חילופי המהלומות המחודשים בין ישראל לאיראן, שהעלו את המתיחות הביטחונית לשיא חדש, גם פתחו מחדש את חזית התקציב הרעועה בין משרד האוצר למשרד הביטחון. מערכת הביטחון נכנסת לסבב הלחימה הנוכחי עם פער תקציבי של 40 מיליארד שקל.
● האוצר: "משק בית חרדי מייצר גירעון של 10 אלף שקל בחודש למדינה"
● סבב הלחימה הציף מחדש את החורים הקיימים במתווה הפיצויים
לצורך קנה-מידה, תקציב הביטחון שסוכם רק לאחרונה בעקבות הסבב הקודם ("שאגת הארי") כבר זינק ל-143 מיליארד שקל - נתון חריג המהווה 8% מהתוצר של מדינת ישראל (הרבה מעל ממוצע ה-OECD). אולם לאחר יום אחד של מערכת מול איראן אתמול, ברור לכולם כי זו רק נקודת הפתיחה. עלות הלחימה ליום אחד ב"שאגת הארי" הוערך במיליארד שקל, וככל שחולפים ימי הלחימה, העצימות יורדת, ובהלימה גם ההוצאה הביטחונית. החל מפרוץ הלחימה הנוכחית ועד לשעות הצהריים ביום שני העלות הוערכה במאות מיליונים בעבור חימושים, מבלי לקחת בחשבון את הרחבת גיוס המילואים.
עוד לפני המערכה הקצרה הזו, במסגרת תקציב המדינה הוכן מתווה לגיוס של 40 אלף חיילי מילואים בכל זמן נתון, אך בפועל, מתחילת השנה מגויסים כ-80-100 אלף חיילי מילואים בכל זמן נתון, וזאת בעקבות החלטות הדרג המדיני להחזיק למעשה בשלוש רצועות ביטחון - בלבנון, בסוריה ובעזה - וזאת לצד חילופי המהלומות מול איראן והכוננות הגבוהה של המערכת להתלקחות מחודשת.
"הבקרה לא קיימת"
בשבוע שעבר, במסגרת כנס אלי הורביץ, התבטא הממונה על התקציבים מהרן פרוזנפר בזכות הצורך לגדר ולהגביל את הוצאות הביטחון, וטען כי גיוס המילואים יצא משליטה. הוא אמר כי "לזמן אנשים למאות ועשרות ימים בשנה לא יכול להחזיק לאורך זמן. העלויות עצומות, והבקרה לא קיימת. זה חוסר שליטה מוחלט, וזאת לבנה מרכזית בהוצאה, והשלכותיה למשק קשות". ואולם סוגיית המילואים, אף שמנסים להבליטה באוצר, היא רק סוגיה אחת שתוקצבה במקור בכ-30 מיליארד שקל, וההערכות הן שהיא צמחה בכ-20 מיליארד לפחות.
בכל אופן, דומה שהוויכוח העיקרי הוא רק חלק מהמחלוקת. במשרד האוצר שואפים מאז ומתמיד להגביר את הפיקוח והבקרה על הוצאות הביטחון, אף שבמערכת הביטחון יושב חשב מטעם החשכ"ל כבכל משרד ממשלתי, אלא שהטענה האוצרית היא שפעמים רבות הוא נדרש לאשר הזמנות כעובדה מוגמרת.
גורמים באוצר אמרו לגלובס כי "שאלת תקצוב מערכת הביטחון ב-20, 40 או 80 מיליארד שקל נוספים היא רק שאלה משנית. הסוגיה העיקרית היא שנראה שאין גורמים בכירים במערכת הביטחון שיודעים לנהל את הכסף ולעמוד בתקציבים המסוכמים", ובכך עקצו את מנכ"ל משרד הביטחון אמיר ברעם.
גורמים במערכת הביטחון הזדעזעו מחריפות המילים ומעיתויין, על רקע התחדשות הלחימה מול איראן. במערכת הביטחון מלכתחילה דרשו תקציב של 144 מיליארד שקל עוד לפני "שאגת הארי", אך תוקצבו ב-111 מיליארד שקל בלבד, והפער מאז נשמר גם לאחר תוספת תקציבית שהתקבלה בעקבות "שאגת הארי", שהקפיצה את תקציב הביטחון ל-143 מיליארד שקל.
כעת במערכת הביטחון סבורים כי כדי לממש את הנחיות הדרג המדיני נדרש תקציב עתק של 188 מיליארד שקל. לשם השוואה, עלות זו דומה לתקצוב מערכת המטרו בגוש דן במשך עשור.
במערכת הביטחון דוחים את טענות משרד האוצר והממונה על התקציבים בנוגע לפיקוח על התקציב, וזאת משום שהתקציב אומנם מסוכם, אבל הוא כפוף להנחיות הקבינט ולא לעמדת האוצר.
2026 - רק קצה הקרחון
כשצוללים עמוק יותר, מגלים שהעימות בין המשרדים מקיף אף הרבה יותר מכך. על הפרק נמצאת דירקטיבת ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלפיה יש להגדיל את תקציב החימושים הצה"לי ב-350 מיליארד שקל במשך עשור. ואולם במרוצת החודשים מאז שהוא הכריז על כך, התפתחה דינמיקה שקושרת בין תקציב החימושים הזה לקביעת "הנורמלי החדש" בתקציב מערכת הביטחון ולסוגיית הפיקוח על תקציב הביטחון. כל עוד שני האחרונים לא פתורים, גם תקציב ההצטיידות תקוע, אף שחלקים ממנו החלו להיות ממומשים בעקבות הצורך להזמין מטוסי קרב ואמצעים שונים אחרים.
כך, באשר לתקציב מערכת הביטחון, העימות הנוכחי לגבי 2026 הוא רק קצה הקרחון. עד לפרוץ מלחמת ה-7 באוקטובר, הפערים בין המשרדים נגעו כבכל שנה בכמה מיליארדי שקלים, אלא שמאז התקציב השנתי הכפיל את עצמו, והפערים גדלו. כדי לשים סוף לוויכוחים הוקמה בשיא המלחמה בעזה ועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון, שהעמידה אותו על מעל 110 מיליארד שקל בשנה, אלא שמאז חלו שינויים נרחבים, ובהם סבבי הלחימה מול איראן. לשם השוואה, לפני המלחמה גיוס המילואים עמד על כ-6,000 חיילים בכל זמן נתון.
הסוגיה השנייה שצפה כעת שוב היא סוגיית הפיקוח על הוצאות תקציב הביטחון. בקונטקסט הזה ניתן לקרוא את אמירות האוצר על אופן ניהול תקציב הביטחון באור נוסף. באוצר זה שנים כאמור רצו לשכלל ולהגדיל את הפיקוח על הוצאות הביטחון. יחד עם זאת, משימת הפיקוח אינה פשוטה לנוכח השינויים התכופים בסיטואציה הגאו-פוליטית ובהנחיות הקבינט.
מנגד, גם לרשום צ'ק פתוח למערכת הביטחון ולעדכן כמה פעמים במשך שנת תקציב את גובה ההוצאה הביטחונית זה לא פתרון בר-קיימא. כלכלנים, מומחי ביטחון ובכירים בשני צידי העימות סבורים כי יש לקבוע תקציב רב-שנתי, בניית תפיסת ביטחון ותרחישי ייחוס - אך אלה יתגלגלו לממשלה הבאה.
מחלוקת משולשת סבוכה
ולבסוף, סוגיית רכש הענק קשורה בכל אלה. חלק מהגורמים הבקיאים במאבק על התקציב סבורים כי לא בכדי הנושאים האחרים מתעכבים, כדי לנסות ולהשפיע על הממשלה הבאה להקטין את הסכום. גם לכך התייחס הממונה על התקציבים בשבוע שעבר, שאמר כי אלה יובילו בוודאות להגדלת יחס החוב-תוצר של ישראל.
גם נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון התייחס לאפשרות שתקצוב כזה יוביל את יחס החוב-תוצר מ-60% לפני המלחמה ו-70% כעת ל-80% בתוך עשור. מצב כזה יגדיל את הוצאות הריבית של המדינה יחד עם הוצאות הביטחון, שיבואו על חשבון שירותים אזרחיים.
כך משולש המחלוקת הסבוך, שכולל את תקציב הביטחון השנתי, הפיקוח על הוצאות והזמנות מערכת הביטחון ותוכנית ההצטיידות, ככל שתישאר בתוקף, ילוו את מערכת היחסים בין משרדי הממשלה ויותר מכך יעצבו את תקציב המדינה כולו. רק לאחר הסיכום על תקציב הביטחון וקביעת הגירעון שמכתיב את הוצאות הריבית, יכולה הממשלה להתפנות לתקצב את "החיים עצמם".
בשורת המהלומות האחרונות המשק הישראלי הפגין עמידות וחוסן מרשימים, וב-OECD ציינו זאת במיוחד בשבוע שעבר, ואולם שם גם ציינו את חידוש הלחימה כאיום על התחזיות לכלכלה הישראלית. הארגון קרא גם לישראל לבנות מחדש את כריות הביטחון הפיסקאליות באמצעות שמירה על הכנסות והפחתת הוצאות ביטחוניות.
במובן זה, הסלמה של המערכה מול איראן והמשך הוצאות הביטחון הכבדות הם תרחיש הייחוס של הכלכלה הישראלית כפי שבאה לידי ביטוי גם לפי האוצר. בתחזית האוצר שפורסמה במסגרת התקציב התלת-שנתי, "הנורמרטור", ציינו כי איומים על תחזית הצמיחה קשורים בין היתר לחזרה לעצימות של לחימה ופריצת תקציב הביטחון.
