זה התחיל כמו עוד סכסוך עבודה בנתב"ג, כזה שלקוח מפעם: עומס קיץ, מחסור בכוח אדם, טענות על סבלים במשמרות של 12 שעות, ועד עובדים חזק והנהלה שמאשימה אותו בשביתת פרא. בתוך זמן קצר, נסגרו השמיים ועשרות אלפי נוסעים נאלצו להפנים שהתוכניות שלהם לא חשובות מספיק וכי הם הפכו להיות בני ערובה במשחק כיפופי ידיים בין גורמים אינטרסנטיים שונים. אחרי שהשדה חזר לתפקוד, השאלה שכולם שאלו הייתה "מי סגר את נתב"ג?". זו שאלה מעניינת, אבל היא לא השאלה היחידה במקרה הזה, כי המשבר האמיתי לא נוצר במהלך השיבושים. הוא נוצר אחריהם.
● השכר תפס מעל 50% מהמחזור: הכשל המבני מאחורי הכאוס בנתב"ג
● עובדי הנהלה יצטרפו למשמרות בשטח: הצעד החריג של רשות שדות התעופה
כמו מטוס קרב שננעל על מטרה עוינת, ראש הממשלה בנימין נתניהו שרת התחבורה מירי רגב ומפלגת הליכוד הספיקו לזהות את ההזדמנות שגלומה באירוע הזה. הם גם הגיבו מהר ונכון. הם לא הסתפקו בטענה שהשביתה אינה חוקית, אלא בנו חלוקת תפקידים פשוטה: מצד אחד, ועד כוחני שמפעיל שביתה פרועה ובראשו אדם אחד שמחזיק שאלטר על המדינה. בצד שני: אזרחים שמוחזקים בני ערובה. והם? נתניהו, רגב והליכוד ניסו למצב את עצמם מיד בצד של האזרחים, בצד שמגן על הציבור, כאילו יו"ר הוועד, פנחס עידן, אינו בשר מבשרה של מפלגת הליכוד ושעד לפני רגע, הוא היה מוקד עליה לרגל של מתמודדים בפריימריז.
המהלך לא נועד רק להפוך את פנחס עידן לאיש הרע. הוא נועד להפוך אותם, כמי שתוקפים אותו, לאנשים הטובים, ובתקופת בחירות זה נכס יקר. עידן אולי יצא לקרב על תנאי העבודה של החברים שלו, אבל נתן לליכוד נושא ציבורי נוח שאינו המלחמה, החרדים, בג"ץ ויועמ"שית, אלא החיים עצמם.
הבחירה הלא שגרתית
רגב הרוויחה בונוס משלה: נתב"ג הוא באחריותה ובעיות כוח האדם בו היו ידועות עוד מיולי, אבל ברגע שלמשבר יש פנים, השאלה כבר אינה "איך תשתית התחבורה החשובה במדינה קורסת בשיא הקיץ?" אלא "מי לקח את הציבור כבני ערובה?". האירוע פשוט סיפק אליבי מושלם עבורה.
השלב הבא היה לאיים על יו"ר הוועד. בין האיום להיפטר ממנו לבין מסיבת פרידה יש פער מציאות גדול מדי. עידן הבין שיש בעיה והתייצב אל מול המצלמות. מכאן אפשר היה לעבור לשליפה הבאה: להדיח אותו מהליכוד, וזה בדיוק מה שהורה נתניהו. התהליך יצא לדרך.
היה מצופה מעידן לנהל קרב פוליטי קשוח בבית הדין של הליכוד, אבל במקום זה הוא סירב לשחק את המשחק וכתב: "הואיל וראש הממשלה החליט שדווקא אני הוא הגורם הזדוני לנזקים המתרחשים במפלגה, הרי שקטונתי מלערער על קביעתו זו". כלומר, לא רק שאין מלחמת עולם, אין התנגדות, "הכל טוב" כזה. ובניסוח אחר: "אתה מוציא אותי מהבית שבו הייתי חמישים שנה. אין בעיה".
מבחינה פורמלית, נתניהו ניצח, אבל מבחינה אסטרטגית, לא ברור מה הוא באמת קיבל והוא בעיקר קיבל את מבוקשו. קצת יותר מדי בקלות. כלומר, הוא ביקש וקיבל את הראש הפוליטי של עידן אבל בלי קרב, בלי שלל, בלי הודאה ועטוף במשפט כואב לאוזניים ליכודיות, שמזכיר לכולם חמישים שנות נאמנות.
המדיום חשוב כמו המסר
על פניו זה נשמע כמו רעיון מצוין: כבר לא צריך את פנחס עידן, אבל הוא לא סתם חבר ליכוד, הוא גם לא איש עם מפקד ארגזים של אלפי קולות, הוא מערכת הפעלה ארגונית ומלוכדת, שיודעת להניע ולהמריץ אלפי קולות לקלפי. בתקופת בחירות קריטית, זה הדבר האחרון שמפלגה תרצה לוותר עליו. כך, אם בתחילת האירוע נראה שעידן לא מבין איפה הוא נמצא ובריאיון הראשון הוא דיבר על סבלים, שעות והסכמים, וכששאלו אם יהיו שיבושים נוספים ענה "אני לא מבטיח כלום". באמת היה נראה שהוא עדיין מנהל סכסוך עבודה, בזמן שהצד השני כבר מנהל מערכה פוליטית על המשמעות שלו.
שתי בחירות מחייבות לקרוא את זה מחדש. הראשונה: לא רק מה אמר, אלא איפה. הוא לא הלך לערוץ 14, שם עימות עם נתניהו היה הופך אותו מיד לאויב בתוך המחנה. הוא גם לא בחר בבמה מהמחנה שממול, שהייתה מאפשרת לומר "עידן כבר עבר צד". הוא בחר באילה חסון בכאן 11, במה שהיא יחסית "מיינסטרימית" ומדברת גם לאוזן ימנית. הבחירה השנייה, החזקה יותר: לא לערער. אדם פוליטי עם כוח, אגו וחמישים שנות ותק היה נלחם. עידן עשה הפוך, אבל בלי לומר שנתניהו צודק ובלי להתנצל. הוא רק העביר את מלוא האחריות להחלטה לנתניהו.
ארבעה הסברים ריאליים
עדיין לא ברור מה גרם לו לבחור בגישה היצירתית הזו, אבל יש על השולחן ארבע אפשרויות ריאליות: ראשית, הסכמה מאחורי הקלעים, שבמסגרתה נתניהו מקבל תמונת ניצחון ועידן שומר את הארגון. שנית, נסיגה טקטית אפשרית, בעיקר כי בשלב זה אין בעיה להקריב את החברות בליכוד תמורת השמירה על העובדים, כוח המיקוח והאופציה הפוליטית; שלישית, ישנה אפשרות שבעקבות האירוע, הקשר נגמר והמנגנון של עידן מתחיל לחשוב על הבית הבא; רביעית, ואולי הוא פשוט נעלב, כי למרות הכול גם אנשים פוליטיים הם בני אדם עם רגשות ועלבון.
עוד מוקדם להכתיר את עידן כקספרוב, אבל לכל אחת מהאפשרויות תוצאה זהה: עידן לא צריך לומר את המילה "איזנקוט" כדי שהיא תהיה שם. יו"ר ועד רב עוצמה שיוצא מהליכוד בתקופת בחירות יוצר בעצם יציאתו שאלה שהמערכת הפוליטית יודעת לענות עליה לבד. האלטרנטיבה נמצאת בחדר גם כשאיש אינו מזכיר אותה. כל עוד הוא אינו מכריז לאן הוא הולך, הוא שומר את הקלף קרוב לחזה ובהישג יד לשליפה ברגע האמת.
השאלה שנותרה פתוחה
בסיכומו של דבר, עידן לא ביקש דבר לעצמו וממשיך לייצג את העובדים. הוא ימשיך לייצג אותם עד הבחירות ולאחריהן. ואם הליכוד באמת יזדקק למנגנון של ועד עובדי רשות שדות התעופה, הוא כבר יידע איך לפייס את היו"ר ויימצא את הדרך להחזיר פנימה את האיש שנתניהו מתהדר עכשיו בסילוקו.
הסיפור הזה הוא לא "מי השבית את נתב"ג", ואפילו לא "נתניהו נגד עידן". הוא פיתוח של המשפט הטיפשי לפיו "כל משבר הוא הזדמנות". גם אם משבר יכול להיות הזדמנות לאחרים, משבר הוא משבר והוא לא הזדמנות לצד שנמצא במשבר. מצד שני, היכולת להבין את חוקי המשחק, לקרוא את המפה, להגדיר סיכונים ולמצוא את הדרך, היא זו שהופכת התמודדות טובה עם משבר להזדמנות. הליכוד ניהל את הפוליטיקה מצוין. עידן, שבתחילה נראה כמי שלא הבין שהמשחק השתנה, השאיר בסוף שאלה אחת פתוחה שתשאיר אותו עם היד על השאלטר. ואנחנו? אנחנו נאלץ להישאר דרוכים בפעם הבאה שנעבור בנתב"ג.
הכותב הוא יועץ ומרצה לניהול משברים ומייסד המשבריסט - בלוג, מרכז ידע ושירות ניהול משברים. מרצה בחוג לתקשורת במכללה האקדמית עמק יזרעאל ומגיש הפודקאסטים "סערה ברשת" ו"מדינה במשבר".
