זוכי פרס נובל לכימיה. מימין: עומר יאגהי, ריצ'רד קובסון וסוסומו קיטגבה / צילום: Johan Jarnestad/The Royal Swedish Academy of Sciences
פרס נובל לכימיה הוענק היום (ד') לסוסומו קיטגבה מאוניברסיטת קיוטו ביפן, ריצ'רד קובסון מאוניברסיטת מלבורן באוסטרליה, ועומר יאגהי מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי.
● טראמפ מחכה לנובל - וסוכנויות ההימורים מעריכות: אלה הסיכויים
● פרס הנובל בפיזיקה מוענק לשלושה חוקרים שגילו תופעות קוואנטיות במעגלים חשמליים
● פרס הנובל ברפואה הוענק לחוקרים מארה"ב ויפן על חקר מחלות אוטואימוניות
ועדת הפרס הסבירה כי החוקרים הללו הצליחו ליצור חומרים חדשים לגמרי שאינם קיימים בעולם, שיכולים לשמש לצרכים כמו אנרגיה ירוקה, ניקוי זיהומים מהאוויר או הפקת מים מן האוויר.
החומרים שפיתחו החוקרים, כך הסבירה ועדת הפרס, נקראים חומרים אורגנו-מתכתיים. הם מכילים המוני חללים גדולים יחסית, המהווים מעין "בתי מלון" לגזים, כלומר כמות גדולה של גז יכולה להישאב לתוך החומר ולצאת ממנו על פי הצורך של מתכנני החומר. "זהו סיפור מלא חוקרים", הסביר נציג ועדת הפרס בשעשוע. "חתיכה קטנה של החומר, מכילה כל כך הרבה גז, שאפשר להתייחס אליה כמו התיק הבלתי נגמר של הרמיוני מהארי פוטר".
הרעיון עלה לאורך המאה ה-20, אך השאלה כיצד אפשר לייצר חומרים חדשים עם מאפיינים ותכונות ידועים מראש, הייתה מסתורין ושאיפה גדולה של התחום במשך שנים רבות. בשנות ה-80 של המאה ה-20 החל ריצ'רד רובסון לעבוד על חומר כזה בהשראה של יהלום אבל מלא בחורים גדולים בפנים, וזו הייתה יריית הפתיחה לפיתוח קטגוריה חדשה גדולה של חומרים.
"האהבה לכימיה ניחמה אותי"
אחד מהזוכים, עומר יאגהי, התראיין לגלובס ב-2018, לאחר שזכה בפרס וולף הנחשב למנבא את פרסי הנובל. יאגהי גדל במחנה לפליטים לפלסטינים בירדן, והגיע לארה"ב לבדו בגיל 15. במחנה נותרו משפחתו ו-12 אחים.
"כשדיברתי עם אבא שלי בטלפון, שאלתי אותו, 'מה אני אמור לעשות עכשיו?'", הוא סיפר בראיון לגלובס על הגעתו לארה"ב. "הוא אמר לי, 'אולי תלך לקולג' הקרוב ותשאל אם הם מוכנים לקבל אותך'". בן ה-15, שהאנגלית בפיו הייתה אז מוגבלת מאוד, דפק על דלת הקולג' הקהילתי הקרוב לבית שבו שכר חדר פנוי, בעיר טרוי בניו יורק.
בקולג' האדסון ואלי אישרו לו להירשם כסטודנט מן המניין, אך הציעו לו להשתתף בכמה קורסים כדי לבחון את התאמתו. כשראו את הישגיו בסוף השנה, לא היה להם ספק שהוא מתאים להירשם כסטודנט. באמצע התואר עבר לאוניברסיטה גדולה יותר. בגיל 20 הוא כבר התחיל דוקטורט בכימיה באוניברסיטת אילינוי.
באותו ראיון יאגהי סיפר כי כאשר החל את עבודתו על החומרים האורגנו-מתכתיים לא היו תכנון לוגיקה בייצור חומרים חדשים. "הכימאים היו מערבבים מזה ומזה ובודקים מה יוצא. אני לא מזלזל בגישה הזאת ובהצלחותיה, אלא שאני רציתי לתכנן חומרים חדשים שהתנהגותם תהיה צפויה מראש.
"התחלתי לחשוב איך לבנות את אבני הבניין, איך לחבר ביניהם. יצרנו סדרה של מולקולות שניתן לחבר אותן זו לזו. הן נראות כמו ספוגים, אך הן לא מחומר ספוגי אלא מגביש קשיח, כלומר יש לנו מעין גביש קשיח ומחורר הדומה מאוד לכל אורכו. כל החורים מתנהגים אותו דבר. ניסיתי לעשות זאת במשך שנים על גבי שנים, ואחרי המון כישלונות ראינו הצלחה. ידעתי שאנחנו לא יודעים מספיק על האופן שבו הטבע עובד. תמיד צריך לשמור על ראש פתוח כדי שתוכל להוציא את הסודות של הטבע, וכדי שהוא יחשוף את עצמו בפניך קצת ועוד קצת".
לדברי יאגהי, מאז ומתמיד הוא התעניין בכימיה. "תמיד התעניינתי בשאלה מה יש מאחורי או בתוך מה שאנחנו רואים - אפילו בירקות בשוק או בבשר אצל הקצב. שאלתי את עצמי איך החומרים הללו מורכבים. עדיין לא ידעתי שזו כימיה. כאשר ראיתי ציור של מולקולה יום אחד, נמשכתי אליו אפילו בלי לדעת מה זה. כשהבנתי שהמולקולות הללו מרכיבות את העולם שלנו, ושיש כל כך הרבה מהן, ושאותם חוקים מולקולריים מאפשרים להן לבנות את הגוף שלנו ואת שאר החומרים בעולם - זה ממש הדהים אותי".
יאגהי אף סיפר על משפחתו. "המשפחה שלי הייתה פליטים פלסטינים ולא היה לנו כלום. היינו צריכים לבנות את החיים שלנו מחדש ושום דבר לא היה קל. הכול היה קשה. ובתוך זה האהבה שלי לכימיה והאהבה של ההורים שלי ניחמו אותי. כפליט, אתה אף פעם לא נורמלי, אבל המדע הוא עדיין אחת השפות הבינלאומיות היחידות, וצריך לשמר את זה.
"אני מאמין שאנחנו נולדים עם סיכוי להצליח. אני חושב שזה נמצא בדנ"א של כולנו. לחלקנו יש סיכוי גדול ולחלקנו יש סיכוי קטן, אבל לכולנו יש סיכוי. כשגיליתי את הכימיה, לא ידעתי שזה משנה את החיים שלי. ואם היית רואה אותי, גם את היית אומרת, הילד הזה בודד ומגיע מרקע צנוע. אולי דווקא בגלל שהייתי בודד ועצמאי מנעוריי הצלחתי לעשות דברים מיוחדים. כאילו ממילא מעולם לא הייתי על המסלול הרגיל של האנושות".