הזינוק החד במספר הסובלים מפוסט־טראומה מאלץ את עולם הטיפול לעבור מהפכה

עוד לפני אירועי 7.10 היה ברור לעוסקים בבריאות הנפש שנדרשים פתרונות טכנולוגיים כדי להתגבר על הפער ההולך ומעמיק בין הביקוש לטיפול להיצע המטפלים. הטראומה הלאומית חידדה עוד יותר את הצורך בטיפולים חדשים, ואלה לא איחרו להגיע. שטף של יוזמות טכנולוגיות התדפק על דלתות קופות החולים וצה"ל, מעין שידור חוזר של הגאות הטכנולוגית שהתרחשה בתקופת הקורונה.

● לשמר או להרוס: דילמת ההנצחה שקורעת את חברי הקיבוצים בעוטף
● בחזרה לדרום: בין ניצנים של שיקום למרדף אחרי תרומות
● ההייטק זכה לעדיפות, צבא היבשה נותר מאחור: תא"ל במיל' גיא חזות מנתח את הכישלון

לא כל הטכנולוגיות הללו נמצאו יעילות או בשלות, אבל כמה מהן כבר הוטמעו במערכת הבריאות, בצה"ל ובאגף השיקום. אחרות נמצאות בניסויים. הצורך הגדול, והגמישות המקומית המפורסמת נתנו לישראל את היתרון הטכנולוגי העצוב ביותר שהיה לנו: הכירו את הטראומה־טק ניישן.

600 הצעות לטיפול

"מאז 7.10 הגיעו אלינו יותר מ־600 הצעות לטכנולוגיות טיפול בטראומה, ממחקר מעבדתי ועד אפליקציות", אומרת ד"ר א', ראש מחלק נוירוטככנולוגיה במפא"ת, משרד הביטחון. צוות מומחים בתחום הפסיכיאטריה קם כדי לבחון אותן, וזה עזר להכניס במהירות יחסית טכנולוגיות חדשות לשימוש. אחרות נכנסו לתוכניות פיילוט או למחקר. כמה מהן הופנו לאקסלרטורים, כמו אקסלרטור החוסן שהוקם בשדרות בתמיכת רשות החדשנות, במטרה ברורה להפוך את הטראומה ליתרון טכנולוגי אזורי.

בין הטכנולוגיות שכבר שולבו בטיפול: גירוי מוחי לחיווט מחדש של קשרים עצביים, זריקת סטלה גנגליון לווריד הצוואר שנועדה לדכא את עוררות היתר המזוהה עם פוסט־טראומה, ביופידבק מסוגים שונים, אפליקציות שמציעות טיפול פסיכולוגי בגרסה מקוונת, וגם כלי AI לרופאים ולמרפאות, שנועדו לייעל את הבירוקרטיה סביב טיפול.

ד"ר מיכל ליפשיץ, ראש מדור תעצומות במערך בריאות הנפש בצה"ל (המדור האחראי על מניעה והתמודדות עם טראומה), מספרת גם היא על הצפה של פניות. "היו רבים עם כוונות טובות, אבל המוצרים שלהם עוד לא נבדקו, ואנחנו לא נתנסה על חיילי צה"ל. לפני כשנה פתחנו קול קורא במסגרת מיזם Innotal, שמאפשר לצה"ל לשתף פעולה עם סטארט־אפים באופן גמיש ומהיר. בחנו 30 טכנולוגיות שעברו את הסינון של ועדת המומחים של מפא"ת. מתוכם הגיעו 10 לחצי הגמר, ועשינו אירוע של פיצ'ים בהשתתפות הקב"נים מהשטח שאמרו לנו במה הם יכולים להיעזר".

שלוש טכנולוגיות נבחרו, אבל רק אחת התגלתה לבסוף כבשלה מספיק: מערכת הנוירופידבק של חברת גריי מאטרס, שבה מטופלים מתחברים לקסדת EEG ומשחקים במשחק שבו הם נתקלים בסיטואציה מלחיצה (תור לקופת חולים, שבו מגוון גורמים עצבנים נלחמים על מקומם בתור). אם המשתמש מצליח להרגיע, בעזרת כל טכניקת רגיעה שהוא מכיר, את הפעילות באמיגדלה במוח, אזור הקשור לעוררות רגשית ומזוהה עם פוסט־טראומה, הוא יראה גם את הדמויות במשחק נרגעות ומתיישבות.

כך ילמדו המשתמשים איזו שיטת הרגעה עובדת בשבילם, ואיך להשתמש בה. "לטכנולוגיה הזו יתרון, שהיא אינה מחייבת הצפה מחדש של הטראומה או שיתוף בה", אומרת ליפשיץ.

לאחרונה הוציא המדור קול קורא נוסף, המתמקד בחיפוש טכנולוגיות שיעזרו להכשיר חיילים לזהות מצוקה אצל אחרים ולנהל איתם שיח שיעודד אותם לפנות לעזרה. "אנחנו עורכים קורסים בנושא, אבל התחושה היא שאפליקציית הכשרה ומעט סימולציה ב־AI יכולה לעשות עבודה טובה יותר", אומרת ליפשיץ.

תובנות המיקרוביום

במפא"ת עומלים כעת על תוכנית מחקר חדשנית, לבחינת הבסיס הביולוגי־נוירולוגי של פוסט־טראומה, בעזרת כלי ניתוח של ביג דאטה. "אנחנו אוספים המון סמנים פיזיולוגיים כדי לאפשר אבחון, ניסוי והתאמה אישית של טיפול, ומביאים בחשבון גם גורמים כמו סוג החשיפה שגרמה את הטראומה, מגדר, רמת התמיכה, דמוגרפיה, אפילו גנטיקה, אפיגנטיקה או מיקרוביום.

"כבר גילינו שכאשר מטופל רואה שיש לו בעיה פיזיולוגית וביולוגית הוא נרגע, כי הוא אומר - זה לא בראש שלי, לא נכשלתי בלהתגבר על זה בעצמי, אלא אני באמת צריך עזרה. לעומת זאת, במקרים אחרים הסמן הפיזיולוגי יאמר למטופל 'יש לך סיכוי טוב להתאושש בעצמך".

נוכל אולי להימנע מלשלוח למלחמה אנשים פגיעים יותר.
"או אצל אדם פגיע יותר שרוצה להיות לוחם, אפשר יהיה לדעת מראש שהוא יהיה חייב טיפול אינטנסיבי יותר אחרי החשיפה.

"היום אנחנו אפילו לא מבדילים בין טראומה שקרתה מקרוב או מרחוק, טראומה שסיכנה את חייך שלך לעומת פציעה מוסרית, או בין טראומה של לוחם לבין טראומה של אזרח. האם זה משנה את הפגיעה ברמה הפיזיולוגית? אנחנו רוצים לגלות", אומרת א'.

פתרונות מהשטח

הטראומה אינה רק בעיה של צה"ל כמובן. אפרת שפרוט, מנכ"לית עמותת נט"ל לטיפול בנפגעי טראומה על רקע לאומי, אומרת כי "2 מיליון אנשים בישראל מתמודדים עם תסמין אחד בין החמישה שמגדירים את התסמונת הפוסט־טראומטית: עוררות יתר, הימנעות, התקפי אלימות, מחשבות חודרניות, שינויים קוגניטיביים כמו דכדוך או ירידה בערך העצמי".

דוח של תוכנית "מטפלים בנפש" של חברת טבע מצא כי 47% מהציבור מדווחים על הרעה במצבם הנפשי מאז 7.10 אך רק 50% מהמעוניינים בטיפול נפשי קיבלו אותו. 41% מהמטפלים מעידים שהמטופלים שלהם אינם מקבלים מספיק טיפולים. חברת הקנאביס הרפואי סאיקי מצאה בסקר שערכה שכמחצית מהישראלים מכירים אדם שסובל מפגיעה נפשית בעקבות טראומה.

הפתרונות עולים לפעמים מהשטח. לדוגמה, עמותת סה"ר לתמיכה נפשית מקוונת פיתחה בעצמה טכנולוגיות להתמודדות עם הגידול העצום בפניות. אחת מהן היא כלי שנועד לאתר סימנים לסיכון אובדני בשיחה, כדי לתעדף שיחות.

כלי נוסף ממלא אולי את החסר הכי משמעותי בתחום בריאות הנפש היום - הכשרה והדרכה. לדוגמה, המתנדבים מתייעצים עם הצ'ט תוך כדי שיחה כדי להחליט מה לומר. בנוסף, מפתחת העמותה סימולטור בינה מלאכותית שיעזור למתנדבים לדמות סוגים שונים של פונים ומצוקות. "הכלי הזה מכפיל את קצב ההכשרה", אומרת שרון צור, רכזת תחום חירום ומחקר בעמותה.

אך צור לא רואה את הבינה המלאכותית מחליפה את המתנדבים שלה בקרוב. "השם הנפוץ שנותנים המטופלים למצוקה שלהם, גם אם היא נובעת מפוסט טראומה, היא בדידות", היא אומרת. "חשוב מאוד שיהיה אדם בצד השני".

מנקודת מבט של חברה מסחרית זה נראה כך: "כבר ב־8.10 החלטנו למקד את המשאבים שלנו בישראל", אומר דקל טליאז, מנכ"ל החברה הקרויה על שמו. "משרד הבריאות חיבר אותנו במהירות למרכזי החוסן בדרום. דובר אז על תורים של חצי שנה לטיפול נפשי בקופה, וזה לא רלוונטי לטראומה. הצלחנו לטפל בהם בתוך שבוע. עשינו 22 אלף מפגשים מקוונים ל־7,000 מטופלים. אנחנו מייעלים את הזמן של המטפלים על ידי כך שמערכת אוטומטית או גורם אנושי שהוא לא פסיכיאטר מוסמך מכין את המטופל לפגישה, ומסכמים אחריה. כך הזמן של המטפל מתייעל. זה לא אומר שהפגישה הטיפולית בהכרח קצרה יותר". כיום עובדת החברה עם קופת חולים מכבי.

ד"ר אסף כספי, מנהל מחלקה פסיכיאטרית ואת אשפוז הבית הפסיכיאטרי, בבית החולים שיבא, אומר כי "גל החדשנות היה חייב לקרות. מלבד מצוקת כוח האדם, הפסיכולוגיה מתיישנת. עברנו את מהפכת השיחות, מהפכת התרופות, והגיע הזמן למשהו חדש. ובפוסט־טראומה ממילא אין תרופה שברור שעובדת".

 ד''ר אסף כספי, מנהל מחלקה פסיכיאטרית, בי''ח שיבא / צילום: כדיה לוי

בלי קיצורי דרך

פרופ' יאיר בר חיים, פסיכולוג קליני וראש המרכז הלאומי לטראומה וחוסן באוניברסיטת תל אביב, אומר שאף שהגל חיובי, הוא קצת יצא משליטה. "יש דרך ברורה לבדוק אם טיפול הוא יעיל, והיא מתחילה במחקר מנגנוני עמוק ומסתיימת בניסוי קליני מבוקר וכפול סמיות שאינו בניהולו של מי שצפוי להרוויח מהמוצר. ברגע שיש אינטרסים כלכליים, כל קיצורי הדרך האפשריים קורים".

כספי מסכים ומציין את הקסדה של חברת בריינסוויי ואת סטלה גנגליון, זריקה לצוואר שאגף השיקום החל לאחרונה לממן אותה לסובלים מפוסט־טראומה, כשיטות שעדיין לא עברו את הניסוי הגדול שמראה יעילות ברורה בפוסט טראומה. ניסויים כאלה מתוכננים להמשך. כך גם לגבי תרופות פסיכדליות וקנאביס. "לגבי קנאביס אין הוכחות ליעילות בכלל, והתוצאות בפסיכדליה קיימות אך לא מרשימות.

"העובדה שמערכת הבריאות משתמשת במשהו לא אומרת שהוא עובד. לפעמים זה משקף יותר את הייאוש ואת הקושי של המערכת לעמוד בפני הכעס שמפנים כלפיה הפוסט־טראומטיים, בעיקר הלומי הקרב".

בר חיים מתייחס לטכנולוגיות שהוא עצמו פיתח באותן אמות מידה. "אני מפתח טיפול קשבי לחרדה ולפוסט־טראומה. לאנשים עם חרדה גבוהה יש נטייה להפנות קשב רב לאיומים, ואפשר באמצעות מטלה בסיסית במחשב, לרשת מחדש את דפוסי הקשב שלהם. ערכנו יותר מעשרה מחקרים ברחבי העולם כדי שניתן יהיה לעשות מטה־אנליזה ולראות את השפעות הטיפול. גילינו שההתערבות הזאת עובדת, אבל גם שהיא פחות יעילה מקו הטיפול הראשון", כלומר, הטיפול המבוסס על שיחות.

 פרופ' יאיר בר חיים, ראש המרכז הלאומי לטראומה וחוסן באונ' ת''א / צילום: תמר מצפי

מתי נוכל למחוק זיכרונות?

כאשר שיטות טיפול עוברות ניסויים אמפיריים בהצלחה, גם מבקרים קשוחים כמו כספי ובר חיים יקבלו אותן, תמוהות ככל שייראו תחילה. למשל שיטת ה-EMDR, שזכתה לפופולריות ציבורית לאחר המלחמה. בטיפול הזה מעלים את הזיכרונות הטראומטיים תוך כדי גירוי דו צדדי של הגוף, לדוגמה על ידי הנעת העיניים מצד לצד. המטרה היא להפחית את האינטנסיביות של הזיכרונות, וניסויים מראים שזה אכן קורה. "זו בעצם שיטת היפנוזה", מסביר כספי. "היפנוזה היא לא כמו בסרטים, רגרסיה לגיל שלוש על במה. היא בעצם שיטה להגיע להרגעה עצמית".

גולת הכותרת של התחום, אומר בר חיים, תהיה תרופה שיכולה למחוק זיכרון. פוסט־טראומה מאובחנת כהפרעה במנגנוני הזיכרון. אפשר לומר בפשטנות כי במקום שכחה הדרגתית או התרגלות לזיכרון, שהן התופעות הנורמליות, הזיכרון השלילי לא נחלש, והוא פורץ לתודעה ומשתלט עליה ללא הזמנה. ישנה כבר הבנה חלקית לגבי הבדלים ביולוגיים באופן שבו נשמר הזיכרון הטראומטי בין אנשים עם פוסט טראומה לבין אנשים שעברו טראומה אבל לא פיתחו את התסמונת. "זה התסמין המרכזי ותסמין קשה של ההפרעה. לטפל בזה ישירות זה מאוד חשוב", אומר בר חיים. אך המחקרים עדיין מוקדמים.