים, כמו רחפנים.
שנתיים לאחר 7 באוקטובר, האם למדנו את הלקח?
"אנחנו במקום אחר. אין שאלה בדבר נחיצות צבא היבשה, או בדבר נחיצות מערך המילואים. מה גם שיש כעת דור חדש שהתנסה בלחימה. אבל ישראל וצה"ל לא התנסו במלחמה כל כך ארוכה מאז מלחמת העצמאות, והיום אנחנו עם חברה וצבא שונים לחלוטין.
"עם כל הכבוד להצלחות הצבאיות, החברה הישראלית עדיין לא קיבלה תשובות לשאלה איך זה קרה לנו. איך צבא טרור הביס אוגדה שלמה בהגנה, ואיך קרה שקרתה לנו שואה שנייה. צריך לחקור זאת בצבא ובחברה - אני לא נכנס לפלטפורמה שתבצע את זה - אבל כדי להירפא, הצבא צריך לתת הסברים טובים יותר מהתחקירים שהוא עשה. לא פחות מכך - יש משבר אמון חריף בין הדרג המדיני לצבאי ומערכת היחסים העכורה הזו לא יכולה להמשיך ולהתנהל ככה".
כשמסתכלים על הגבול המזרחי, גם שם האסטרטגיה היא התבססות על גדרות. זו קונספציה?
"בתור מי שהיה אחראי על גבול ירדן ומצרים (במסגרת תפקידו כמפקד עוצבת אדום, השומרת על אזור אילת, הערבה וים המלח - א"ג) - לא הייתי מוציא שקל על גדר ההפרדה. אני יכול להגיד לך שמה שעצר את המסתננים לא הייתה גדר אלא תהליכים פנימיים במצרים. הגדר אולי עוזרת - אבל ראינו בעוטף עזה מה המשמעות של לשים את כל הביצים בסל של הגדר. לפני שאתה בונה מכשול - יש דברים חשובים יותר שעולים כסף, ובסוף לא נשאר".
"כבר 12 שנה צלמים מרימים רחפנים בחתונות. ואיפה צה"ל?"
גם לאחר שנתיים של מלחמה, צה"ל מתקשה לעצור כטב"מים מתימן ולא נכנס ברצינות למהפכת הרחפנים - כלי נשק שמשנה את שדה הקרב באוקראינה מהיסוד.
"אני לא מסכים עם הקביעה בתחום הכטב"מים - יירטנו יותר מ־80% מהכטב"מים של חיזבאללה ו־99% מהכטב"מים שאיראן שלחה לא הגיעו. לוקחים את זה כמובן מאליו. האוקראינים והרוסים היו מתים לסטטיסטיקה הזו.
"לגבי הרחפנים - אנחנו במחדל. ולמה? כבר ב־2013 אני כמפקד חטיבת מילואים הגעתי לחתונה של אחד מהנגדים שלי, ופתאום עלה מן מכשיר מעל לחופה וצילם את החתן והכלה. עמדתי ליד קצין הלוגיסטיקה ושאלתי אותו מה זה הדבר הזה, והוא השיב שזה רחפן. אמרתי לו 'אני רוצה אחד כזה לכל מ"מ אצלי בחטיבה', והוא צחק עליי. ואני שואל, איך כבר לפני 12 שנה צלמים הרימו רחפנים בחתונות ואנחנו הגענו למלחמה הזו - אחרי שנתיים של מלחמה באוקראינה שבה זה היה האמל"ח העיקרי ששינה את שדה הקרב, ואנחנו לא באירוע?".
גם קריאת ההשכמה מ־2018, אז חמאס הטיל על טנק ישראלי RPG מרחפן לא שינתה הרבה, טוען חזות. "אנחנו חייבים להקים חיל מיוחד לכל מה שבתווך בין הקרקע לשכבה שעליה אחראי חיל האוויר. אם האוקראינים הפעילו 50 רחפנים שיצאו מתוך משאית ברוסיה, אין סיבה שמט"ק לא יפעיל 50 רחפנים שנשלפים מתוך טנק".
לסיכום, מצבנו הגאו־פוליטי היום באמת טוב יותר?
"מבחינה צבאית אין ספק. ישראל לא הייתה במצב כזה טוב הרבה שנים מבחינת ההרתעה שהיא מחזיקה מול אויביה, וזה בזכות מה שקרה במלחמה והיפוך הקערה אחרי הביפרים וחיסול נסראללה. עם זאת, ביטחון לאומי זה לא רק צבא. זה כלכלה, זה מצבנו בעולם ואיך שאנחנו נתפסים ביחסי החוץ שלנו. אני מאוד מוטרד.
"הצלחנו במלחמה הזאת לקחת את האשראי הבינלאומי הכי נרחב שהיה לנו אי פעם ולא רק לאבד אותו, אלא להיכנס לאוברדראפט הכי גדול שהיינו בו. אני לא מקבל את זה שזו 'רק' אנטישמיות. אנחנו נמצאים במצב אחד הקשים בתולדותינו.
"והדבר השני זה - אנחנו נכנסנו למלחמה הזאת עם השסע החברתי הגדול ביותר בתולדותינו. מה שלמדתי אישית מאוסלו, מההתנתקות ומהרפורמה המשפטית, זה שאסור לחברה הישראלית, או יותר נכון להנהגה הישראלית, ללכת למהלכים גדולים שאין קונצנזוס עליהם כי זה מפרק את החברה. ואנחנו יצאנו למלחמה הזאת כשיש קונצנזוס מוחלט בחברה הישראלית על מטרותיה וזה לא המצב היום".