סילבן אדמס / צילום: Reuters, USA Sipa/Radin Lev
"היו לי חיים נהדרים מחוץ לישראל, אבל יש לי חיים אפילו טובים יותר בתוך ישראל. אפילו עם כל המלחמות והאזעקות והדברים האלה, זה המקום הכי טוב בעולם לחיות חיים יהודיים. אז למה אני כאן לאורך כל המלחמה? כי אני ישראלי. כי אני כמוך וכמו כולם כאן". את הדברים האלה אומר סילבן אדמס, מהפילנתרופים ואנשי העסקים הבולטים הפועלים כיום, בבית קפה תל אביב שבו אנחנו יושבים, בבוקר בו ספגה העיר פגיעה ישירה. שמו של אדמס עלה לכותרות במלחמה הקודמת מול איראן, אז העניק לבית החולים סורוקה תרומת עתק של 100 מיליון דולר, ותרומה זהה לאוניברסיטת בן גוריון בנגב.
● מיליארד שקל בכיס: איש העסקים החשאי שבדרך לאקזיט ענק
● מעצרים בלונדון ופריסת חיילים באנטוורפן: אירופה מתמודדת עם גל תקריות נגד הקהילות היהודיות
"כשפתחת את השיחה איתי הצגת אותי כישראלי או קנדי, אבל הזהות הראשונה והחשובה ביותר שלי היא זו היהודית", אומר אדמס, "וזו הסיבה שאשתי ואני עלינו ארצה".
מאז שביצע את אותה עלייה מקנדה בשנת 2017, אדמס, שעשה את הונו בענף הנדל"ן ושוויו לפי מגזין פורבס הוא 2.8 מיליארד דולר, בחר להפנות חלק משמעותי ממשאביו ליוזמות שיציבו את ישראל במרכז הבמה הבינלאומית. האסטרטגיה של אדמס מתמקדת בשימוש ב"כוח רך" וביוזמות חיוביות שמחברות את המדינה לזירה העולמית דרך ספורט ותרבות.
בראיון לגלובס הוא מספר מה גרם לו להשאיר חיים נוחים מאחור ולהישאר בקו האש התל אביבי בזמן מלחמה, מדוע הוא בחר להמר ב־200 מיליון דולר דווקא על הנגב המדמם, ואיך הוא מתכנן לנצח את "החליפות הריקות" של הפוליטיקה העולמית ואת הבירוקרטיה המקומית כדי להביא לכאן מיליון עולים חדשים.
מיליארדר בקו האש
שורשיו של אדמס בישראל ובמפעל הציוני נטועים בסיפור משפחתי יוצא דופן. אביו, מרסל אדמס, נמלט ממחנות כפייה ומרדיפות הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, ובשנת 1943 הצליח להגיע לישראל באונייה. לאחר מכן, האב השתתף בלחימה במלחמת העצמאות, ובהמשך אף פעל מטעם הסוכנות היהודית בצרפת, שם סייע בהכשרת עולים לקראת עלייתם לישראל. בשלב מאוחר יותר עבר לקנדה, בה הקים את חברת הנדל"ן Iberville Developments, שהפכה עם השנים לאחת החברות הבולטות בענף.
סילבן הצטרף לעסק המשפחתי ובשנת 1995, בגיל 36 מונה למנכ"ל החברה. תחת הנהגתו, המשיכה החברה להתרחב ולבסס את מעמדה בשוק הנדל"ן בצפון אמריקה, עם פורטפוליו רחב של נכסים. מרסל אדמס הלך לעולמו בשנת 2020, בגיל 100. בנו הפך לאחד התורמים הבולטים בישראל. לפני כשנה, בחר המגזין האמריקאי TIME את אדמס לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם הפילנתרופיה לשנת 2025. הרשימה מתהדרת בדמויות שאין עוררין על האדוות של פעילותם בעולם, ובהם מייקל בלומברג, וורן באפט ואופרה ווינפרי.
ובזמן שבעלי הון רבים חשבו מחדש לאן פניהם ב־7 באוקטובר, אדמס בחר להישאר בעין הסערה. אולם, בבוקר הקשה ההוא אדמס לא שהה בישראל. "אני רוכב אופניים תחרותי, והתחריתי באליפות העולם באנגליה ממש בבוקר ה־7 באוקטובר. אשתי אמרה לי, 'יש טילים בכל רחבי ישראל', ואמרתי, 'אל תפריעי לי, יש לי תחרות' - אני כמעט מתבייש לספר את זה, אבל הייתי מרוכז בתחרות, ולא הבנתי את גודל האירוע. הייתי בטוח שיש לנו כיפת ברזל והכול יהיה בסדר. רק אחר הצהריים הבנתי מה קרה".
לדבריו, "התחשות שהיו לי באותו זמן דומות למה שישראלים רבים הרגישו אז. תחושות הלם, פגיעות. האמונה שאולי זה הסוף עבורנו. לקח לי שבועות עד שראיתי אותנו נלחמים בחזרה ומתחילים לנצח שוב, כי הורדנו את המשמר בצורה כל־כך קטסטרופלית וטרגית. האמון שלי בצה"ל, במנהיגים שלנו, התערער אז מאוד. אבל אז התחלנו לראות איך העם שלנו נלחם בחזרה, את הנדיבות של אזרחי ישראל".
כתב אישום נגד השותקים
השיחה עוברת מהחוויה האישית של אדמס אל הזירה הגלובלית. אדמס מזהה מנגנון משומן היטב שעומד מאחורי גלי השנאה ששטפו את ערי המערב ביום שאחרי הטבח. עבורו מדובר במתקפה מתוכננת, ולאו דווקא בהתפרצות ספונטנית.
מיד אחרי ה־7 באוקטובר ראינו עלייה באנטישמיות ובתקיפת יהודים. מה מניע את זה?
"ארגוני האחים המוסלמים על שלל סעיפיהם, מובלים, ממומנים ומאורגנים בעיקר על ידי הקטארים, ואמיר קטאר באופן אישי. הם התחילו בזה לפני 25 שנה כשהם פתחו ערוץ אנטישמי ואנטי־ישראלי בשם אל־ג'זירה - אני מעודד את כולם לאלץ את עצמם להציץ בו ולראות את הארס שנפלט שם".
איך אתה מסביר את העובדה שאחרי כל מה שראינו, יהודים עשירים רבים עדיין מזרימים הון עתק לאוניברסיטאות העילית בארה"ב?
"קודם כל, האמת פשוטה - אם אנחנו לא נדאג לעצמנו, אף אחד לא ידאג לנו. אם אתה נותן את הכסף שלך להרווארד למשל, הם לא צריכים את הכסף שלך. להרווארד קרן ההשקעות האוניברסיטאית העשירה ביותר בעולם. וזה כמובן מתווסף למה שגילינו אחרי ה-7 באוקטובר".
כשאנחנו מדברים על שתיקתם של בכירי עולם העסקים היהודי, אדמס שולף השוואה היסטורית מצמררת, אשר מעוררת אי־נוחות בחדר. הוא מזהה דפוס התנהגות שחוזר על עצמו, כזה שמעדיף את הנוחות האישית על פני המאבק על הזהות.
אתה מכיר הרבה אנשי עסקים בכירים בכל העולם. למה כל־כך הרבה יהודים עשירים לא משמיעים קול נגד שנאת היהודים וישראל? הם חוששים לפרנסה שלהם?
"ההיסטוריה חוזרת על עצמה בהיבט הזה. אם תחזור לגרמניה של שנות ה־30 - תראה שם קהילה יהודית כשירה, משכילה וחילונית שאהבה את החיים הטובים ולא רצתה לעשות צעדים שיפריעו לחיות אותם. באופן נרחב יותר, בארה"ב כולם גאים במסורת שלהם - האיטלקים, הגרמנים האירים, הקהילה השחורה, כולם - רק היהודים מתביישים במה שהם. זו תופעה מדהימה".
בין הסופרבול לסנאט
במהלך הסופרבול, אחד מאירועי הספורט הגדולים ביותר בארה"ב,שודרה פרסומת שהפיקה הקרן למאבק באנטישמיות (FCAS) בראשות המיליארדר רוברט קראפט. בפרסומת נראה ילד יהודי צנום וחלש צועד בבית ספר וסופג עלבונות אנטישמיים, עד שילד אחר מזנק להגנתו. הפרסומת, שמספרת שהאנטישמיות במגמת עלייה, יצרה מחלוקת בקהילה היהודית בארה"ב. נטען כי היא מראה את היהודי כחלש ושברירי, שזקוק לאחר כדי להגן על עצמו - וכי חייבים לבנות נרטיב אחר של עוצמה וחוזק.
מה דעתך על המסר שבפרסומת הזו?
אדמס: "קראפט מגיע ממקום טוב ואני מצדיע לו שהוא שם את הכסף איפה שהוא מאמין בו. המסר היה שונה ממה שצריך להראות - עוצמה ותרומה של היהודים, מעל הכול. אבל צריך להסביר שהאנטישמים שונאים את ארה"ב עצמה ושמה שמתחיל עם היהודים אוכל בסוף את כל השאר. האנטישמיות היא בעיה אמריקאית, לא רק יהודית".
אדמס מפנה את המבט אל גבעת הקפיטול. הוא מזהה שם דפוס מטריד שבו פוליטיקאים ותיקים, שהיו בעבר עמודי התווך של התמיכה בישראל, מתחילים לחשב חישובים אלקטורליים על חשבון בעלת הברית הקרובה ביותר.
אתה מכיר יהודים עשירים ומשפיעים בארה"ב, רבים מהם כמעט ולא מדברים על ישראל כיום. למשל צ'אק שומר, מנהיג הדמוקרטים בסנאט, בעבר דיבר בשבח ישראל ועכשיו לא מעז להזכירה. הוא מפחד מהפסד בפריימריז?
"יכול מאוד להיות, אבל, אתה יודע מה החדשות הרעות עבור שומר. יהיו בחירות מקדימות נגדו בכל מקרה, והוא עלול להפסיד. עדיף לשמור על היושרה שלך לפחות".
"הוא חליפה ריקה"
אדמס מתבונן בשינויים הדרמטיים שעברו על קנדה, מדינת המקור שלו, ורואה אותה כמי שאיבדה את המצפן המוסרי. עבורו, המאבק באנטישמיות הוא כבר לא רק עניין של חינוך, אלא דורש כלים טכנולוגיים מתקדמים וזיהוי מדויק של הכוחות הפוליטיים שמעצבים את המציאות החדשה.
ממשלת קנדה, בראשות ראש הממשלה מארק קרני, קרה מאוד לישראל וחמימה כלפי סין. במקביל מתרחשים בשטחה לא מעט אירועים אנטישמיים אלימים. למה הממשלה לא עושה שום דבר?
"היהודים בקנדה מרגישים מנוכרים ומבודדים. ובניגוד לארה"ב, שם היהודים עדיין מצביעים למפלגה הדמוקרטית השמאלית, בקנדה זה נגמר. טרודו, קודמו של קרני, הרחיק את הקהילה היהודית מהשמאל. שם אין מערכת דו־מפלגתית כמו בארה"ב, אז מה שקורה הוא שיש שתי מפלגות בשמאל, המפלגה הליברלית של קרני ומפלגה שמאלנית קיצונית יותר בשם NDP. קרני ניצח בבחירות האחרונות בגלל שה־NDP נעלמה. זה היה בגלל שטראמפ התחיל ללעוג לקנדה. כיום, לקנדים יש שנאה עזה ומוחלטת לטראמפ. קרני משחק את המשחק הזה. אז כשאתה אומר שהוא מתקרב לסין, הוא משחק משחק כדי להראות לקנדים שהוא דואג להם, כי הוא כביכול הבנקאי, הכלכלן, שדואג לאינטרסים הכלכליים שלהם. אבל למעשה, הוא סתם חליפה ריקה בלי עמוד שדרה מוסרי. האם אצביע עבור אדם כזה? לא".
לפי איך שאדמס קורא את המפה הפוליטית - דווקא המנהיגות השמרנית, שהייתה אמורה להיות בעלת ברית טבעית של ישראל, נפגעה מהדינמיקה שייצר טראמפ מול השכנה מצפון.
הוא טוען כי מועמד השמרנים פייר פוליבר, "היה תלמידו של רה"מ סטיבן הרפר שתמך מאוד בישראל. ויש לו חום אמיתי כלפינו. דיברתי איתו. כנער, הוא טייל בכל רחבי המזרח התיכון. הוא מכיר את ישראל היטב. הזמנתי אותו לבוא שוב עכשיו ונעבוד על זה. הוא הוביל בסקרים, ואלמלא טראמפ היה לועג לקנדה כשקרא לה המדינה ה־51, למשל, אני חושב שמנהיג קנדה היה חבר טוב יותר לישראל".
200 מיליון דולר לנגב
ובחזרה אל קו העימות בדרום המדמם. אדמס לא מסתפק במילים של סולידריות; הוא מזרים הון ליצירת תשתית שתחזיר את האמון בפריפריה הישראלית, ומשרטט תוכנית שאפתנית לשינוי פני המדינה דרך גלי עלייה חדשים.
במה אתה מתמקד בתרומות שלך לישראל?
"בתוך שטחה של ישראל אני מתמקד בשני נושאים עיקריים. האחד הוא תמיכה במוסדות ישראליים חשובים - כדי לחזק אותם ולספק שירותים לאזרחים שלנו. התחום השני, בו עסקתי גם לפני 7 באוקטובר, הוא ארגון אירועי ענק להצגת ישראל בעולם. המטרה היא להראות צד אחר שלנו במקום לדבר רק על מלחמות וסכסוכים".
אחת התרומות העיקריות שלך שעלו לכותרות הייתה סכום העתק של 100 מיליון דולר לבית החולים סורוקה. למה הענקת להם תרומה כזו?
"בשבועות שלאחר ה־7 באוקטובר, נתתי תרומה דומה לאוניברסיטת בן גוריון בנגב, של 100 מיליון דולר, יחד עם התרומה לסורוקה, השקעתי 200 מיליון דולר בדרום. חשבתי שחשוב לומר בכך גם לחברינו ולאויבינו בכל העולם שאנחנו כאן כדי להישאר, אנחנו לא הולכים לשום מקום".
"בעקבות מלחמת 12 הימים, כשסורוקה נפגע מטיל בליסטי, הלכתי לשם ולא תרמתי רק כדי לבנות מחדש בניין ספציפי, אלא כדי להזרים כסף לצמיחה רחבה הרבה יותר. זו שותפות משולשת - שליש ממשלת ישראל, שליש שירותי בריאות כללית, שהיא בעלת בית החולים, ושליש ממני. מדובר בשווי כולל של 300 מיליון דולר, כ־1.1 מיליארד שקל, שיהפכו את סורוקה לבית החולים המודרני והטוב במדינה. זה קשור גם להכרזה נוספת שהוצאתי כנשיא הקונגרס היהודי העולמי בישראל: להביא מיליון עולים חדשים".
בהקשר להבאת כל־כך הרבה עולים - המציאות בשטח מצביע דווקא על התגברות הירידה מהארץ. איך בתנאים האלו אתה יכול לחשוב על הבאת מיליון איש לישראל?
"בתחילת שנות ה־90, אחרי נפילת ברית המועצות, הגיעו מיליון עולים מהאזור שהצילו את המדינה ושמרו על האיזון הדמוגרפי שלנו. כמו אז, גם היום יש לנו גורם דחיפה עולמי: האנטישמיות, שגורמת ליהודים לפקפק בעתידם בתפוצות, ומביאה אותם לעלות לישראל. אבל במקביל, עלינו להפוך את ישראל לאטרקטיבית ולנגישה מספיק וליצור אפשרויות כלכליות רבות. אלו היו המניעים מאחורי שתי ההשקעות הגדולות שלי בדרום. הן מתחברות לא רק כתשובה לאויבינו, אלא כהזדמנות להחיות את המדינה באמצעות הבאת עולים חדשים לנגב".
רוצה את מאסק
כשאדמס מדבר על המבנה הפוליטי והכלכלי של ישראל, הוא נשמע פחות כמו תורם ויותר כמו מנכ"ל. הוא מזהה את נקודות התורפה של המערכת ומציע פתרון רדיקלי ששואב השראה מהמליארדר אילון מאסק.
בתור מישהו שמבין בכסף, שגר כאן ומדבר עם מקבלי ההחלטות - מה אתה אומר להם שצריך לשפר כאן? מה הכי חשוב בהקלה על חיי האזרחים?
"אנחנו צריכים להביא את אלון מאסק שיבצע ביקורת על הבירוקרטיה שלנו, שהיא מזעזעת ומכבידה עבור אנשים מבחוץ. במערכת הפוליטית כולם יודעים את זה, אבל קשה לשנות. בנוסף, המערכת יוצרת חוסר איזון שבו מפלגות קטנות סוחטות את הרוב. למפלגות הדתיות יש סוג של וטו על משלם המסים, אף שהן מגזר פחות פרודוקטיבי, ובכל זאת מושכות חלק לא פרופורציונלי מהתקציב".
לאחרונה התמודדת עם אירוע נוסף - קבוצת האופניים שהיית הספונסר שלה, "ישראל פרמייר טק", הורידה את המילה ישראל מהלוגו, ואתה הפסקת לתמוך בה.
"כן, וזו הרי הקבוצה המקצועית הראשונה של ישראל בכל הענף, שמתחרה ברמה העולמית הגבוהה ביותר, כמו הטור דה פראנס. התמודדנו עם קמפיין מאורגן של אלפי מפגינים ששיבשו את המרוץ ופגעו בבטיחות הרוכבים. ראש ממשלת ספרד היה מגעיל במיוחד, ודרש מהמארגנים להעיף אותנו, אף שהרווחנו את זכותנו להיות בליגה. זה היה קמפיין כה אגרסיבי, שבפעם הראשונה בהיסטוריה של מרוצי האופניים שלא היה בטוח לרוכבים להשלים את המסלול".
ואז הם הסירו את השם ישראל ואתה ביטלת את החסות?
"לא יכולתי לתרום כשיש פחד להציג את שמה של ישראל".
למרות הטלטלות, כשאנחנו מדברים על העתיד הכלכלי של המדינה, אדמס חוזר לתפקיד האופטימיסט המושבע. עבורו, המשבר הוא רק שלב בדרך לצמיחה. אדמס טוען כי הכלכלה תצמח יפה בסוף המלחמה, וכי "כבר עכשיו היא צומחת יפה, זה פשוט מדהים".