אסף שמואלי הוא יועץ ומרצה לניהול משברים ומייסד "המשבריסט" - בלוג, מרכז ידע ושירות ניהול משברים. מרצה בחוג לתקשורת במכללה האקדמית עמק יזרעאל ומגיש הפודקאסטים "סערה ברשת" ו"מדינה במשבר"
יש קרבות שקל להתחיל, אבל קשה עד בלתי אפשרי לשלוט בהם או לגרום להם להסתיים בדיוק בהתאם למצופה. כזה הוא קרב החתולות בין אילה חסון ל"כאן" - תאגיד השידור הציבורי. אפשר לומר שהכול התחיל בראיון של חסון לאלי ציפורי ברדיו גלי ישראל, שבו היא "רק שאלה שאלה" על השותפים של גוש השינוי. "השאלה" הזו כללה שורה של הנחות, דעות קדומות, סיפורים וחוסר היכרות מספיקה ואפילו חוסר אכפתיות לחברה הבדואית, בדגש על הנשים בה.
● הסכסוך מחריף: "כאן" מגנה את אילה חסון, והיא משיבה: "תגובתם שקרית"
● קרב גרסאות על המסך: מאחורי הפיצוץ בין אילה חסון להנהלת התאגיד
זה לא עבר בשקט, משתי סיבות. הראשונה - אלה הכללות קשות שאינן מתאימות לעיתונאית עם הוותק והפרופיל של חסון. השנייה - כל הכללה שלילית כזו היא הזדמנות עבור הצד ה"מוכלל" להבהיר שהוא לא כזה, לתבוע את עלבונו ולהציף נושאים על סדר היום הציבורי.
ואכן, חסון נאלצה להתייחס לדברים שאמרה בראיון לציפורי וכתבה: "אני מבקשת להבהיר שלא הייתה לי שום כוונה לפגוע בשום אישה, ומי שנפגעה מדבריי, אני מתנצלת בפניה מעומק הלב". גם חסון יודעת שהיעדר כוונה לפגוע היא לא התנצלות, כמוה גם הוספת התנאי הידוע "אם נפגעת, אני מתנצל".
בניגוד לנכסים הדיגיטליים של חסון - שהם שלה, והיא זו שמחליטה מה יפורסם בהם - בתאגיד הגיעו למסקנה שהדברים האלה מפי אחת מהטאלנטים הבכירים שלהם לא יכולים לעבור ללא הבהרה והתנצלות.
כך יצא שבמקביל לוועדת האתיקה שהתכנסה, הייתה גם חלופת התכתבויות עם מנהל חטיבת החדשות בתאגיד, ליאור לנדנברג. לפי המסופר, לנדנברג דרש התנצלות בשידור, וחסון סירבה. מכאן העסק התפוצץ באופן שהיה ברור שיתפוצץ, רק שלא ברור האם מישהו מהם סבור שישיג את כל מטרותיו.
הקולות הנוספים
על פניו, יש כאן דיון על יחסי עבודה וניסיון להשליט קוד התנהגות בארגון, בעידן שבו היוקרה של העובד היא בין פחותה במעט לזו של מקום העבודה, שווה לו או במקרים מסוימים אף גבוהה ממנו. ובניסוח אחר - זה אירוע שמרגע שהוא התחיל להתבשל, היה ברור שהוא לא יישאר בגבולות התקשורת הארגונית של חלופת אימיילים/קבוצת הוואטסאפ המשרדית.
מה שלא ברור הוא האם זו הייתה הדלפה של התאגיד לרן בוקר, או שזה היה הפוסט של חסון "הערב לא ניפגש בשידור", בתוספת האולטימטום של לנדנברג, שהוציא את החיכוך לאור.
מרגע שזה יצא, היה ברור שלאירוע הזה יצטרפו קולות נוספים - החל מקו השבר הפוליטי של ימין ושמאל, שיח על "תקשורת ימין" ו"תקשורת שמאל", "ההשתקה" מול "הגזענות"; וכמובן, הביקורת הקודמת שכבר קיימת בקרב חלקים בציבור כלפי חסון, מול הביקורת של חלקים אחרים בציבור נגד "כאן" והנטייה הפוליטית שמיוחסת לתאגיד.
בשלב זה, אין ספק כי מבחינת ניהול הקרב, חסון מצליחה ליזום ולהשיג תמיכה רבה יותר. מבחינת מאבק, היא מתנהלת נכון יותר בזירת הרשתות, בשעה שהתאגיד מנהל שיח בתקשורת המסורתית. היא משתמשת בצילומי וואטסאפ וביותר מ-400 אלף עוקביה, ואילו התאגיד כמעסיק מנוע מכך, ומשתמש בהבהרות ובגיבוי במדיה המסורתית.
כל זה היה ברור שיקרה. השאלה היחידה היא מה חשבו בתאגיד או חסון עצמה כשהם יצאו לדרך? שזה יסתיים בטוב ובשקט? שחסון תישאר, שהתאגיד לא יינזק ציבורית ואולי פוליטית ואף רגולטורית? מהו ה"אנד גיים" של כל אחד מהצדדים?
האם חסון למדה מתקדים נטעלי שם טוב וערוץ 13, וויתרה סופית על העמדה ב"כאן 11"? האם היא מנסה לצבור יוקרה ולשפר עמדות לקראת משא-ומתן על תפקיד חדש? האם ב"כאן" מנסים לנצל את ההזדמנות של ממשלת מעבר? ואם הדבר לא יצלח, מהו הסיכון שנמצא בסוף התהליך?
הצד הכבול
בגדול, לשני הצדדים היו אפשרויות דומות: ניסיון הסדרה או ניסיון בעיטה. לפי חילופי המהלומות התקשורתיות, נראה ששני הצדדים בחרו בבעיטה: חסון לא מתפשרת, התאגיד לא מתרכך. אבל במציאות של רשתות חברתיות, הבעיטות האלה לא סימטריות, וזה כל הסיפור.
חסון בועטת כפרט חופשי: רשתות, צילומי וואטסאפ, בכי בראיון, מאות אלפי עוקבים ועוד. התאגיד יכול לבעוט כמה שהוא רוצה, אבל כמעסיק הוא כבול - גם בנכסים דיגיטליים - ולכן הוא בוחר בהודעת גינוי רשמית, בגיבוי מלא ללנדנברג ובשפה מוסדית. אותה החלטה אסטרטגית, שני כלים שונים לגמרי, ובזירה של רשתות, לצד הכבול כמעט תמיד יש יותר מה להפסיד.
ולמרות זאת, אף אחד מהם לא בועט מתוך חוזק אמיתי. לחסון אין יעד ברור באופק: ערוץ 14 צפוף, לערוץ 13 היא לא תחזור, ובערוץ 12 לא בטוח שיקבלו אותה, אלא אם היא שוקלת את ערוצים 15 ו-16. היא בועטת לא כמי שיש לה נחיתה ודאית, אלא אולי דווקא כמי שזה הסיכוי האחרון שלה להישאר על הגלגל.
גם לתאגיד אין יציאה אלגנטית: ייתכן כי חילופי השלטון האפשריים מייצרים עבורו הזדמנות נוחה להיפרד מחסון, אבל לעשות זאת כשהוא מתויג כמשתיק דעה עצמאית זה מאוד בעייתי, במיוחד כשהאיום הרגולטורי לא באמת הוסר מעליו. הנזק שלו הוא לא סיום הפרק של חסון, אלא הדרך שבה זה נעשה.
מה שבטוח הוא ששני הצדדים טיפסו על עץ גבוה מדי, ושמהצד עוקבות בשקט הנהלות ערוץ 12 ו-13. שם לומדים את האירועים, את חילופי המהלומות, את הגיבויים, את השתיקה, את המהלכים ובעיקר את הקשיים.
הסיבה היא הסקת מסקנות ויישום לקחים, לקראת הסיבוב הצפוי להם: ערוץ 13 עם אייל ברקוביץ' שהושעה משידור לאחר התבטאות בעייתית, וערוץ 12 עם עמית סגל, שהציוץ שלו על יונתן שלו מחזיר חזרה את הדיבור על הטנגו העדין, והשאלה האם הוא ממוקד בעיתונות או בהדהוד מסרים של קמפיין.
