מתכון מנצח

"מאסטר שף" - הגמר, יום ג' 21:15, ערוץ 2 קשת

קודם כל, ברשותכם, אני רוצה להסיר את החולצה, למרות שזה יעלה לי בכרטיס צהוב, לרוץ אל הגדר שמאחוריה יושבים האוהדים השרופים ולחגוג את הניצחון!

אני לא מסוג האנשים שנוטים לומר "אמרתי לכם!", בעיקר בגלל העובדה המצערת לפיה השמעתי בעבר גם נבואות שהמציאות בחרה, למרבה הצער, להתעלם מהן (רק לפני כחודשיים חשבתי שיוון תתמיד בסירובה לגוש האירו ותצית בכך מהפכה סוציאליסטית כלל-אירופית, אבל לצערי הדגל האדום קופל עוד בטרם הונף) - אבל הפעם אגמע את גביע השמפניה עד תום: לא מזמן כתבתי כאן ששלישיית הגמר הסופית של "מאסטר שף" תורכב מלמא, רחל ומסימיליאנו, והנה.

אז אחרי שהשמנתי מרוב נחת, עוד לפני שטעמתי אפילו ביס ממה שיוגש הערב בגמר "מאסטר שף", הנה כמה תובנות מפרספקטיבה של 5 עונות:

אוכל הוא קודם כל זיכרון: מבית אמא, מבית אבא, מבית סבתא - הוא חיבור חזק לגעגוע שאי-אפשר לשכך אלא באמצעות ביס "מנחם" (אולי המילה שחזרה על עצמה הכי הרבה פעמים לאורך העונות).

התוכנית העניקה לא מעט הזדמנויות לאנשים שגם אם אינם משולי החברה, הרי שהם בהחלט לא נמנים עם המיינסטרים הקלאסי של ישראל: עולים חדשים (יחסית), גר, דתייה על גבול החרדיות, ערבייה ועוד. נכון שלפעמים היה נדמה שהסיפור האישי מאפיל על הבישולים, אבל הי - הכלל הזה נכון כמעט לכל תחום בחיינו.

משלים לאבחנה הקודמת הוא הבאז הנוראי ברשתות החברתיות אחרי הצלחות של ערבים בתוכנית. מי שמחפש את מקור הזיהום בחברה הישראלית, לא ימצא אותו רק בביטויים קיצוניים כמו הרצח בדומא, אלא בתגובות להצלחות של מתמודדים ערבים בתוכניות ריאליטי, וכרגיל: דווקא התגובות הכאילו מתונות שמדיפות רק ריח של גזענות, ללא קצף על השפתיים, הן המדאיגות באמת.

אחרי קצת ניסוי וטעייה, נמצא צוות שופטים מעולה (אני לא מדבר על שיפוט האוכל, אלא על הפרסונה הטלוויזיונית), ובכל זאת: חיים כהן ואייל שני הם עמוד השדרה שלו. את יונתן רושפלד אפשר להחליף במישהו אחר שיישב על המשבצת של "הגאון המטורף", ואת מיכל אנסקי במישהי אחרת מהתחום - אבל בלי החמימות העממית של כהן והפלספנות שהפכה לסימנו המסחרי של שני, יהיה קשה מאוד.

הרמה עלתה - הרייטינג ירד: לנקודה הזאת התייחסתי כבר בהרחבה לפני מספר שבועות, ולכן בקצרה: אמנם אי-אפשר להשוות רייטינג של שלהי אוגוסט לזה של ינואר (שהפך את "מאסטר שף" לריאליטי הכי נצפית במשך 22 שנות קיומה של טלוויזיה מסחרית בישראל), אבל קשה לי להשתחרר מהרושם שהעלייה ברמה (אינה, המנצחת המצוינת של העונה הראשונה, לא הייתה מגיעה בעונה הנוכחית אפילו לרבע הגמר), פגמה מעט בעניין הציבורי בתוכנית: חריימה משודרג נותן השראה לצופים בבית, קרם פטיסייר עם מקל וניל טרי - קצת פחות.

אה, כן, ולא אסיים בלי הימור שעוד יחזור אליי כבומרנג: מסימיליאנו, רחל ולמא. בסדר הזה.

* ציון: 8