לשמר או להרוס: דילמת ההנצחה שקורעת את חברי הקיבוצים בעוטף

מי שיסתובב היום בין שבילי קיבוץ נירים בעוטף עזה, ששבעה מתושביו נרצחו ו־28 מבתיו נשרפו כליל ב־7 באוקטובר, יוקף בפסטורליה שנראית כמעט מושלמת. למעט קליעי רובים שעשויים לצוץ באדמה באזורים מסוימים, המדשאות שלאורך הקיבוץ מוריקות, הבתים שופצו וחלקם אף שודרגו. בימים אלה אפילו נבנית מחדש שכונת הצעירים. בסמוך לחדר האוכל יש קיר ובו פסיפס צבעוני שמשובצים בו שמות המשפחות שחזרו להתגורר בקיבוץ: מלמד, אבני, הלר, כפיר ועוד רבים. במילים אחרות, בקיבוץ נירים, כמו בקיבוצים נוספים שפונו ב־7 באוקטובר, החליטו להרוס את השרוף ולבנות מחדש, ואפילו גדול ויפה יותר מקודם. על הנצחה או שימור מסוים של הטראומה הם ויתרו לגמרי.

● בחזרה לדרום: בין ניצנים של שיקום למרדף אחרי תרומות
● הזינוק החד במספר הסובלים מפוסט־טראומה מאלץ את עולם הטיפול לעבור מהפכה
● ההייטק זכה לעדיפות, צבא היבשה נותר מאחור: תא"ל במיל' גיא חזות מנתח את הכישלון

לא בכל קיבוצי העוטף יש הסכמה על נושא ההנצחה. בשניים מבין חמשת הקיבוצים שטרם שוקמו ואוכלסו מחדש - ניר עוז, בארי, כפר עזה, כיסופים וחולית - התעוררו ויכוחים עזים ומורכבים סביב השאלה מה לעשות עם המבנים שנפגעו. הקיבוצים הללו הם ניר עוז וכפר עזה.

לקח מהעבר

יהודה קפלון, מנהל גיוס המשאבים בנירים וחבר הוועדה הכלכלית, מסביר את הגישה שהנחתה את חברי הקיבוץ. "החלטנו שאנחנו לא רוצים להפוך את הקיבוץ לאתר הנצחה. הייתה תמימות דעים בנושא, כולל בקרב המשפחות השכולות".
קפלון הוא גם אח שכול לדרור קפלון, שנרצח עם אשתו מרסל בקיבוץ בארי.
"אנחנו מסתכלים קדימה ורוצים לקלוט משפחות, ולא להשאיר ברחבי הקיבוץ בתים שרופים. קלטנו כבר הקיץ שלוש משפחות ועד השנה הבאה יצטרפו עוד עשרות חברים חדשים. למעשה, כיום אין לנו יותר בתים פנויים", מתגאה קפלון ומציין נתוני שיבה מרשימים של חברי נירים לקיבוץ - יותר מ־80% חזרו אל הקיבוץ, שמונה כיום כ־450 נפשות.

ההחלטה בנירים מבוססת גם על היסטוריה של שכול ואתרי הנצחה שלא הוכיחה את עצמה, כפי שמסביר קפלון. "הבן הראשון של הקיבוץ, אמיר אבני, עלה על מוקש בשנת 1971 ובנינו אולם על שמו, שכיום הוא פיל לבן ומתלבטים איך להרוס אותו. שנים אחר כך, היה בן קיבוץ בן 14 שנפל מסוס ומת אילן בר־און, ובנו אורווה על שמו שאחר כך נסגרה. לכן החלטנו להנציח את נופלי 7 באוקטובר דרך בית המגן, שבו מונצחים כלל חללי נירים. הוא ישופץ ויוגדל, ושם יש תיק אישי לכל אחד מהנופלים".

במוקד: שכונת הצעירים

בניר עוז ובכפר עזה, שספגו פגיעה מונומנטלית ב־7 באוקטובר, עלו על כף המאזניים שיקולים ורגשות סביב הדילמה הרגישה ביותר: להרוס כדי לפתוח דף חדש או להשאיר כדי "לזכור ולעולם לא לשכוח"? גם בקיבוץ בארי, ש־102 מתושביו נרצחו בשבת השחורה, התעוררה דילמה דומה לגבי שתי שכונות מערביות בקיבוץ, הקרובות ביותר לעזה - הכרם והזיתים - שרוב בתיהן נפגעו בשבת השחורה. כרגע מסתמן שרוב חברי הקיבוץ בעד שימור של מבנה אחד והוצאתו מחוץ לגבולות הקיבוץ, ואת השאר להרוס ולבנות מחדש, אך זו עדיין לא החלטה סופית.

בקיבוץ כפר עזה התגוררו לפני 7 באוקטובר כ־900 תושבים. 64 מהם נרצחו ושניים עדיין חטופים ונחשבים חיים: האחים גלי וזיו ברמן. "64 נרצחים שלכל אחד 5-4 קרובים מקרבה ראשונה, זה אומר שכל אדם שני שאני פוגש מהקיבוץ הוא שכול", אומר ד"ר עמי כהנא מכפר עזה, מרצה באוניברסיטת בן־גוריון ומחבר הספר "מסע חזרה אל הבית שבגד" (הוצאת כרמל).

חלק מהבתים הפגועים בקיבוץ כבר נהרס לצורך בנייה מחדש. מה שנותר בלתי נגוע הוא שכונת הצעירים שכללה 20 יחידות דיור. כולן מפויחות. "ריכוז הנזקים בשכונת הצעירים הוא הקשה ביותר", אומר כהנא. "מה שקרה שם זו ממש שואה. נרצחו שם לפחות 12-10 צעירים ועוד רבים נחטפו, לרבות גלי וזיו ברמן שעדיין בשבי וכן אמילי דמארי, דורון שטיינברכר ועמית סוסנה שחזרו.

"בשביל שמוביל לבית שלי, 150 מטר בסך הכול, יש 20 בתים שכולים. אני נקרע סביב הוויכוח הכואב והנוקב שהתעורר סביב השאלה מה עושים עם שכונת הצעירים: הורסים ובונים מחדש או משאירים כפי שהיא? אלה שאינם שכולים, כמוני, מרגישים קצת לא נוח להתערב. מצד שני, זה הבית שלי".

תאר את הוויכוח.
"חלק מהמשפחות השכולות שרוצות להשאיר את השכונה על כנה מפעילות לחץ גדול לעשות זאת; זה גם מהטעם הסנטימנטלי וגם מתוך האמונה שחשוב להנציח. מצד שני, ישנה קבוצה שאומרת: לא נהיה מסוגלים לטייל עם ילדינו ועם נכדינו בקיבוץ לצד המראות האלה. אנחנו רוצים להבריא ולהחלים אותם ולא לספר להם לפני השינה סיפורי מוות. הקבוצה הזו, שגם אני בתוכה, אומרת: בואו נשאיר זיכרון שהוא יותר 'אמורפי', שאפשר לחיות איתו".

לעת עתה, הוחלט שלא להחליט. "עד החזרה לכפר עזה (מתוכננת לקיץ 2026 - ה"ו) נשאיר את השכונה כפי שהיא. לא צריך לקבל החלטה עכשיו. בהמשך, לא תהיה ברירה אלא לקבל החלטה כמו שעושים בקיבוץ, על פי רוב", אומר כהנא. "כרגע יש הבנה אצל רובנו שאם נהרוס כליל את שכונת הצעירים זה יהיה בבחינת 'השמדת זיכרון'. הדברים יתעצבו במהלך הזמן, אנחנו צריכים להיות סבלניים".

לו ההחלטה הייתה בידיך, מה היית עושה?
"הייתי הולך על מסגרת ממוריאלית, למשל קיר שמסמל את אחד המבנים, כמו חומת ברלין. אני מכוון למשהו שלא הופך אותך לנציב מלח כשאתה עומד מולו".

"יש אנדרטה מחוץ לקיבוץ שמשקיפה עליו מלמעלה", מוסיף כהנא, "מדובר בנחל של אבנים שעליהן רשומים 64 שמות הנרצחים. זה מקום מיוחד. הוא גם מרוחק מעט מהקיבוץ וגם יש בו אפקט חזק של זיכרון, אבל בלי הדם".

האם לדעתך היה ראוי לשאול את הציבור הישראלי אם ואיך יש לנצור את הבתים הפגועים מ־7 באוקטובר?
"התשובה היא לא, כי מדובר בבית שלי. אני זה שצריך לחיות במקום אחר כך. תראי, אחרי האירועים התחילו לזרום אנשים בכמויות אדירות לכפר עזה והם נכנסו לבתים. היה ויכוח קשה בתוך הקהילה אם לאפשר את זה והחלטת הקהילה המרוצצת הייתה - לאפשר כניסה לקיבוץ, אבל לא לבתים. לא רצינו שהמקום יהיה דיסנילנד. גם עכשיו, כמו אז, ההחלטה חייבת להיות שלנו".

להרוס זה להשמיד ראיות

בקיבוץ ניר עוז, אחד מכל ארבעה תושבים נרצח או נחטף. תשעה מחבריו עדיין בשבי חמאס. ארבעה נחשבים חיים (איתן הורן, דוד ואריאל קוניו ומתן צנגאוקר) ועוד חמישה חללים. רק שישה בתים מתוך כ־200 לא נפגעו כלל. כמחצית מהבתים נשרפו עד היסוד ומועדים להריסה.

נוכח ממדי האסון והחורבן ברחבי הקיבוץ, נדמה שהוויכוח סביב הנצחה או שימור בניר עוז הוא הקשה ביותר. מי שרוצים להשאיר את הבתים, כמו דני אלגרט - אחיו של איציק אלגרט שנרצח בשבי - מדברים במושגים של הנצחת השואה. אלגרט כתב ברשת איקס באחרונה: "אתר השמדה לא הורסים - מנציחים". לעומתו, כמו בכפר עזה, ישנם אחרים שרוצים לחזור לגדל ילדים באווירה שמתאימה לכך.

לאורך הדרך עלתה גם המחשבה להשאיר את הקיבוץ החרב במקומו - "להשאיר אותו כמו אושוויץ," כפי שהגדירה זאת פרויקטורית ניר עוז ומנכ"לית משרד המשפטים לשעבר, אמי פלמור, ולבנות במקום זאת קיבוץ חדש. אבל לבסוף הצביעו רוב החברים על שיקום ניר עוז במקומו הנוכחי.

מבחינת פלמור, זו תהיה טעות היסטורית לא להשאיר זכר, והיא מציינת דבר נוסף שטרם נעשה - הקמת קרן לזכר 7 באוקטובר שתממן את מתחם ההנצחה הזה לדורי דורות. חוסר הבהירות בנוגע לתקציב הוא עוד דבר שמקשה לנהל את הוויכוח באופן ענייני. אם יישמרו בתים שרופים לזיכרון, איזה גוף של המדינה ייקח אחריות על תפעול ותקצוב המקום? כרגע נראה שאף גוף ממשלתי אינו מקבל אחריות על תקצוב כזה.

היבטים נוספים נכנסים לדיון המורכב הזה. כך, למשל, יש קבוצה בניר עוז שמבחינתה הרס המבנים דומה להשמדת ראיות, בעיקר נוכח חוסר האמון שהיא חשה מול הממשלה שהפקירה אותם. מצד שני, ברור שקיבוץ שלא יקום מחדש הוא בגדר ניצחון לאויב.
במנהלת תקומה אומרים שהגישה היא שכל קיבוץ יקבל החלטה עבור עצמו כיצד להנציח ושהם פועלים יחד עם משרד מורשת כדי שהקיבוצים שנפגעו באופן קשה יקבלו תקציב להנצחה. בעתיד גם אמור לקום גוף במשרד ראש הממשלה שיהיה אחראי על הקמת אתר הנצחה לאומי בחבל אשכול.

לדברי יהודה קפלון מנירים, לו המדינה הייתה מציעה לקיבוצים, כולל נירים, לקחת את אחד המבנים השרופים אליה למטרות הנצחה, הקיבוץ כנראה היה מסכים לכך. "אצלנו הכול כבר נהרס, אבל יש עדיין מספיק בתים שרופים שאם רוצים אפשר להעביר למקום הנצחה נפרד. אך המדינה, למשל משרד המורשת, לא הציעה זאת".

לחכות עם ההחלטות

מי שראה את הוויכוחים הללו מניר עוז מתחוללים מול עיניו הוא האדריכל פרופ' אורי כהן מהטכניון. לפני כשנה הוא חקר את תחום שיקום הקהילות בעבור הקיבוץ, כדי לספק לו תובנות שיוכל ליישם בהמשך. "מנעד הדעות היה קיצוני", הוא נזכר, "אלה שאמרו 'צריך להרוס כדי להתקדם' מול אלה שאמרו 'הבית הזה מחולל, אל תיגעו בו'".

כהן סבור שאפשר לשאוב השראה מתובנותיו של האדריכל האוקראיני סלאבה בלבק, שעובד באזורי הלחימה באוקראינה. "לשיטתו, הדבר החשוב ביותר הוא לא לחפש פתרון לזיכרון בשלב ראשון. לזיכרון יש תקופות: יש תקופה שבה אנחנו בתוך הכאב ולא רואים כלום, תקופה שבה מתחילים להירפא, ותקופה שבה חושבים על העתיד. אני מאמין שתושבי ניר עוז שלפני כשנה אמרו: 'הבית הזה מחולל', אם יישאלו בנושא בעוד שנתיים ובעוד 20 שנה, הם יראו את הדברים באופן שונה. זאת אומרת, בשלב הראשוני של עיצוב הזיכרון לא כדאי לקחת החלטות תכנוניות חד־משמעיות".

"בשלב הזה לעסוק בהנצחה - שהיא פיזית ונצחית, זו בעיה כי הפצעים עוד פתוחים", מסכם כהנא. "נשאיר את המחשבה על כך לשלב הבא".

ממשרד המורשת נמסר בתגובה: "ימים ספורים לאחר מתקפת 7 באוקטובר החל משרד המורשת בתיעוד פוטוגרמטרי של בתים שנפגעו ביישובי העוטף, איסוף חפצי טראומה ועדויות. המשרד פועל עם קיבוץ נירים לשימור מורשת המקום, פנה ליישובים לשמר בתים פגועים כבתי עדות עתידיים, ומפתח כעת את תוכנית השלד של מרחב המורשת בחבל תקומה. שאלת תקציב התפעול נידונה במסגרת צוות ההיגוי הבינמשרדי עם מנהלת תקומה ומשרד האוצר".