בחזרה לדרום: בין ניצנים של שיקום למרדף אחרי תרומות

עוד הרבה לפני 7 באוקטובר 2023, בפי אנשי עוטף עזה הייתה שגורה האמירה, "אצלנו בעוטף זה 95% גן עדן - ו-5% גיהינום". אלא שהטרגדיה מלפני שנתיים שינתה הכול, גם את התפיסה הזו. הסיכון פשוט גדול מדי. בסיור מערכתי במספר יישובים באזור חווינו תמונה מורכבת. של שיקום, תקומה, תחייה, אבל גם הרבה קשיים בדרך לחזרה לחיים נורמליים. כל זאת, כשברקע קולות המלחמה מלווים כל הזמן. אותנו בסיור, ואת התושבים בכל עת.

● לשמר או להרוס: דילמת ההנצחה שקורעת את חברי הקיבוצים בעוטף
● ההייטק זכה לעדיפות, צבא היבשה נותר מאחור: תא"ל במיל' גיא חזות מנתח את הכישלון
● הזינוק החד במספר הסובלים מפוסט־טראומה מאלץ את עולם הטיפול לעבור מהפכה

גם עכשיו, שנתיים אחרי הטבח, תושבי חמישה יישובים טרם חזרו לביתם. הם מסתפקים בינתיים בפתרונות דיור זמניים עד להשלמת השיקום והבנייה: ניר עוז, בארי, חולית, כפר עזה וכיסופים. יש לכך שלל סיבות, לרבות בעיות מימון ובירוקרטיה שמעיבה.

"המצב בהחלט לא מושלם, ואכן נעשו ונעשות טעויות לאורך הדרך", מודה אביעד פרידמן, ראש מינהלת תקומה - הגוף שהוקם באוקטובר 2023 במטרה להוביל את שיקום יישובי עוטף עזה. "אבל", הוא אומר, "זה אירוע חסר תקדים. אין ספר לימוד או מדריך עם הוראות הפעלה שאפשר פשוט לפתוח ולראות מה עושים במקרה כזה. הלמידה כאן היא תוך כדי תנועה".

בעוטף עזה, או בשמו האחר "חבל תקומה", יש 47 יישובים, שמונים 62 אלף תושבים. הנתונים מראים שלמעלה מ-90% מתושבי החבל חזרו אליו, ושאליהם אף הצטרפו מעל 2,500 תושבים חדשים.

נירים: סמל לחזרה לחיים

אבל חלק מהתושבים מעולם לא עזבו. נירים הוא דוגמה טובה לכך. כך למשל, לאחר שהרפת של הקיבוץ ספגה ב-7 באוקטובר פגיעות ישירות, ו-13 פרות נהרגו, בתוך ימים חודשה החליבה. כיום הרפת מייצרת מעל 5 מיליון ליטר חלב בשנה, ובשנה האחרונה הוקמה סככה חדשה, בשטח של שבעה דונם.

הפגיעה בנירים באותו היום הייתה נוראית. על פי התחקיר הצה"לי, כ-150 מחבלים פשטו על הקיבוץ בשעות הבוקר המוקדמות והחלו במסע רצח, הרס וביזה. זהו המקום האחרון שהצבא נכנס אליו בכוחות מתוגברים, והתוצאה הטרגית: חמישה אזרחים נרצחו וחמישה אחרים נחטפו. במהלך הקרבות נפלו עשרה חיילים ונחטפו עוד שמונה.

פרויקט אחד בנירים מסמל לחיוב את העוצמה של החבל כולו. בקרקע, שעד לפני חצי שנה הייתה מיותמת, עומדים כבר בתי מגורים שבתוך שלושה חודשים יהיו מוכנים לאכלוס. בסך-הכול מדובר ב-28 דירות של שני חדרים. המטרה היא למשוך אוכלוסייה חדשה וצעירה.

"אנחנו יושבים מול חישובים דמוגרפיים, ומבינים שכדי להמשיך את היישוב, אנחנו צריכים להזרים דם חדש ולהביא עוד צעירים", אומרים בקיבוץ. "לכן, המטרה שלנו היא לקלוט 7-10 משפחות כל שנה".

הדס גרימברג-קרלינסקי, מנהלת החינוך החברתי בנירים, מוסיפה כי "מאחורי כל ילד עומדת תקווה". לדבריה, הנוער הוביל את השיקום של הקיבוץ, וחלקם עסקו בהכנת תשתיות פיזיות אפילו לפני פתיחת הלימודים. היא מתארת שהנוכחות של בני הנוער בקיבוץ, בזמן חופשות ובאופן יזום, הייתה עוגן משמעותי בתקופה הזו.

הדס חושפת גם היא את סיפורה באותו יום נורא. בבוקר, אחרי הישמע האזעקות, היא נכנסה לממ"ד בביתה ביחד עם בעלה ירון ושני הבנים הקטנים. מעט אחר-כך החלו לשמוע ליד ביתם קולות בערבית, שקראו לאנשים לצאת. המחבלים פרצו לביתם וניסו לפתוח את דלת הממ"ד, אבל ירון נלחם כדי להחזיק אותה מהצד השני. במהלך השעות הארוכות של המשפחה בממ"ד, המחבלים ניסו לפרוץ פעמיים נוספות. ירון הצליח לעכב אותם.

הדס ניצלה את הזמן להעביר לאחיותיה תיעוד של האירועים, נפרדה מחברים - וכבר קבעה סידורי אפוטרופסות לילדים במקרה שהיא וירון לא ישרדו. רק אחר הצוהריים הגיעו כוחות חילוץ שהעבירו אותם, יחד עם שאר ניצולי הקיבוץ, למועדון, שם נודע להם ששכנים נרצחו ונחטפו, והבינו שהם וילדיהם, בדרך שקשה להם להסביר, הצליחו להינצל.

בניר עוז מסתמכים גם על תרומות

התוכנית הגדולה עבור יישובי חבל תקומה היא להגיע ל-120 אלף איש בתוך פחות מעשור. יעד שאפתני שמשמעותו כמעט הכפלת האוכלוסייה. "הניסיון העולמי אחרי אסונות מלמד שלא מספיק רק להשיב את המצב לקדמותו", אומרים במינהלת תקומה. "מהסיבה הזו אנחנו נוקטים גישה שנקראת BBB - Build Back Better, לבנות מחדש טוב יותר. לכן, לקחנו את אומדן הנזק של מס רכוש ותקצבנו את המקומות פי ארבעה".

בכמה כסף מדובר? תקציב השיקום והצמיחה של יישובי העוטף עומד על 17.5 מיליארד שקל לחמש שנים, מתוך זה תקציב השיקום הפיזי של מינהלת תקומה לכל היישובים לבדו עומד על 1.5 מיליארד שקל - מתוכם 1.1 מיליארד הולכים לעשרת היישובים שנפגעו בצורה הקשה ביותר.

ממה מורכב התקציב הזה? ב-2024, 849 מיליון שקל הועברו לכלכלה, חקלאות ותיירות; 496 מיליון לביטחון; 437 לחינוך והשכלה גבוהה; 357 לבריאות - ויש עוד כספים לתרבות וספורט, קהילה, אנרגיה, דת וצעירים.

אבל לפעמים הבירוקרטיה מובילה לחוסר אמון חזק יותר מהתקציבים. בנירים, למשל, מתחם גני השעשועים המרשים שהוקם בקיבוץ נבנה במימון פילנתרופי.

הדבר בולט במיוחד ביישוב נוסף, ניר עוז, שגם הוא ספג מהלומה בלתי נתפסת ב-7 באוקטובר. "אנחנו בונים עכשיו את עשרת הבתים הראשונים בקיבוץ, כי היו לנו רק עשרה מגרשים מוכנים לבנייה", מספרת אמי פלמור, לשעבר מנכ"לית משרד המשפטים והיום פרויקטורית השיקום של ניר עוז. "היה לנו חשוב מאוד שהשכונה הראשונה תהיה מוקד משיכה לחזרה לקיבוץ. מהסיבה הזו, היה לנו חשוב מאוד להשקיע בבנייה שלה. בתחשיבים היבשים של מינהלת תקומה התמחור הזה היה יקר - ולכן החלטנו להסתמך גם על כספים שנקבל מתרומות".

 אמי פלמור / צילום: עופר וקנין

למרות המכה והקשיים, בניר עוז מדברים על שיקום ומסתכלים קדימה. "אתה שואל את עצמך אם ניר עוז הוא מקום שאפשר לחזור לחיות בו - והתשובה היא כן", אומרת פלמור. "כמה עשרות משקי בית חזרו וחוזרים לגור בקיבוץ, ובדצמבר תאויש גם שכונת החלוץ. בנוסף, הכנסנו גרעין בוגרים של 50 מחנכים של השומר הצעיר, והגיעה לראשונה גם מכינה לקיבוץ".

בראש השנה, כ-200 תושבי ניר עוז התכנסו לארוחת חג בחדר האוכל השרוף של הקיבוץ. "יש הרבה מאוד רגעים קשים ומשבריים", פלמור מעידה, "אבל המחזה הזה בראש השנה - שנע בין סוריאליסטי למעורר השראה - נוסך אופטימיות. בעיניי, קיבוץ ניר עוז הוא האתגר הציוני החשוב ביותר מאז 1948".

 בנייה חדשה בניר עוז / צילום: גלובס

היתרונות והחסרונות של מודל "תקומה"

לצד הטענות והקשיים, במינהלת תקומה מסבירים כי הם מעניקים מענה הולם, שבדרכים אחרות שלא כוללות מינהלת עצמאית היה מסובך יותר. "היתרון שלנו הוא כפול", טוען אביעד פרידמן, ראש מינהלת תקומה. "מצד אחד אנחנו יודעים לעבוד מול משרדי הממשלה ולקצר תהליכים בירוקרטיים - וחשוב להגיד שיש מצד המשרדים שיתוף-פעולה פורה.

"אף על פי שהגמישות שלנו כן תלויה בתחום ובמשרד הממשלתי שאנחנו עובדים מולו, למינהלת תקומה עדיין יש שליטה על התקציב - וזה מרכז בידינו הרבה כוח".

"מצד שני", פרידמן ממשיך, "אנחנו מחוברים מאוד לשטח. הגישה היא שמי שיוביל את תהליך השיקום הוא לא המדינה, אלא היישוב עצמו".

 אביעד פרידמן, ראש מינהלת תקומה / צילום: מירי שמעונביץ, לע''מ

גישה זו שמובילים בתקומה היא בעלת מספר יתרונות, שהמרכזי בהם הוא חיזוק האמון. בקיבוץ כרם שלום למשל אומרים, כי "בעקבות המחדל המזעזע, נוצר אצלנו משבר אמון טוטאלי מול המדינה. פשוט לא נשארה טיפת אמון במוסדות שאמורים היו לדאוג לנו. הדרך לבנות את האמון מחדש היא לא דרך גוף ממשלתי שיהיה בטוח שהוא בעצמו יודע מה טוב עבורנו, אלא על ידי מסירת המושכות ליישוב - והתפקיד של המדינה יהיה לתת לנו גב ולדאוג שהרצונות שלנו יוכלו להתממש. זה מה שעובד טוב בהתנהלות עם מינהלת תקומה".

אבל למהלך הזה יש גם חסרונות. פלמור טוענת: "העקרונות שעל בסיסם הוקמה מינהלת תקומה הם נכונים, אבל זה לפעמים יוצר בעיות בשטח. הרעיון של מתן הניהול העצמי ליישובים הוא מאוד ראוי, אבל מה קורה כשליישוב אין הנהגה מספיק חזקה? במקרים כאלה המדינה צריכה להיות יותר מעורבת. לא מספיק לתת תקציבים, צריך גם לוודא שיש מי שיכול לממש אותם".

"בנוסף", היא ממשיכה, "התקציב לא בלתי מוגבל, מה שאומר שליישובים שההנהגה שלהם חלשה יותר קשה להילחם על הנתח שלהם בעוגה".

וזה אכן בא לידי ביטוי במקרה של ניר עוז, ששדרת ההנהגה שלו פורקה ב-7 באוקטובר. בהתחלה, תקציב השיקום של ניר עוז עמד על 207 מיליון שקל בלבד. ורק אחרי שהקיבוץ התארגן ומינה בעלי תפקידים שיוכלו להוביל את התהליך, התקציב גדל לכ-350 מיליון שקל.

מודל לחיים משותפים - ו"פצמ"ר" אחד

לא בכדי בכרם שלום מדברים על אובדן האמון במוסדות המדינה. היישוב ששוכן ממש סמוך לרצועה נותר חשוף לחלוטין ב-7 באוקטובר, כשמאה מחבלים בקירוב פשטו לתוכו במספר גלים שונים.

כרם שלום הוא קיבוץ די חריג בנוף: הוא מונה כחמישים משפחות, מתוכן שני שלישים בעלות אופי חילוני, ושליש בעלות אופי דתי. לקיבוץ כבר חזרו 88% מהתושבים, ובעוד שנה יחזרו ארבע משפחות נוספות - כך ששיעור החוזרים יגיע ל-96%. חוץ מהן, נוספו לקיבוץ עוד שש משפחות.

האופי המיוחד של הקיבוץ ניבט מכל מבנה. הבולט ביותר הוא כמובן המבנה המרכזי - פרי תכנונו של האדריכל המפורסם ישראל גודוביץ. אותה סטרוקטורה מרשימה נבנתה כדי להכיל את כל הייעודים הציבוריים של הקיבוץ: חדר האוכל, המטבח, המועדון, הספרייה, המרפאה, המחסנים והמזכירות.

ויש עוד מבנה שקצת מאתגר את הפסטורליה של הקיבוץ: חומת הגבול עם עזה. מעבר לה נמצאת לא אחרת מאשר רפיח. שם, ב-7 באוקטובר, התנהלו קרבות קשים עם מחבלי חמאס, שגבו את חייו של ירון שי (בנו של השר לשעבר יזהר שי) והביאו לפציעתם של שני לוחמים נוספים.

ליד החומה אפשר לראות גם את הפצמ"ר של כרם שלום - וזה לא מה שאתם חושבים. בהומור הקיבוצניקי המחוספס של כרם שלום, כשמדברים על פצמ"ר ביישוב לא מתכוונים לאותה פצצת מרגמה הזכורה לרע, אלא למשהו אחר לחלוטין: לפאב הקיבוצי, ראשי תיבות של "פאב ציוני מול רפיח".

ההחלטה לקרוא למסבאה המקומית על שם אמל"ח נולדה בכלל לפני עשור. אז, הפאב עוד שכן במקלט, אבל ביוני 2023, ארבעה חודשים לפני המלחמה, הוחלט להעלות אותו מעל פני האדמה - כך שהפאב הציוני אכן יהיה מול רפיח. בצמוד לפאב, באותו מבנה, נחנך גם חדר כושר.

רכז מינהלת תקומה בקיבוץ לא יכול לשכוח את השקט מחריש האוזניים ששרר בקיבוץ בתקופה שלאחר 7 באוקטובר, אך הוא זוכר היטב גם את היום שבו זה השתנה. "זה היה כמו ציוץ של ציפורים, אבל ברור שאלה לא היו ציפורים. ואז נפלה עליי ההבנה: זה צחוק של ילדים. הקיבוץ היה שומם במשך זמן כל-כך רב, שהאוזן שלי הייתה צריכה זמן כדי להתרגל שוב לקולות האלה. וזאת, בסופו של דבר, הסיבה שלשמה אנחנו פה".