גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

אפי מלכין, הממונה על השכר באוצר / צילום: לע''מ

כמעט ארבע שנים מכהן אפי מלכין כממונה על השכר, האחראי על שכרם של כ־800 אלף עובדי המדינה, והוא הנציג הבכיר של הממשלה בתפקידה כמעסיקה הגדולה במשק הישראלי. במשך 17 שנותיו באגף שימש מלכין רגולטור של שכר עובדי המדינה כמעט בכל תחום אפשרי - החברות הממשלתיות, התאגידים ומערכת הבריאות - ועמד מאחורי ההסכמים הקיבוציים שליוו רפורמות עומק במשק: בחברת החשמל, בנמל חיפה, בהקמת תאגיד השידור, בתע"ש, בתעשייה האווירית ועוד.

כל אלו היו תחנות בדרך לקדנציה הסוערת הנוכחית שלו, שהחלה בשיאה של המהפכה המשפטית והמחאות נגדה, בתוך הממשלה ומחוצה לה, והמשיכה עד לניהול עובדי המדינה במהלך המלחמה הארוכה והיקרה ביותר בתולדות המדינה. אולם, בממשלה יש גם הטוענים שמלכין הצליח יותר מדי - שהשאיפה ליעילות ולרפורמות משקיות פינתה את מקומה לשקט תעשייתי ולהסכמות מרחיקות לכת מול ההסתדרות וועדי העובדים.

● רשות המסים דורשת יותר מ־200 מיליון שקל בחזרה מעסקים בצפון
● מה עומד מאחורי בליץ ההצעות לקצץ בפנסיה?

בראיון חג עבור גלובס, מלכין לא רק משיב על הביקורת, אלא גם מסביר מדוע המגזר הציבורי כבר מזמן איננו "האיש השמן", מדוע הוא שואף להכפיף אליו כרגולטור את עובדי הכנסת ומבקר המדינה ומדבר בגלוי על הזנחת עובדי הממשלה - ובמיוחד עובדי הפרקליטות. הוא גם מסביר מדוע לדעתו הרפורמה הדחופה ביותר במגזר הציבורי נדרשת דווקא בתחום החינוך ומדוע ימליץ לממשלה הבאה לבטל את ההחלטה בדבר מיקום המשרדים הממשלתיים בירושלים. לצד זאת, משדר מלכין מסר חד לוועדים ואף נותן הצצה למערכת היחסים הקרובה שלו עם יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד, שאותו הוא מכנה "איש של מילה".

"חוסר יעילות? לא בהכרח בגלל הוועדים"

הראיון עם מלכין נערך ביום שבו פרסם משרד האוצר נתונים על שביתות ועיצומים במגזר הציבורי, שגילו כי סך ימי העבודה "האבודים" רשם אשתקד שפל, הן ביחס לשנה שקדמה לה והן במבט ארוך טווח ובהשוואה בינלאומית.

לשאלה האם מדובר בעדות לחוזק הוועדים, שכבר אינם נדרשים לשבות ומסתפקים באיומים ובמחלות פיקטיביות, או דווקא בעדות לחוזק האוצר ולהסכמים שהוביל בשנים האחרונות, משיב מלכין: "ברור שמדובר בנתון חיובי. מה שראינו ברשות שדות התעופה בחודש אוגוסט האחרון, הוא היוצא מן הכלל שמספר על הכלל. אתה רואה עד כמה לציבור כבר אין סבלנות להתנהלות הזאת. בעבר ראינו שביתות בשדה התעופה ובנמלים כל הזמן. הסטנדרט ששירות ציבורי עובד ועובד טוב וחלק בלי שום עיכובים - הוא הנורמה".

שינוי נוסף, לדבריו של מלכין, נעוץ בכלים ובמערכת היחסים ושיתופי הפעולה של האוצר עם ארגוני העובדים. "הם בעצם מבינים שאפשר להגיע לתוצאות כמעט דומות במנגנוני שיח. והדבר הנוסף הוא שהרפורמות המשקיות הגדולות של העשור הקודם כבר מאחורינו, ובחמש השנים האחרונות הייתה קורונה, ומלחמה ולכן ממילא החיכוך ירד".

אם מדברים על רשות שדות התעופה - גם ההנהלה הסכימה שיש בעיה בכוח אדם. אז למה היה צריך לשבש את העבודה? אולי השביתה היא המפלט האחרון של העובדים.
"בוודאי שבישראל הזכות להתאגד ולשבות היא זכות דמוקרטית חוקתית, אבל ברור גם שיש כללי משחק וזו לא הדרך כי אתה צריך להודיע מראש ויש להכריז על סכסוך עבודה וכדומה. לכן, בלי קשר לשאלה העקרונית, פה זו לא הדרך הנכונה לממש את האמצעי הזה. גם עובדתית, אתה יכול להגיד שקול העובדים או העומס והשחיקה שלהם נשמע. האם זו הדרך? גם אנשים שהם יותר פרו־עובדים ושהם יותר בעד התאגדויות, אני חושב שיגידו שהאופן שבו הדברים נעשו אפילו פוגע בהתארגנות עובדים כי זה לא צעד שרותם את הציבור".

באחת הישיבות בלשכת שר האוצר הוא אמר שיש אגף שיש לו שקט ממנו והוא התכוון אליכם. זאת מחמאה קצת מעליבה, לא?
"גם אל מול השר אני לא חושב שהחיכוך הוא יעד כשלעצמו. אני לא בא לפרשן את השר ואני גם לא יודע באיזה הקשר הייתה אמירה כזו. החיכוכים במשרד היו סביב הרפורמה המשפטית, הכספים הקואליציוניים וגיוס חרדים. אני כאגף לא מתעסק בכל אלו. אני יכול להגיד שהוא לא חתך אותי מול ועדים או ראשי רשויות ואמר לי 'אפי תלך לפשרה או תיתן יותר ממה שאתה סבור', או הפוך, ואני קיבלתי ממנו גיבוי מלא. גם בקורונה וגם בלחימה היו הפחתות שכר וזה צעד קשה שעבר בצורה יפה והמגזר הציבורי נכנס מתחת לאלונקה".

לדבריו, הבולטות התקשורתית של אירועים כמו זה ברשות שדות התעופה, או של גופים מונופוליסטים אחרים, נובעת מהשכר הגבוה שם - ואלו מקבלים תשומת לב גבוהה בהרבה ביחס למאסה הכללית במגזר הציבורי. "הסקטור הכי גדול שיש לנו זה מורים ואחרי זה יש לנו אחיות ועובדים סוציאליים. 20% מהעובדים במגזר הציבורי שמאוגדים בהסתדרות הן סייעות. בחלק גדול מהסקטורים עובדי המגזר הציבורי לא בהכרח ב־OVER PAY וראית איך הם תפקדו היטב במשברים".

אולי כוונת השר היא שאתם מייצרים שקט תעשייתי, שאולי מגיע על חשבון התייעלות המגזר הציבורי.
"יש הרבה מקומות שהמגזר הציבורי לא מספיק יעיל. יש מקומות שזה גם בגלל ארגוני עובדים. אבל בחלק גדול מהם, חוסר היעילות קשור לממשלה. אני יכול לדבר על משרד החינוך כבעלים אל מול רגולטור, על משרד הבריאות שהוא הבעלים של בתי החולים הממשלתיים ועל משרד התחבורה והמעורבות שלו בניהול החברות. אני יכול גם לדבר על הממשלה ועל איך שהיא לקחה משרדים ופיצלה אותם ועשתה 'פריש מיש'.

"אני לא חושב שהיה איזשהו מהלך ממשלתי שאמר בואו נבצע התייעלות וארגוני עובדים באו ואמרו 'אנחנו לא מוכנים לזה'. יכול להיות שהיו להם כל מיני הסתייגויות של איך עושים את זה ובאיזה אופן, אבל זה לא שהממשלה באה פה חדשות לבקרים עם תוכניות התייעלות שארגוני העובדים הם אלה שבולמים אותן".

"כשאין מגבלה תקציבית - רואים איך זה נראה"

בשנת 2003 יזם שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, שורה של רפורמות, שחלקן נגעו ישירות בעובדי המדינה. הוא המחיש את הצורך ברפורמות באמצעות משל "האיש השמן והאיש הרזה", כאשר המגזר הפרטי מיוצג על ידי האיש הרזה, הנאלץ לסחוב על גבו את האיש השמן, המייצג את הממשלה.

"אני בטח לא חושב שהמגזר הציבורי היום הוא האיש השמן", משיב מלכין. "יש מקומות שהוא לא מספיק יעיל, ואני שם בצד שנייה את המונופולים, שהם אחוזים קטנים ממנו. המגזר הציבורי בסוף הרבה יותר הומוגני והפערים קטנים יותר. המגזר הפרטי הוא בגדול ההייטק והבנקים ואז כל השאר. אתה רואה עלייה משמעותית בשכר הממוצע במגזר הפרטי אבל מעט מאוד נהנים מזה. במגזר הציבורי השונות קטנה, והכול הרבה יותר מתון, ויש לזה יתרונות וחסרונות".

"עובדתית, זה לא שאנשים עומדים בתור לעבוד במגזר הציבורי ויש לזה הרבה סיבות: אין פנסיה תקציבית, אנחנו שנים באבטלה נמוכה מאוד אז היציבות שיש למגזר הציבורי להציע פחות אטרקטיבית, חלק גדול מהצעירים בכלל לא מכירים מציאות שבה אתה מחפש עבודה ולוקח לך יותר מכמה שבועות או כמה חודשים כדי למצוא אותה. אני בטוח לא חושב שאנחנו כמעסיק מאוד מבוקשים ורצויים".

לצד זאת, מלכין גם מפרט לגבי מקומות שבהם קשה יותר לחתור להסכמות עם עובדים ועם הוועדים המייצגים אותם. "מאוד קשה לנו עם אנשים שלא רואים את עצמם כשחקן חוזר כי אנחנו בונים מערכת יחסים. נציגים שלא נמצאים שם ובאים לסיבוב אחד בגישת 'אחרי המבול'", הוא אומר ומציין גם גופים ממשלתיים שאין להם מגבלה תקציבית: "בעסק פרטי, אם אתה כוועד מבקש יותר מדי ־ העסק פשוט לא ישרוד. ככל שוועדים מנותקים מההבנה הזו, אז זה לא מעניין אותם, וראית את זה פעם בנמלים".

מלכין מדגים על גופים, שהאגף בראשותו לא מפקח על שכרם. "השופטים, מתוך עצמאות מערכת המשפט, מבקר המדינה ונבחרי הציבור. אין להם מגבלה תקציבית ואתה רואה איך זה נראה. צריך להיות פיקוח על עובדי הכנסת, בוודאי, וגם על עובדי משרד מבקר המדינה. עם כל הכבוד לעצמאות שלו, אני לא חושב שאני צריך להגיד לו 'בואנ'ה, יש אצלך עובדים שמרוויחים פי שניים מכל משרד ממשלתי, אז תכתוב עליי דוחות ביקורת יפים'. זה בדיוק כמו שאני אחראי על שכר עובדי משרד המשפטים ועדיין החלטות היועמ"שית מחייבות אותי. בניהול הסיכונים לגביהם אני סבור שצריך להיות יותר לכיוון השמירה על המסגרות".

"לא כל דבר ייפתר באמצעות שכר"

בשנים האחרונות מתמודד המגזר הציבורי בישראל עם מחסור משמעותי בכוח אדם כמו גם בשוק העבודה כולו. דוגמאות לכך ניתן לראות במחסור בשוטרים, במורים, ברופאים, במהנדסים ועוד.

אנחנו רואים את הפשיעה בשיא. העלאת שכר שוטרים יכול לסייע לשיפור הסדר הציבורי?
"ייתכן שבחלק מהמקומות זה יסייע לקליטה. איפה חסרים הכי הרבה שוטרים? בירושלים, שיש בה אוכלוסייה ערבית ואוכלוסייה חרדית גדולה שככלל לא מתגייסת למשטרה. לירושלים מגיעים הרבה מגויסים מהצפון ובראייה עתידית זה עשוי להיות מיקרוקוסמוס שמשקף את מה שקורה במדינה. אנחנו נדרשים לבנות מענקים לשוטרים שיבואו מהדרום והצפון. במקומות אלה זה יעזור להרחיב את השורות".

"מה עושים עם השוטרים, באילו דברים מתעסקים, מהי מדיניות ההרתעה והאכיפה ־ אלו לא דברים ששכר יפתור, כי אם לא עושים זאת בצורה יעילה ואין מעטפת שלמה שתומכת לא נראה שיפור. לכן, את הכמות זה יכול לפתור אבל האיכות לא קשורה רק למודל ההעסקה".

תחום נוסף שסובל ממחסור משמעותי בעובדים הוא ההוראה, שם הוא מתבטא בעיקר במרכז הארץ, אך לא רק.

אתה חושב שעובדי הוראה צריכים להיות מועסקים על ידי משרד החינוך כפי שקורה היום, או על ידי הרשויות המקומיות כמו שמציעים באגף תקציבים?
"בעולם אידאלי אין שום יתרון בזה שהם עובדי מדינה. עם זאת, כשאנחנו מדברים על רשויות מקומיות, אז כנראה שעיריית תל אביב תתמודד עם זה וגם עיריית רעננה. אבל איך אנחנו מבטיחים שעיריית ירוחם תצליח להתמודד עם זה? איך דואגים לזה שהמשכורות שהמדינה תעביר לאותן רשויות באמת יילכו לשם? איך לא תהיינה העלאות שכר חריגות, ואיך גם רשויות יותר קטנות ויותר חלשות, תדענה לספק את אותו מוצר שאנחנו רואים במוצר ציבורי וחיוני של חוק חינוך חובה?".

"היום התקצוב הוא נורמטיבי", מוסיף מלכין. "ולא משנה באיזה עיר אתה גר תקבל את אותו תקציב העסקה. האם אנחנו מוכנים לוותר על אותו שוויון או לקחת סיכון על הרחבת פערים? זו שאלת מדיניות מורכבת וצריך לבחון את הפרטים כדי לא לגרום למצב שבו אותם חמישה או שישה אחוז של החלשים יותר יקבלו מוצר גרוע, או לחילופין בכלל לא יקבלו מוצר והרשות לא תתפקד".

לדבריו של מלכין, תחום החינוך הוא הסקטור הציבורי שזקוק לרפורמה הדחופה ביותר. לצד הסכם חדש מול המורים, שבו מתכוון מלכין לבסס את המעבר לחמישה ימי לימוד בשבוע והרחבת העסקת מורים בחוזים אישיים, ייפתח גם ההסכם מול הסתדרות הרופאים.

"זו האוכלוסייה עם השונות הגדולה ביותר, כי אין קשר בין רופא פנימאי שעובד רק במגזר הציבורי לבין פלסטיקאי שיכול לעשות כסף גם במגזר פרטי. אנחנו רוצים להפנות הרבה משאבים לשיקום ולפסיכיאטריה. יש מחלקות ספציפיות בפלסטיקה, למשל, שמטפלות בכוויות. זה משהו שעד פרוץ המלחמה כמעט לא היה קיים והיום יש מאות מטופלים בתהליכים של הרבה שנים. אלה, לדוגמה, מקומות שנרצה להשקיע בסדר העדיפויות".

"היינו פסיביים בחלק מהמקומות"

מלכין מעביר מסר ברור לעובדים ולנציגיהם: לאחר שנים של השקעה עתק בביטחון, יהיה קשה יותר לתקצב תשתיות, חינוך, בריאות ורווחה. "במקביל, השכר במגזר הפרטי בכלל לא נעצר. כנראה שלא תהיה אפשרות להסכמים מרחיבים מבחינה פיסקלית ונצטרך להיות הרבה יותר ממוקדים איפה התועלת לאזרחים רבה יותר. לפחות בניתוח של יחידת המחקר שלנו, המקרה ייחודי לישראל - אין עוד כלכלות מערביות של מלחמה ושכר מטפס בסקטור הפרטי, זה בהחלט הופך את הסיטואציה ליותר מאתגרת".

איך אתם מתכוונים לפעול במתח המורכב הזה?
"אנחנו מנסים מאוד לערוך הסכמים שמגדילים את העוגה. למשל בחינוך, במעבר לחמישה ימי לימוד ־ שחלק מימי שישי יוחזרו בחופשת הקיץ כשהפריון נמוך ממילא כי חלק גדול מההורים מושבתים. ההסכמים יהיו יותר ממוקדים ופחות סוציאליים. מן הסתם, ארגוני עובדים רוצים יותר תוספות רוחביות, אבל אני חושב שגם הם מבינים שלנוכח האתגרים הפיסקליים, עלינו להתמקד בסקטורים ספציפיים. הצלחנו לעשות את זה בהסכמים האחרונים עם הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים ונקווה שארגוני עובדים ילכו איתנו".

מה האינטרס לנסוע כל יום לירושלים בלי פנסיה תקציבית וקביעות עם נציבות שמערימה קשיים על גיוס עובדים ודרג פוליטי שלעתים מתנכל לעובדי הציבור?
"אני חושב שבחלק מהמקומות באמת יכול להיות שהיינו קצת יותר שמרנים ולחצנו על הבלמים קצת יותר מדי. הקשיים שאתה מתאר על הנציבות משפיעים על כ־40־50 אלף איש מתוך 800 אלף עובדי המגזר הציבורי. כשאתה עובד כאחות, רופא או טכנאי ־ שאלות המדיניות והיחסים מול הדרג הפוליטי לא מעסיקות אותך מדי יום. עם זאת, יש מקומות שבהם רואים חוסר ביקוש והוא כזה שאנחנו צריכים אקטיבית לבוא ולשפר.

"אנחנו מודעים לביקורת שבחלק מהמקומות היינו פסיביים מדי ולא יזמנו קידומי שכר, אנחנו מנסים לשפר את זה ולעשות הסכמים אקטיביים מבלי לחכות למשבר. אבל עוצמת ההשפעה פה היא אדירה. יש מקומות שבהם השכר בחוץ הוא הרבה יותר גבוה, אך לאנשים שהעניין והמשמעות מבחינתם בסדר עדיפות גבוה זה מקום עבודה מאוד מעניין, מאוד אטרקטיבי, מאוד משמעותי. אני מקווה שגם נוכל לעשות את הצעדים המשלימים בשכר בשביל לצמצם את הפערים, אבל לעולם כנראה יהיה הפער הזה בין המגזר הפרטי לציבורי וזה גם בסדר. זה משהו שהוא מובנה".

לדברי מלכין, המיקוד צריך להיות ברופאי שיקום, פסיכיאטריה ובריאות הנפש. המעגל השני בסדר העדיפויות הוא שיקום הצפון והדרום ובשאלה איך להביא לשם עובדים. זאת בנוסף לטיפול במחסור מתמשך במקצועות הריאליים כמו מהנדסים.

מלכין גם מתייחס לאפשרות לפצות את עובדי המגזר הציבורי לאחר הקיצוץ שחוו בזמן המלחמה. "כרגע אותה הפחתת שכר נגמרת בסוף השנה ואין מי שיודע להגיד איך התקציב הבא ייראה. אני גם לא חושב שמישהו יחתום שהמלחמה מאחורינו. לפחות לפי ההוצאות של מערכת הביטחון, לא נראה שהמלחמה מאחורינו. אם למשל יקבלו את ההחלטה להקצות 400 מיליארד שקל לביטחון במשך עשור, זה 40 מיליארד בשנה שהם כמה אחוזי תוצר, אז אני לא חושב שהמדיניות תהיה להחזיר לעובדים".

מתנגד לקיצוץ פנסיה והטבות בהשתלמות

במועצה הלאומית לכלכלה, בראשות פרופ' אבי שמחון, קראו לאחרונה לבטל את חובת ההפרשה לפנסיה עד גיל 40, מהלך שיוביל לתוספת של כ־500 שקל בממוצע חודשי לשכר הנטו, אך יקצץ בממוצע כ־2,000 שקל מהקצבה החודשית לפנסיה לאחר גיל הפרישה. במועצה מציינים שהפנסיה בישראל שכוללת גם קצבת זיקנה בסך כ־2,000 שקלים גבוהה יחסית לשכר העבודה. גם בכירים במשרד האוצר דוחפים לצמצום ההפקדות, אך מלכין מסתייג.

"אני חושב שלנגד עיני המחוקק שקבע את פנסיית החובה עמדו העובדים במגזר הפרטי, שבו במקומות רבים המעסיקים פחות מקפידים על זכויות עובדים, ולכן חוקי המגן שם אפקטיביים יותר. אני לא בטוח שיש לזה מקום כיום בכל מקרה ־ אולי לעובדי הייטק אין צורך בחובת הפרשה, זה דבר אחד. אבל לאותם עובדים המשתכרים שכר מינימום או לא רחוק ממנו, היתרונות של חובת ההפרשה גדולים ומשמעותיים. מבלי להתייחס לעבודות שנעשו לאחרונה בנושא, צריך לקחת בחשבון בכל ניתוח את נושא קצבאות הזיקנה".

"אני אומר את זה מאוד בזהירות, אבל לנוכח מצב הביטוח הלאומי, אני חושב שלחלק גדול מהעובדים לא יהיו באמת 2,000 שקל מקצבת זיקנה", הוא מסביר. "סביר להניח שאחד הכלים להבראת הביטוח הלאומי יהיה, בסבירות מסוימת, שחיקת קצבאות. בנכות ובילדים זה יהיה קשה ולכן אני רואה תרחיש סביר שלחלק מהאנשים ריאלית קצבת הזיקנה תישחק".

ומה לגבי הטבת המס על קרנות ההשתלמות שבכל תקציב רוצים לבטלה?
"רוב מי שנהנה מההטבה הוא בעשירונים יחסית חזקים. ובהקשר הזה, אם אתה רוצה להיות סוציאלי אתה אומר מצד אחד זה לא מוצדק, ומצד שני אלה עשירונים ששיעורי המס האפקטיבי שלהם הם מאוד מאוד גבוהים. אולי בעבר זה היה אירוע גדול, היום זה לא. בנוסף, צריך לזכור שהתקרה לפטור ממס היא נומינלית ולא מתעדכנת ועומדת על כ־15 אלף שקל.

"לכן אם בעבר ניתן היה לומר שמי שנהנה מזה הוא מהעשירונים העליונים, היום זו לא דרמה מטורפת וזה הרבה פחות משמעותי ממה שהיה לפני כעשור. לכן, דה פקטו ההטבה נשחקת. האם נכון לבטל את ההטבה? כן. האם זה גיים צ'יינג'ר? לא. עם זאת, בעבור ארגוני עובדים זה סמל וכרוך בהרבה מחירים".

נושא נוסף שמלכין מתייחס אליו בראיון הוא החלטת הממשלה בדבר מיקום משרדי הממשלה בירושלים ־‏ החלטה שלדבריו הוא ימליץ לממשלה הבאה לבטל. "אנחנו בהחלט חושבים שהממשלה הבאה צריכה לבחון אותה. היום, להגיע מבאר שבע לירושלים, זה על גבול הבלתי אפשרי ולמרות שיש עבודה מהבית, זה הופך את החיים לקשיים ומקטין את היצע העובדים. בסופו של דבר, ההחלטה הזו גם מייצרת שירות ציבורי הומוגני ואנחנו צריכים גיוון וצמצום פערים בין פריפריה למרכז. מסיבות אלו, אני אמליץ לבטל את ההחלטה הזו".

"ארנון בר־דוד הוא שותף שלי"

במהלך הקדנציה של מלכין התהדקו היחסים מול יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד. חילופי המהלומות, שאפיינו במשך שנים את הדינמיקה בין האוצר להסתדרות, פינו את מקומם לשיתופי פעולה ולהישגים משותפים לשני הצדדים, ובהם הקופסה התקציבית לפתרון סכסוכי עבודה שהוסכמה ביניהם.

אולם, על כך העיבה פרשת השחיתות המטלטלת בהסתדרות שנחקרת בימים אלה במשטרה. לדבריו של מלכין, היחסים בינו לבין בר־דוד עדיין טובים והפרשה לא שינתה דבר. "אני הופתעתי. אנחנו בשותפות של יחסי עבודה", הוא משתף. "ארנון איש של מילה, בכל הסיכומים ובכל התהליכים שעברנו ביחד. היחסים איתו הם עניינים ונמשכים וברור שיש אמון ושיתוף פעולה פרסונלי אחרי כל כך הרבה שנים. בסוף, הוא ראש ארגון העובדים והנציג שלהם והוא השותף שלי ואיתו אני מדבר".

היו רבים שחשבו שההפרשה תוביל להחלשת ההסתדרות והעבודה המאורגנת.
"תשמע, אני לא יודע לתת תחזיות. אני חושב שבסוף הכוח של ההסתדרות ובאופן כללי של ארגוני עובדים הוא מעצם זה שהוא מגיע לכל כך הרבה מקומות עבודה. הכוח של ההסתדרות בא מלמטה ולא מלמעלה, ולכן אני לא חושב שזה ישנה את מאזן הכוחות בצורה משמעותית, המערכת בסוף חזקה מכל פרט".

מלכין יסיים את הקדנציה שלו בעוד שנה. הוא מסמן את ההצלחות והיכן עוד ניתן לשפר. "אני חושב שההסכם שכלל קופסה תקציבית לפתרון בעיות וסכסוכים (בסך 2 מיליארד שקל, א"ז) הוא הצלחה. זה מייצר תרבות ארגונית יותר נכונה ומאוזנת ואחת הסיבות לזה שבסוף אפילו הפחתות שכר במלחמה עברו בצורה שקטה".

"לצד זאת, אני חושב שלא טיפלנו מספיק בחלק מהמקומות. בפרקליטות, למשל, 70% מהפרקליטים לא קשורים לוויכוח על מחלקת הבג"צים. הם אנשים שמתעסקים עם משפחות פשע, באונס וברצח. לכן, אני חושב שלגמרי טועים כשתוקפים את הפרקליטות בלי הבחנה וזה מטריד אותי. אנחנו צריכים להיות שם יותר".

***חזקת החפות: ארנון בר-דוד ויתר החשודים הנחקרים בפרשה לא הואשמו ולא הורשעו, ועומדת להם חזקת החפות